בית יצחק אורח חיים קעד

אף על המיעוט. וכן כתוב בתשו' הגאון ר"ע איגר סי' פ"ט נכון ראי' זו ואם כיון לזה אדונינו מהרש"א מה טוב. ובעיקר מה שכתבתי דר"מ ס"ל אין הולכין בד"נ א"ה רק ברוב שכבר הוחזק או ברוב וחזקה עדיין יש לעיין מחולין י"א דמייתי כמה ראיות דאזלינין בתר רוב אף בד"נ. ואמנם ממכה אבי' אין ראי' דרמב"ם ה"א מא"ב כתב דזה מטעם חזקה עיי"ש והוא מירושלמי סוף קדושין ועיין במפורשים אך מהורג נפש קשי' שמא טרפה הוא. אך למ"ש אדונינו מהרש"א חולין י"א תד"ה מנא הא מילתא בתי' הב' דמיעוט טרפות הוה מיעוט דלא שכיח. ועיין פרי מגדים סי' ל"ג ס"ק ה' דהוה מיעוטא דמיעוטא אין ראי' מהורג נפש. ובהכי ניחא הא דלא מייתי בסנהדרין ס"ט ראיות הש"ס דמייתי בחולין י"א דבחולין יליף דאזלינין בתר רוב דאם לא אזלינין בתר רוב כלל אין חילוק בין מיעוט דשכיח ללא שכיח. אמנם בסנהדרין שרוצה ליליף דאזלינין בתר רוב בד"כ במיעוט השכיח אין ראי' מהורג נפש כנ"ל ולפ"ז דברינו בישוב דברי הר"מ נכונים ודוק

(ה) ודרך אגב הנני אומר פרפרת נאה בדברי התוס' ב"ק כ"ז שהקשו שם אהא דאין הולכין בממון א"ה מדיינים שהולכין א"ה ותי' דדיינים שאני דחשיב מיעוט דידי' כמאן דליתא וליכא למימר איכא ממונא בחזקת מרי' דהא ב"ד מפקין מיני'. ואין שום פי' לדבריהם בסופן וכבר תמה בדבריהם בקונטרס הספיקות כלל ו'. ונ"ל לפרש דהנה התוס' הקשו בסוטה כ"ה ד"ה לאו כגבוי דמי. אמאי ס"ל לב"ה לאו כגבוי דמי ואמאי אמרינין כל העומד ליזרק כזרוק דמי. ותי' דמ"ה אמרינין לאו כגבוי דמי והעמד ממון בחזקת בעלי' שהרי צריך דיינים ולאו בידו דמי יימר דמזדקק לי' דיינא עיי"ש. א"כ כונתם בב"ק הכי היא דליכא למימר אוקמא אחזקה דהא ב"ד מפקי מיני'. והיינו דכיון שישבו ב"ד ודיינא לי' ל"ש לומר מי יימר דמזדקק לי' דיינא אמרינין כל העומד ליגבות כגבוי וליכא למימר דמעמידין בחזקת ממון דחשיב כבר כגבוי כיון שיושבים הב"ד ומפקין ול"ש מי יימר. וזה כונה נחמדה בתוס'. וזה נ"ל הטעם דמהני מוסר שטרותי' לב"ד לענין פרוזבל דלא כפירש"י גיטין ל"ז משום דהפקרן הפקר רק משום דחשיב כגבוי דל"ש מי יימר כנ"ל ודוק

(ו) והנה הרמב"ם פסק בפט"ו מא"ב ה' כ"ה דאף ברוב ישראל אם קידש אשה הוי קידושי ספק. ולא נודע טעמו ונ"ל דהר"מ מיירי ברוב ישראל בצירוף הפסולים. וזולת פסולים ל"ה רוב. ולכן הוי קדושי ספק אם ישראל או נכרי. ואף דבממזר נמי קידושין תופסין היינו כשיודעת האשה שהוא ממזר. אבל כשאינה יודעת הוי מקח טעות. ולכן אם הוא ממזר ל"ה קדושין. ורק אם הוא ישראל הוי קדושי ולכן הוי קדושי ספק

ויתיישב בזה הא דפסק הר"מ דאף כשיתגייר דינו כדין אסופי. ולכאורה בין אם הוא ישראל או נכרי מותר בבת ישראל ולמה חיישינין למיעוט פסולים. להנ"ל נכון לפמ"ש במ"א ויבואר לפנינו דכמו שכתבו התוס' ב"ק י"א דס"ס דסתרי אהדדי ל"א משום דאתה מקיל לב' צדדי הספק. כן תרי רובא דסתרי אהדדי ל"א. והכא בדין זה אתה מתירו בבת ישראל ובממזרת. דאם אתה מסופק אם מותר בבת ישראל אתה אומר דנצרף מיעוט ישראל ומיעוט נכרים. ומותר בבת ישראל וכשישא ממזרת אתה מצרף מיעוט ממזרים למיעוט נכרים דקהל גרים לא איקרי קהל. ומתחלה הקלת שמא אינו ממזר. ואח"כ הקלת שמא הוא ממזר. ותרי קולא דסתרי אהדדי ל"א. ואף דכל גר מותר בבת ישראל ובממזרת. מ"מ בזה שהוא מסופק אם הוא ישראל ואסור בממזרת וכן אם הוא ממזר ואסור בבת ישראל ואתה מיקל מטעם רוב הוי תרי רובא דסתרי אהדדי. ולכאורה בספק ממזר ל"ש זה כיון דספק ממזר מותר. ומהרי"ט כתב דמותר בממזרת ובבת ישראל אך מ"מ מדרבנן אסור ספק ממזר בתרווייהו. ולכן אפי' רוב ל"מ בכה"ג (מיהו עדיין צ"ע על הר"מ שפסק ברוב נכרים ונתגייר שאסור כדין אסופי. ובזה ל"ש לתרץ כן) וקצת י"ל כיון דמדאורייתא מותר ספק ממזר אף בסתרי אהדדי לשיטת מהרי"ט אף רבנן לא החמירו רק בספק לא ברובא דסתרי אהדדי מיהו יש חולקים על מהרי"ט וע' שב שמעתתא א' פ"א שהקשה

עלי'

(ז) והנה בהך ענינא דתרי רובא דסתרי אהדדי יש לי פלפול מימי חורפי ולאשר הוא ענין חדש אציגו הנה בסוגיא דצליחית חולין ט'. אר"א אף אנן נמי תנינא צליחית שהניחה מגולה ומצאה מכוסה טמא הניחה כו'. ואלו ספק מים מגולין אסורין ועיין רש"י דבהניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה פסול ולא טמא משום דאזלינין בתר רובא ואמרינין דאדם טהור ושרצים הוי רוב נגד אדם טמא. ומש"ה פסול ולא טמא. ואלו ספק מים מגולין אסורין ולא אזלינין בתר רובא עיי"ש כל הסוגיא. ועיין בתוס' ד"ה או שירד הקשו אמאי לא הביא מהתניתן והביא מבריי' וכתבו עוד דמש"ה אנן במתניתין ברישא ובסיפא פסול. ובברייתא ברישא טמא ובסיפא פסול. משום דתנא דברייתא ס"ל דמי חטאת שנטמאו מטהרין. ומש"ה לא תני ברישא פסול דנהי דטמא הוא משום שמא אדם טמא גילהו. מ"מ אינו פסול. ושרצים אין דרכן לכסות. ובסיפא פסול משום שרצים. משא"כ תנא דמתניתין ס"ל בין ברישא ובין בסיפא פסול מחשש אדם טמא. דהיכא דהוא טמא הוא פסול. ועיין במהרש"א ביאור דבריהם

ולישב קושית התו' אמאי לא הביאו ממתניתין. נ"ל דלכאורה קשה לי דהמהרש"א הקשה בדף י"א ע"ב על רב הונא דבעי מי חיישינין שמא במקום נקב קא שחיט והוצרך לטעם דנשחטה בחזקת היתר עומדת. אמאי לא התיר אותה מטעם רוב דרוב בהמות אינן טריפות עיי"ש. ותי' דרב הונא הוצרך אליבא דר"מ דס"ל דחיישינין למיעוטא. ועיין פ"מ וראש יוסף הקשה דהרי כל חזקת כשרות דבהמה הוי חזקה שאינו מבוררת כמו שכתב תוס' דף י"א ורק מטעם חזקה דאתיא מכח רובא. וכיון דר"מ חייש למיעוטי ולא מהני רוב א"כ מאי חזקת כשרות יש לבהמה. ואחר העיון י"ל דברי' דבאמת כל היכא דלא אפשר אף לר"מ אזלינין בתר רובא. ורק בהמה לאחר מיתה הוצרך לבדוק משום דאיכא לברורי כמבואר בגמ' אמנם בחייה אם נספק אם מותר לאכול מחלבה בודאי מותר אף לר"מ דתרי אז א"א לברורי א"כ כיון דהחזקנו לבהמה זו בחזקת כשרות ואכלנו מחלבה שפיר יש לבהמה חזקת כשרות דהחזקנו בהמה זו בכשרה. משא"כ על הרוב לא סמכינין דהרי אם נסתפק לאחר שחיטה עתה איכא לברורי ולא סמכינין ארובא. וחזקה זו שיש לבהמה מבחיי' דאז אי אפשר לברורי מהני לר"מ דל"ח שמא במקום נקב נקב ודו"ק. אמנם זו יקשה על המהרש"א דלסברתו דר"ה קמ"ל אליבא דר"מ א"כ הא דמסקינין חמירא סכנתא מאיסורא אף זה אליבא דר"מ אזיל. וא"כ איך מוכיח הגמרא דחמירא סכנתא מאיסורא אליבא דר"מ מהא ברייתא דהרי הא ברייתא ע"כ ל"א אליבא דר"מ דלר"מ בודאי אף בסיפא טמא דל"מ רוב דאדם טהור ושרצים כפירוש רש"י דלר"מ חיישינין למעוטי דאף אם נאמר דנהי דבעיא דר"ה היא אליבא דר"מ הדיוק דחמירא סכנתא מאיסורא היא שלא אליבא דר"מ מ"מ קשה דהרי שם איתא או נחש לדברי ר"ג ור"ג חייש למיעוטי כדאיתא חולין דף ו' וא"כ קשה לדידי' אמאי אינו טמא. וזה דוחק לומר דלדברי ר"ג קאמרי ולי' לא ס"ל. והנ"ל בזה דאדרבה הסוגיא אזלי דוקא אליבא דר"מ דלפי המבואר בסוגיא דיבמות קי"ט דכל היכי דאיכא חזקה בהדי רובא הוי המיעוט מיעוטא דמיעוטא ולא חייש ר"מ עיי"ש. א"כ כאן הצליחית בחזקת טהרה עומדת ומספק אתה בא לטמאותו שמא אדם טמא טמאו. בזה יש רוב דאדם טהור ושרצים. וחזקת טהרה והוי מיעוטא דמיעוטא וזה ברור

