בית יצחק אורח חיים קעה

לאוקמא אחזקה ואמנם מחשש שמא אדם טמא נגע בו. ודאי אתה רוצה להוציאו מחזקה

ומעתה נ"ל דהדבר מתהפך כחומר חותם. דלר"מ דס"ל בכל דוכתא חיישינין למעוטי ורק היכא שיש רוב וחזקה כנ"ל. א"כ שפיר קתני הברייתא בסיפא פסול ולא טמא. דנגד חשש דאדם טמא יש רוב אדם טהור ושרצים. וחזקה דאינו טמא. וא"ל דכשאתה תסתפק לענין פסול אתה תצרף אדם טהור וטמא. דהוי רובא ואינו פסול דז"א דרוב זה בלא"ה ל"מ דחשש שרצים הוא רק חשש תערובת ול"ה נגד החזקה ור"מ חושש למעוטי ובלא"ה ל"מ האי רוב ול"ה תרי רובא דסתרי אהדדי משא"כ אליבא דרבנן דרוב לחודא נמי מהני א"כ הו"ל להיות טמא ופסול. אם נקל לענין טומאה מטעם רוב טהור ושרצים. אתה מיקל לענין פסול מרוב טמא וטהור ושאר שרצים. ולרבנן רוב לחודא מהני. והו"ל להיות טמא ופסול. וע"כ מוכח דהברייתא אזלא אליבא דר"מ וכיון דכל עיקר האיבעי' היא אליבא דר"מ מייתי ראי' דגם אליבא דר"מ חמירא סכנתא מאיסורא דע"כ הברייתא אליבא דר"מ אזלא. ואלו מצאו כמו שהניחו לא טומאה ולא פסול איכא ואלו ספק מים מגולין אסור. ומעתה כ"ז אי הגמ' מביא מברייתא דקתני ברישא טמא ובסיפא פסול. וע"כ ס"ל מי חטאת שנטמאו מטהרין וא"כ כשאתה מסופק לענין פסול אתה יכול לצרף אדם טמא וטהור נגד נחש לחשש פסול. ונגד חשש טמא אדם טהור ושרצים. והוי תרי רובא דסתרי אהדדי וקשיא אברייתא. וע"כ הברייתא אליבא דר"מ אזלא ומוכח שפיר דלר"מ חמירא סכנתא מאיסורא. משא"כ אי הוי מייתי ממתניתין דקתני ברישא נמי פסול וס"ל מי חטאת שנטמאו פסולין א"כ המשנה מצי אזלא אף אליבא דרבנן ובסיפא הוי פסול ולא טמא דיש רוב אדם טהור ושרצים ולענין פסול אין כאן רוב דאדם טמא נמי פסול. ואין כאן רובא דסתרי אהדדי ולא מוכח דלר"מ מצאו כמה שהניחן חמירא סכנתא מאיסורא וכיון דכל עיקר האיבעי' אליבא דר"מ הוכרח להביא הברייתא וזה כפתור ופרח בישוב קו' תוס'

(ט) ועל פי הדברים האלו נ"ל לישב האית מפרשים שבפי' רש"י לישב מקצת קושיות דמה שהקשה רש"י דבנחש נמי ליתני פסול משום שרצים וטמא משום אדם טמא. זה יהי' כונת היש מפרשים. דבגמ' הוכיחו דבסכנה לא אזלינין בתר רובא מדקתני בסיפא פסול ולא טמא והיינו דל"ה טמא דנגד חשש טומאה יש רוב שרצים ואדם טהור. דא"כ ל"ה להיות פסול דנגד חשש פיסול דנחש יש רוב אדם טהור ואדם טמא והוי תרי רובא דסתרי אהדדי ומ"ה הול"ל פסול וטמא והאית מפרשום לא ס"ל דאתיא כר"מ וע"כ הברייתא ס"ל חמירא סכנתא מאיסורא. ומ"ה נגד חשש טומאה שפיר מהני רוב אדם טהור ושרצים ולא תבוא להקל לענין פסול ותצרף רוב אדם טהור ואדם טמא נגד חשש נחש דבנחש הוי סכנה. ונגד זה לא מהני רוב ול"ה סתרי אהדדי ושפיר מהני רוב נגד טומאה ול"ה טמא. דחמירא סכנתא מאיסורא ול"מ רוב ופסול אף להזות דהקריבהו נא וכו'. ואגב דנקט בנחש פסול נקט נמי בחולדה אף דבתולדה פסול וטמא דהוי תרי רובא דסתרי. וזה פי' נחמד מאוד בישוב מקצת קושיות שהקשה רש"י עמוד והתבונן

