בית יצחק אורח חיים קעב

לא אידחי ועיי"ש בפירש"י דמ"ה בהמיר דתו ועבר יוה"כ וחזר יוה"כ שאח"כ מכפר על עברה שמקמי המרתו דגברא לא אידחי. וה"ה בקרבן דוקא שהפריש דקרבן אידחי ולא גברא ולישב קושיתו מהוריות נ"ל דענין דיחוי בגברא ל"ש רק בענין שהיה פטור מהמצוה כמו בקטן שהגדיל בתוך שבעה שפלפל הרא"ש סוף מ"ק וטו"ז יו"ד של"ו שהיה פטור מכל וכל. וכן חגר ביום ראשון שפטור ג"כ מהמצוה וכמו קטן בפסח ראשון וה"ה בהוריות כשנתמנה לנשיא שפטור מקרבן שמביא הדיוט ומ"ה ס"ד דגמ' לדמותו לקרבן שהפריש מומר שנדחה הקרבן וה"ה הכא שגברא נדחה מקרבן זה ומ"מ הגמ' מחלק דחייב עכ"פ בקרבן אחר ובמומר בשעת הפרשה לאו בר קרבן כלל משא"כ במומר שלא הפריש עוד הכי פטור מקרבן הוא מחויב בקרבן שחטא קודם שהמיר ורק שאינו יכול להביא ובזה לא נדחה מהמצוה ועיין רא"ש סוף מ"ק מ"ש לחלק בין רגל דלא נדחה דיומא קא גרים ובקטן גברא לאו בר חיובא וע' עוד תוס' ריש חגיגה שכ' ג"כ דשבת לא מיקרי גברא ל"ח דארי' רביעה עלי' וזה החילוק בין מומר להך דהוריות דשם פטור מלהביא ובמומר גברא ב"ח הוא והוי כמו טמא בפסח ראשון שנדחה לפסח שני ובקטן אם תשלומין דראשון פטור דשם גברא לאו בר חיובא. וכאן בר חיובא רק שאין יכול להביא משא"כ הקרבן שהפריש כבר נדחה. והרבה יש לדבר בזה בלשון הרא"ש סוף מ"ק ועיין לקמן וזה ישוב נכון לקו' והנה זה לא כביר הקשיתי מיבמות מ"א ביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון ואמאי לא נימא יש דיחוי אצל מצות ונדחה ונדחה. ובשלמא לשיטת הרשב"א יבמות מ"א דהא דאמרינין תחזור להיתרה הראשון אינו חוזרת לזיקה הראשונה רק אם רצה לקחתה בתורת קדושין מותרת ל"ק. דהמצוה באמת נדחית. ורק דאינה אסורה לו. ואמנם לשיטת שאר פוסקים דעדיין זקוקת לו וכן מוכח בש"ע. ובפרט לדידן דפסקינין כר"י ב"ב קשיא ופלפלתי בזה הרבה. וביארתי דזה באמת סברת שמואל דאין חוזרת להיתרא משום דנדחה ונדחה. והראיתי ליישב דברי התו' התמוהין יבמות ט"ז שהקשה לשמואל דמספקא לי' אי קדושין תופסין ביבמה ת"ל דמשעה שקידשה פקע זיקה. ותירץ דכיון דיש תקנה ע"י גט לא פקע זיקה והדבר תמוה דהרי שמואל ס"ל יבמה שנאסרה לא תחזור להיתרא ומאי מהני גט. ולהנ"ל ניחא דטעמא דשמואל משום דיחוי וכל שבידו ל"ה דיחוי וכאן בידו לגרשה ולא מיקרי דיחוי ושם הארכתי בפלוגתא דרב ור"י ביבמות כ"ח. ואמנם כתבתי שם דבגברא לא שייך דיחוי והבאתי ראיה מהמ"ל הנ"ל דדוקא בהפריש קרבן אמרינין דהקרבן נדחה. ועוד מנולד בין השמשות של ע"ש דלא מהלינין בשבת ול"א שנדחה ונ"ל הטעם דבכל יום מתחיל חיוב חדש ה"ה בכל המצות וע' תוס' בכורות מ"ט ד"ה לדידי' ואמנם כעת נ"ל הנה זה ברור דבגברא שייך דיחוי יותר כמ"ש הרא"ש סוף מ"ק דאף דאין דיחי' אצל מצות כשאדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם. ומנולד בין השמשות אין ראי' דהא דלא מהלינין בשבת הוא דיומא קא גרים. וכמ"ש לעיל וכן במומר מה"ט ועוד מינה כל יומא מתחיל חיוב חדש משא"כ במצוה זמניות. ומה"ט בהי' חולה ביום, ח' חייב אח"כ ולפ"ז היכי שנפטר מחיובו ונדחה שייך דיחוי ושם ביבמות ה"ט דלא נדחה לגמרי דקידושין אין מפקיעין הזיקה. ועיין ברשב"א. ועוד שם נמי ארי' רביע עלי'. ולכאורה נראה דנהי דבמצות נראה ונדחה גרע טפי בגברא י"ל דדוקא בשנדחה מעיקרא פטור ובנראה ונדחה חייב אך מסוגיא דהוריות שהביא כ"ת יש ראי' דבגברא נמי נראה ונדחה שוה למצוה ואינו חוזר ונדחה. וצ"ע לפ"מ שחילק הרא"ש דבגברא שייך יותר דיחוי ממצוה מאי מייתי גמ' הוריות ראי' מקרבן לגברא ודוק