(ח) ובזה אפריון נמטוי לסוגין התמוה מאוד. וזה דהתו' כתבו דמש"ה תניא ברישא טמא ובסיפא פסול משום דהוא ס"ל מי חטאת שנטמאו מטהרין כנ"ל. ויש להקשות לפ"ז איך תני בסיפא פסול משום חשש דשרץ ולא תני טמא מחשש דאדם טמא ואי משום דיש נגד חשש זה רוב דאדם ושרצים א"כ לא ליתני פסול דהרי נגד חשש פסול יש רוב אדם טמא ואדם טהור דהוא רוב נגד חשש שרצים. ובפרט אם יכולה רק נחש לשתות ולא שאר שרצים או עכבר לבד בודאי אדם טהור וטמא רוב נגדם וכן משמע מרש"י דאדם טהור וטמא רוב נגד נחש. ובשלמא לרש"י דפ' דכל היכא דהוא טמא הוא פסול מש"ה פסול מחשש שרצים וא"ל הרי יש רוב אדם וטהור ואדם טמא דז"א דבאדם טמא נמי פסול הוא ואם נסתפק אם טמא הוא. בזה יש רוב אדם טהור ושרצים דשרצים אינם מטמאין. משא"כ לתוס' דמי חטאת שנטמאו לא פסול כמו באם נסתפק אי טמא יש רוב כנגדו אדם טהור ושרצים. כן אם נסתפק אם פסול הוא יש רוב אדם טהור ואדם טמא דאדם טמא נמי אינו פסול ומנ"ל לתנא דפסול היא ולא טמא והוא קושיא גדולה מאוד. והנ"ל בזה דבר חדש דכמו שכתבו התוס' ב"ק י"א דס"ס דסתרי אהדדי לא אמרינין דכעת אתה באת להקל מחשש שמא זכר הוא. ובסוף ל"ז אתה תבא להקל להיפך מחשש שמא נקיבה היא ותרי קולא ל"א ה"ה תרי רובא דסתרי אהדדי נמי ל"א כגון בנידון דידן כשאתה מסופק לענין טומאה. אתה אומר דיש רוב אדם טהור ושרצים. ואינה טמא וכשאתה מסופק לענין פסול מחשש שרצים אתה מצרף רוב אדם טהור ואדם טמא דהוי רוב כנ"ל וא"כ אינו פסול. ואתה מתפיס החבל בשני ראשיו. ול"א רוב כזה כלל וע"כ מן הדין הול"ל טמא ופסול. וא"כ קשיא על הברייתא דבסיפא קתני פסול ולא טמא

ואמנם נ"ל דכ"ז אם השני רובא כאחד טובים. משא"כ אם אחר רוב השני בלא"ה לא נוכל להקל. א"כ נשאר רוב אחד על תקפו. ומעתה נאמר דהנה החשש שרצים כתבו התו' ד"ה אם דהוא משום רוק שבפיהם המעורב במים דלא כרש"י דמיפסל משום מלאכה. והנה כבר נודע דברי הר"ש בתרומות. וקצת מוזכר סברא זו בתוס' יבמות פ"א על הא דשני קופות דאמרינין שאני אומר. והקשה דהרי בלא"ה אמאי לא ניזול בתר חזקה ותירץ דכיון דההיתר היתר במקומו והאיסור איסור רק דאנן לא ידעינין היכן היא לא שייך להעמיד על חזקתו דאף אם נפל לא נשתנה הדבר מכמות שהי' עיי"ש ובאחרונים. וה"ה הכא דהוה לח בלח דלא אמרינין חנ"נ ורק שנפסל מחשש תערובת ל"ש