(י) ובהא דתרי רובא דסתרי אהדדי ל"א יתישב קו' הפ"י בקידושין נ"ה בבהמה שנמצאת בירושלים. סמוך למגדל עדר דמקשה שם הגמ' אלא זכרים עולה היא דהוי זבחי שלמים ל"ה ודילמא שלמים היא. והקשה הפנ"י דמאי מקשה הר' יש כאן מיעוט דחולין ונצרף מיעוט דחולין בהדי מיעוט דעולה והו"ל רובא. ומ"ה מותר לעשות כדין עולה עיי"ש ובמפרשים ולהנ"ל מיושב דאם תצרף המיעוט חולין לעולה ותעשה כדין עולה אח"כ כשיאכל זר ממנו נצרף מיעוט דחולין למיעוט שלמים ולא תחייב זר שיאכל לאחר זריקה וכן נ"מ לכמה דברים והוי תרי רובא דסתרי אהדדי ומ"ה לא מצרף המיעוט חולין לשום רוב

ודרך אגב ראיתי בספר נחלת יעקב מהגאון מליסא בתשו' שבסוף הספר סי' ו' שכתב דבספק טומאה ברה"י לא אזלינין בתר רובא דליתא קמן. רק בתר רובא דאיתא קמן. והנה מפורש בסוגיא דצלוחית דל"ח לאדם טמא משום דמצרפין רוב אדם טהור ושרצים אף דהוה רובא דליתא קמן וספק טומאה ברה"י דלא כדברי' ועיין עוד בתשו' הרשב"א סי' פ"ג הובא ברמ"א יו"ד סי' שע"ד דאזלינין בתר רובא בספק טומאה מיהו י"ל דשם חשיב כרובא דאיתא קמן. לדעת קצת פוסקים עיין בת"ה סי' שי"ד לענין תינוק הנמצא אך מהך דצליחות יש ראי' ברורה

(יא) ובעיקר הדבר אי הולכין בפ"נ אחר הרוב י"ל דתליא אי דחוי' שבת אצל חולה או הותרה דאם היא רק דחוי' י"ל דהולכין א"ה אך אם היא היתר גמור י"ל דאין הולכין א"ה ולפ"ז ע' בב"י שכ"ח ובכ"מ פ"ב משבת דתליא אי טומאה דחוי' או הותרה ובח"ס א"ח סי' פ"ה תמה דביומא ס"פ טרף בקלפי מחלק בגמ' בין שבת דהותרה וטומאה דחוי לענין עבודה. ולק"מ דלענין עבודה התורה גילתה בפי' עולת שבת בשבתו על עולת התמיד דבשבת צריך להקריב משא"כ טומאה הכי לא משכחת בטהרה. ואם יקרה שנטמא הוי דחוי'. וכן כשיקרה חולה בשבת הוי כטומאה. ולפ"ז י"ל דשמואל ס"ל הותרה שבת אצל פ"נ אין מפקחין. וכשיטתי' אזיל דס"ל מנחות ע' דכלאים בציצית הותרה לגמרי כמ"ש תוס' שם ולכן סובר ג"כ פ"נ הותרה. ואין הולכין א"ה. ורמב"ם סובר כלאים בציצית דחוי' ע' לעיל סי' ג' אות ב' כתבתי טעם דברי' ולכן סובר ג"כ דחוי שבת אצל פ"נ בפ"ב דשבת. ולכן לא ס"ל כשמואל והולכין בפ"נ א"ה ובתינוק מושלך ברוב נכרים אין מפקחין

(יב) והנה הא דמחלק בש"ס בין פריש כולהו לפריש מקצתייהו. ופי' התוס' דפריש כולהו לחצר אחרת ויצאו גם משם ולא נשאר בהם עד אחד שנפלה עלי' מפולת ובכה"ג מפקחין כיון דהוחזק ישראל שם ורש"י ג"כ סובר הכי ולכאורה קשה דמשמע אף שלא הלכו בב"א רק פירשו אחד אחד מיירי הכא. ובכה"ג פשיטא דמפקחין. דכיון שהיה ט' נכרים וישראל. ח' שהלכו בראשונה אמרינין לגבייהו כל דפריש מרובא פריש ובודאי נכרים הלכו. וכשנשארו ב' האחרונים אמרינין ישראל ונכרי נשארו והוי תערובת חד בחד. אח"כ כשהלך הט' הוי על הנשאר ספק השקול. והוי כמחצה על מחצה ומה קמ"ל שמואל ודוחק לומר דמיירי שהלכו ט' ביחד. ונראה מזה להוכיח כדברי הנתיבות המשפט סי' רצ"ב דכל דפריש מרובא קפריש ל"א רק לענין דבר הפריש אבל לא לחלק הנשאר. וכשנשארו ב' ל"א דהראשונים פירשו מרוב וב' הנשארים הוי חד בחד. וסד"א שנאמר דהנשאר מרוב נכרים קמ"ל דא"ה בפ"נ א"ה. ודברי הנתיבות המה מקצוע גדול וסברתו דכל דפריש ל"ה ודאי רק ספק אלא שהתורה גזרה זאת כמ"ש השיטה ב"מ ו'. ול"מ רק נגד זה שפירש. ולא נגד הנשארים. וזה דלא כתשו' דרכי נועם מובא בכו"פ סי' ק"י ס"ק י"א ובפ"מ שם דבלקח קודם שנולד הספק האחרונים אסורים. שהאיסור נשאר אך הכל מותר כמ"ש הכו"פ. ומ"ה הכא מהדין ל"ה מפקחין וקמ"ל שמואל דמפקחין דלתשו' דרכי נועם מהדין מפקחין כנ"ל

(יג) והנה בהא דאמרינין ל"ש אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ופירש"י אם בת היא אסורה לכהן שמא גיורת היא. ולכאורה ק' למה לא פירש דאם בן הוא ובא על בת ישראל אסורה לכהן מספק שמא נכרי הוא ופוסל בביאתו. וליכא למימר דבזה באמת אזלינין בתר רובא כיון דאיכא רוב וחזקת כשרות. דהרי בכתובות באשה שנאנסה במשנה בעי תרי רובא ואף דאיכא חזקת כשרות. ואם יפרש כן לא תיקשי קו' תוס' שם ד"ה וליוחסין לא בעינין תרי רובא ורמינהו והקשו דילמא שאני התינוק דליכא חזקה דכשרות דאם מיירי בבן לענין אם פוסל שפיר איכא חזקה דכשרות ונ"ל דמ"ה פירש"י כן. דלכאורה אמאי ניזל בתר רובא בתינוק הנמצא הרי הו"ל קבוע אך תוס' כתבו ד"ה נמצא דל"ח קבוע הואיל ולא נמצא בבית. אמנם קשי' דהרי הדרא לניחותא כקו' התוס' וצ"ל כיון דהספק נולד בהיותו בשוק תיכף ל"ה קבוע ומעתה זה דוקא להאכילו נבילות או שתשא הבת לכהן הספק נולד תיכף משא"כ אם פוסל לכהונה לא נולד הספק רק שאחר שכבר בא על בת ישראל ואז הו"ל קבוע וכעין זה כתב בישי"ע סי' שכ"ט בשם בנו לענין קידושין אך שצ"ע דא"כ לענין נגח תורא דידי' נמי לא נולד הספק רק אח"כ. וצ"ל הא דלא פירש"י לענין בן משום דאם נמצא מהול ודאי ישראל דנולד מהול הוה מיעוטא דמיעוטא ואם לא נמצא מהול ודאי נכרי. ולכן פירש"י לענין בת. וקצת צ"ע בזה בדעת הר"מ

(יד) שם בג' א"ר זירא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי מנ"ל לר' זירא הא אילימא מתשע חניות וכו' התם לחומרא ודקדק ההפלאה דזה פשיטא דהיא לחומרא. והו"ל למימר אשכחן לחומרא לקולא מנ"ל. ונ"ל לישב דהנה בהא דתשע חניות מוכרין בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן דספיקו אסור יש להסתפק אם לוקין על הבשר שלקח משום נבלה והוא למ"ש תוס' נדה י"ח ד"ה הלך אחר הרוב דאיכא חזקה כנגד הרוב דבהמה בחזקת איסור עומדת. א"כ היכא דקבוע דהוי מחצה על מחצה מהני חזקת איסור שיהי' ודאי כמו כל ספק בשחיטה לדעת ז' הת"ש סי' כ"ה ס"ק ג' דבספק בשחיטה לוקה משום נבילה עיי"ש בדעת הר"מ. ולפ"ז ה"ה בקבוע ואיכא חזקה לוקה משום נבלה והפ"מ סי' ק"י ס"ק י"ד נסתפק בזה אי בקבוע אזלינין בתר חזקה עיי"ש. והנה במשנה דט' שרצים איתא שם ברה"י ספיקו טמא אף דספק טומאה ברה"י כודאי חשוב ולדעת תוס' חולין ט' מייתי קרבן טומאה (וע' ברי"ט אלגזי לבכורות דף ע' דהיא פלוגתא בירושלמי) ומ"מ קתני ספיקו טמא וה"ה בתשע חניות דקתני ספיקו אסור י"ל דלוקין עלי'. הס"ד דגמ' ומדלוקין משמע דקבוע כמחצה על מחצה אף להקל דאס"ד דוקא לחומרא איך לוקין ועובר בלאו ללקות בחנם וע"כ כמחצה על מחצה להקל. ומשני התם לחומרא היינו דהפי' המשנה דאסור מספק אבל אין לוקין. ומה שהקשה בהפלאה הא דמייתי ובנמצא הלך אחר הרוב דהרי ההוכחה היא מרישא ולמה מייתי הך דובנמצא זולת דברינו לעיל י"ל דממשנה דט' חניות אין להוכיח דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי די"ל