(ט) ודע דדברי הרא"ש סוף מ"ק המה תמוהין מאוד שכתב דבמצות גופי' פעמים יש דיחוי וכו' דחי אשחור ביו"ט פסול משום דיחוי ואע"ג דגבי כסוי אמרינין אין דיחוי אצל מצות שאני התם שבידו לגלות ובענבים אין בידו ועיי"ש. וכל דבריו תמוהין דלדבריו מאי מקשה בסוכה מהא דנקטם ראשו ותופשט לי' מהא דתנן כיסהו ונתגלה זאת אומרת אין דיחוי וכו'. ומאי מקשה שם בידו ובנקטם ראשו ודאי אין בידו והיא תמוה גדולה. ובשלמא לתוס' דבכיסה ל"ה בידו נכון משא"כ להרא"ש מאי מקשה והוצרך לומר דרב גופי' מיבעי' לי' ואמאי לא משני כמו שחילק הרא"ש וצע"ג. ועיין בב"י א"ח תרמ"ו שפסק דאף אם אשחור ביו"ט כשר דהוי בידו מדסתם הרא"ש בסוכה. וכן פסק בש"ע ודבריו תמוהין דהרא"ש במ"ק פסק להדיא דיש דיחוי דלא מיקרי בידו הוחיל ואסור וצ"ע. ודרך אגב הנני אומר במה שתמה במג"א סי' תקפ"ו דפסקינין בכסהו הרוח ונתגלה דיכסה ומשמע בברכה והרי ר"פ מספקי' לי' דלא מיקרי בידו הואיל ופטור מלכסות (ולפמ"ש הרא"ש הכא במ"ק אתי שפיר ול"ק כלל) ונ"ל ישוב פסק הש"ע דיכסה בברכה באופן נאה הנה בכיסהו ונתגלה פטור מלכסות ועיין בז' ת"ש בשם דודו בעל ת"ח דמותר לכתחילה לכסות במקום שעומד להתגלה והנה בכיסהו הרוח כתבו התוס' דאינו חייב לגלות ולהת"ח בכיסהו הרוח במקום שעומד להתגלה י"ל ג"כ שאין חייב לגלות ולא חיישי' שיתגלה דאם יתגלה יכסנו. ומעתה י"ל דזה דוקא אי מיפשט פשיטא לי' לרב פפא. ואי יש דחוי אם יתגלה לא יכסנו ופטור מלכסות. ואי אין דיחוי יכסנו בברכה. וע"כ אין מחויב לגלות בידים. ואמנם לבתר דמסקינין דספוקי מספקי א"כ חיישינין שמא יתגלה ויבא לידי ספק ברכה. ולכן חייב לגלות בכיסהו במקום שעומד לגלות. וכשחייב לגלות ל"ה דיחוי דהוי בידו. ומעתה הגמרא רצה שפיר למיפשט אי יש דיחוי או אין דיחוי. וכשפשיטא לן להכא או להכא אין מחויב לגלות ול"ה בידו ושפיר פשוט. ומשני דר"פ מספקא לי'. ולבתר דמספקא לן חיישינין שמא יתגלה ויבא לידי ספק ברכה. ולכן מחויב לגלות. וכשמחויב הוי בידו. ולכן חייב בברכה ולבתר דפסקינין חייב בברכה שוב אין מחויב לגלות. ולכן אתי שפיר פסק הש"ע. ואולי יש לישב בזה דברי הרא"ש ואקצר כי יש עוד לדון בכ"ז כי הוא גלגל החוזר ודו"ק. ועיין עוד שם בדברי הרא"ש מענין הביא ב' שערות בשבת. ומ"ש לדחות הראי' כי סוף שבת פגע בחיוב ואין סוף תשלומין לתחילתו ובאמת כל הראי' משבת יש לדחות דיש חילוק בין חיוב עשה לאיסור ל"ת דבאיסורין ל"ש דיחוי ועיין מנחות נ"ד והיא מחלוקת שם ועכ"פ חילוק גדול יש ואולי הראי' לענין אבילות דהוה ג"כ שו"ת ועיין עוד שבת צ"א

ואמנם מדברי הגמ' מנחות גבי אברים ופדרים דאמרינין שם שכבר דחתה שחיטה את שבת וכן בפסחים ע"ב דבי שכבר ניתן שבת לידחות משמע שכל שבת מישך שייכי ולא דבכל רגע מתחיל חיוב חדש וזה קצת צ"ע על הרא"ש. והנה יש לדבר בדברי הרא"ש בקטן שהביא ב' שערות בשבת אי שייך איסור מוקצה לגבי' דזה שייך דוקא במיגו דאיתקצאי. וזה בין השמשות לא הי' גדול. ולפ"ז יש להקשות בסוגיא דחולין י"ד. מוקי לה בהי' חולה והבריא ולא מוקי לה בהביא ב' שערות בשבת וקטן מותר במוקצה לדעת הרשב"א ובכל קטן אין להקשות דא"כ גם לר' יודא מותר דמעשה שבת ג"כ דרבנן משא"כ בקטן שהביא ב' שערות בשבת מפאת מעשה שבת אסור ומפאת מוקצה מותר. ולפמ"ש התוס' שם דסוגיא למ"ד יש מוקצה לחצי שבת ורק בחולה סופו שיחזור ל"ק דלפ"ז גם בקטן שהגדיל בשבת אסור. ועיין עוד מ"ש לעיל סי' מ"ד ביאור נכון בדברי הרא"ש והנני ידידו ש"ב דו"ש באהבה יצחק שמעלקיש אבדפה"ק והגליל

הג"ה בפנים אות ה' הארכתי בישוב סוגיות הש"ס ביבמות ל"ד וכעת העירני ב"א של ש"ב הרב הגאון מסאנץ הרב החריף מ' מאיר נעבינצאהל במה שהקשה שם בגמ' והא אין אשה מתעברת בב"ר חר"נ שבעלו ושנו ואלא הא דתנא ר"ח ט"ז חטאות תלתין ותרתין הוי ומה קו' והרי התוס' כתבו ד"ה באב"א ואליבא דר"ש דלר"י טעה בד"מ ולא עשה מצוה חייב ובע"מ פטור ולשיטת הירושלמי פ"ב דיבמות ורשב"א וריטב"א הובא ברמ"א אה"ע סי' א' דבממזר קיים פו"ר ומשמע אפי' מח"כ א"כ כשנתעברה בביאה ב' הוי טבד"מ ועשה מצוה ופטור מקרבן ומה מקשה ל"ב הוה והרי אביאה ב' אינם חייבין כשנתעברו ויפה הקשה. הגם דעדיין קשה קו' הגמ' דכ"ד הוה דהנשים לא עשו מצוה שאין חייבות בפ"ו מ"מ מה שהקשה ל"ב הוה ע"ז קשה ואמנם דהגמ' הקשה ל"ב הוה כשלא נתעברו ויפרישו ג"ח ואם לא נתעברו יביאו ל"ב. והנה לפמ"ש מהרי"ט אלגזי בבכורות מ"ז שהקשה על ירושלמי והלא הוה מה"ב ותי' דמיירי באונס דגרע משוגג. ובבא על ח"כ בשוגג הוה. מה"ב ול"ק פו"ר מיושב קו' הנ"ל דביבמות מיירי בשוגג דהרי חייב קרבן. אמנם לפמ"ש בפנים מיושב קו' הנ"ל בט"ט דלפמ"ש דלמאן דיליף כל חייבי חטאות מע"ז טבד"מ פטור אף בלא עשה מצוה דמה ע"ז דלא משכחת לה טבד"מ. אמנם מאן דיליף כל חייבי חטאות מא"א ליכא למילף מה א"א דלא טעה בד"מ דהרי משכחת טבד"מ בזה. וע"כ ס"ל טבד"מ דוקא בעשה מצוה פטור דל"ה דומיא דא"א דעשה מצוה לא משכחת באחות אשה ע"כ ולפ"ז אני אומר דלמ"ד ממזר מח"כ קיים פו"ר וע"כ ס"ל מה"ב דרבנן ומדאור' יוצא לדידי' משכחת באחות אשה טבד"מ ועשה מצוה ושוב חייב קרבן בכל טבד"מ ועשה מצוה דהוה דומיא דא"א וכיון דר"ש יליף מא"א כמ"ש בפנים. שפיר מקשה ל"ב הוה ממנ"פ דאם ס"ל לר"ש מה"ב דאורייתא כדס"ל בסוכה. והוה טעה בד"מ ולא עשה מצוה ואם ס"ל דקיים פו"ר בח"כ שוב משכחת בא"א טבד"מ ועשה מצוה וחייב בכל טבד"מ גם בעשה מצוה ול"ב הוה וזה ישוב נכון. אמנם בגוף דברי ירושלמי נראה דאין שום סברה שעשה מצוה וקיים פו"ר. דהרי במשנה דחגיגה קרי להמוליד ממזר מח"כ מעות שלא יוכל לתקן. אך כונת הירושלמי שא"צ עוד לקיים מצות פו"ר כיון שיש לו בנים. והו"ל כמו מצות כיסוי דם שאם כיסהו הרוח פטור מלכסות. ומ"מ לא קיים מצוה ה"ה בהוליד ממזר הרי יש לו בן. ונפטר מחיובו. אבל שיקיים מצות פו"ר ויקבל שכר אין שום סברא. ולכן ל"ק קו' הרב הנ"ל וכן קו' הרי"ט אלגזי ממה"ב ל"ק מטעם הנ"ל כנ"ל לולא משמעות הראשונים ולשון רמ"א ז"ל: