בית יצחק אורח חיים קעא

קל"ז ר' שמעון בן אלעזר ולא ר' שמעון סתם. ור"ש סתם הוא רשב"י ותוס' לשיטתם שגורסים בפסחים ג"כ ר"ש עיי"ש בתו' אבל לגירסא דידן רשב"א עדיין קשה ק' התו' ולהנ"ל ניחא מאוד דלר"ש דמוקי לצרור לשתי אחיות שנפלו ביבמות ל"א ע"כ יליף צרות מולקחת כרבי ועליה לכדרבי וע"כ ס"ל טעה בדבר מצוה חייב כנ"ל ומ"ה שפיר אליבא דר"ש לשיטתי' מיושב קו' בתרייתא ומ"ה משני דמכח קו' קמייתא ע"כ אתיא כר"ש ומיושב קושיא בתרייתא. ובדרך פלפול ינעם יותר דהשתא קושיות הגמ' כחדא אזדא דבאמת ביבמות ז' על תי' דאיצטריך עלי' דלא ניליף מהיקשא דר' יונה להתיר כל העריות הקשו בגמ' לבתר דכתיב עלי' מנ"ל דילפת מאחות אשה ניליף מאשת אח. ותירצו בחד תירוץ הכא תרי איסורא והכא חדא. ולמ"ד אין איסור חל על איסור בנשא מת ואח"כ נשא חי או איפכא אינו חייב אלא אחת, ועיין יבמות ל"ב לר"ש ובתו' שם. ובזה יקשה דניליף מאשת אח דל"ה רק חד איסור וע"כ למ"ד אין איסור חל על איסור יליף כל עריות מולקח ולקחה. ועליה לכדרבי. וכיון דיליף חטאת מאחות אשה ומפר העלם דבר אף טרוד במצוה חייב כנ"ל ומעתה הדברים נחמדים דלס"ד דמתניתין אתיא כר' מאיר דס"ל איסור כולל מקשה שפיר ור' מאיר אליבא דמאן דלדידי' יליף מעלי' לצרת ערוה. ומע"ז לחטאת מתורה אחת ומה ע"ז דלא טרוד טירדא דמצוה. ולפ"ז טעה בד"מ ולא עשה מצוה ג"כ פטור ומקשה דבמתניתין דיבמות ג"כ הו"ל טעה בד"מ ולע"מ ומש"ה משני ואיבעית אימא באיסור בת אחת ואליבא דר"ש וכיון דל"ל איסור כולל א"א למילף מאחות אשה לערוה דתיקשי נילף מאשת אח כנ"ל וע"כ יליף מולקח ועלי' לכדרבי. וכיון דיליף מאחות אשה לחטאת א"א לומר דטרוד במצוה פטור דבאחות אשה נמי טרוד כמו בגוונא דבמתניתין וע"כ חייב ומיושב המשנה ודוק היטב כי הוא דבר חריף ואם אמנם כי הוא דרך פלפול ואולי יש לדחות ההוכחה לא מנעתי לכתבו ונחזור לענינינו

(ו) הנה ע"פ גמ' שבת קל"ז דטעם פטור טבד"מ הוא משום דילפינין מע"ז יש להקשות בסוגיא דסוכה דר' יוסי ס"ל שם מ"ב טועה בדבר מצוה פטור ובשכח להוציא את הלולב פטור ואח"כ קאמר בגמ' בעולת העוף וקסבר חטאת העוף דפטור. ומקשה מאי קמ"ל היינו הך ומאי מקשה טובא קמ"ל דה"א דוקא מחטאת פטור דהרי עיקר חיוב חטאת בשבת לא ילפי' רק מע"ז מתורה אחת ולכן פטור בטועה בדבר מצוה דל"ה דומיא דע"ז משא"כ מעילה דבגופיה כתיב דאין כאן זדונו כרת ליליף מע"ז ורק דבגופה כתיב וה"א דחייב אף טעה בד"מ וקמ"ל דר"י פוטר משום טירדא וזה קו' גדולה ואולי דבאמת הגמ' הוי מצי לתרץ כן רק דבלא"ה משני שפיר. וע"פ הנ"ל יש ליישב קושי' האחרונים בר"ה כ"ח בתקע בשופר של עולה דמעל. והרי הוי טועה בדבר מצוה ועשה מצוה. ועיין טעם המלך והיא קושי' חזקה ולהנ"ל י"ל דמעילה כיון דכתיב בגופי' ולא ילפינין מע"ז ולא מאחות אשה חייב אף בטועה בדבר מצוה ולא פסקינין כר"י בסוכה והוא תירוץ נכון ומה שיש להקשות מתרומה דר' יהושע פוטר מחומש והרי זה לא ילפינין מע"ז עיין לקמן ודוק

והנה הרמב"ם פסק כרבי דבפ"ו ה"ט מיבום יליף ערוה מולקח ולקחה והוא כרבי וגם מתורה אחת יליף שלא נחלוק בין יחידים ומרובים והוא כרבי וע"כ מוקי עליה לחטאת ולדידי' א"א למילף לטועה בדבר מצוה ולא ע"מ דגם מאחות אשה משכחת כן ורק אם באמת עשה מצוה זאת יכול ליליף מאחות אשה דשם לא עשה מצוה וכנ"ל. ואמנם הרמב"ם הוכיח מהסוגיא דבשבת קל"ז משמע דר' יהושיע דיליף מע"א מטעם דכל חטאת ילפינין משם ומ"מ פוטר ר"י בתרומה מחומש במתניתין וחומש בגופיה כתיב וליכא למילף מע"ז ודא ודאי קושיא וע"כ הוכיח הר"מ דהיכי דזמנו בהול פטור בלא"ה מטעם דהוי כאונס דזמנו בהול עליו ומ"ה פוטר ר' יהושע בתרומה, ומקרא דע"ז דמייתי בשבת ילפינין אף היכא דאין זמנו בהול למר בעשה מצוה ולמר בלא עשה מצוה והרמב"ם ע"כ ס"ל דוקא בעשה מצוה דלא יליף מע"ז. ועכ"פ למאי דהוכחנו א"א לומר דפסק הרמב"ם כר"מ דיליף מע"ז דדבר זה א"א לומר להרמב"ם, וע"כ ס"ל בזה כר' שמעון בן אליעזר ועתה מיושבין דברי הרמב"ם מה שהוצרך לומר בתרומה טעמא דזמנו בהול והרי פסק ג"כ ביבמה נדה דפטור ושם ליכא זמנו בהול כדמשמע בגמ' וכבר הקשה הל"מ להנ"ל מיושב דביבמה עשה מצוה ויליף מקרא כסוגיא דשבת קל"ז ולהר"מ יליף מאחות אשה ושם עשה מצוה כמ"ש תוס' ריש יבמות ומ"ה פטור אף באין זמנו בהול ובתרומה לא עשה מצוה הוצרך לומר זמנו בהול ובתינוקת ג"כ הוצרך לומר זמנו בהול כיון שיש אחד למול בשבת דלא עשה מצוה. ומ"מ התחיל הרמב"ם בלשונו כל העושה מצוה מן המצות דבאמת בעשה מצוה פטור אף בלא זמנו בהול ומיושב מה שהקשה הלח"מ אמאי במל של אחר השבת בשבת פטור והרי לא עשה מצוה דבזמנו בהול פסק הר"מ אף בלא ע"מ ומה שהקשה הלח"מ אמאי פסק הר"מ בשחט יתר על חובת היום חייב אף אם לא נשחט עוד חובת היום ובתינוקת למול פסק דפטור ובגמ' משוה תינוקת לאימורים דפטור ג"כ יש ליישב עפ"י דברי התוס' בסוכה מ"ב דחילקו בין לולב שאי אפשר ע"י אחר ובין חטאת העוף שאפשר ע"י אחר (וע' לעיל סי' כ"ט אות ב' כתבתי דסברת תו' קיים למסקנא ורק דבחטאת עוף פוטר ר"י דכהן המקריב צריך לאכול כמ"ש תוס' יבמות מ' עיי"ש) ומעתה החילוק הוא מילה מיירי באבי הבן וא"א ע"י אחר לשיטת זקני הש"ך בח"מ שפ"ב דהאב מוהל אינו רשאי לכבד לאחר והארכתי לעיל (סי' ל"ח) וזמנו בהול יותר לבין אימורים שאין החיוב עליו והגמ' שהקשה מאימורים לתינוקת ולא חלקו כנ"ל משום דהגמ' קאי דילפינין מקרא מע"א כסוגיא דשבת קל"ז ולא הוה סברה טעמא דזמנו בהול ואם מקרא ילפינין אין חילוק בין אפשר לעשות ע"י אחר ואם בעינין שיעשה מצוה בשניהם חייב ואי לא בעינין שיעשה מצוה בשניהם פטור. ואמנם להמסקנא דזמנו בהול יש לחלק כנ"ל והרבה יש לדבר בזה ואקצר ועכ"פ רוב קושית הלח"מ פ"ב משגגות מיושבין בעזה"י

(ז) ודע דלפי הנ"ל שכתבתי דבעינין שיעשה מצוה ורק דקשיא מתרומה בערב פסח ושם לא עשה מצוה כנ"ל י"ל לדעת בעל המאור דלר"ש מותר לאכול אף בערב פסח אחר חצות דבאכילה הוא משבית. א"כ הרי עשה מצוה וקיים מצות עשה דתשביתו. ולפ"ז בכל מקום בעינין שיעשה מצוה ובתינוקת צריך לומר דכיון דא"צ להטיף דם ברית אחר ח' קיים המצוה: ובזה יש אריכות ודוק. וקצת בדרך פלפול נ"ל ליישב קו' אביו הגאון החסיד זצ"ל על מה דמתרץ בפסחים ע"ב שאני תרומה דאיקרי עבודה והקשה דמאי קעביד באשה שאמרו לה מת בעלך דמבואר במשנה דפוטר ר"י ושם ל"ש לתרץ בעבודה רחמנא אכשרי' דהרי דוקא בחלל עבודתו כשרה והיא תמוה גדולה. עוד יתיישב בזה סוגיא דיבמות ל"ד דמקשה ג"כ והרי תרומה דאין זמנה בהול וקפטר ר"י ומייתי מהא דב"ג ומתרץ בתרומה בע"פ דזמנה בהול ולא מייתי תי' הב' בפסחים דשאני תרומה דאיקרי עבודה וכבר הרגישו התוס' בזה. והנ"ל דהנה התו' יבמות דף ב' ד"ה ואחות אשתו הוכיחו מדמקשה בפסחים מ"ש יבמתו דקעביד מצוה דאף ביבמתו נדה עביד מצוה ואמנם דברי התוס' צ"ע דהרי מקשה אשתו נדה נמי עביד מצוה ושם בודאי לא עביד מצוה ורק דמקשה ללישנא דר"י אית לי' גם בלא עשה מצוה חייב ורק דטעה במצוה כמ"ש תוס' בפסחים. ולכן ראיתם צ"ע (ולדעת לח"מ פ"ב משגגות יש לישב דברי תוס' וי"ל דתוס' יבמות פי' סוגיא דפסחים כפשטי' כדס"ל לרמב"ם עיי"ש) ועכ"פ לפ"ז י"ל דלר"י גם ביבמתו לא עשה מצוה ורק דטעה בד"מ. ומקשה ור"י דאמר כמאן. והנה בהא דמייתי אילימא ר"י דהי' אוכל בתרומה. ולפמ"ש דקאי להך לישנא דר"י פוטר אף בלא עשה מצוה לא הי' צריך לשנוי' בתרומה בע"פ דזמנו בהול. אך גם בלא סברת זמנו בהול א"ר לר"י מהך דבן גרושה די"ל דמיירי בתרומה בע"פ א"ח ולר"ש מותר לאכול חמץ א"ח לשיטת בעה"מ דבאכילה הוא משביתו ונמצא דטעה בד"מ ועשה מצוה שקיים עשה ומ"ה פוטר ר"י. אך הדבר נכון. דכיון דנודע שהוא בן גרושה התרומה בטעות בא לידו ואינו שלו. ולא חל עלי' עשה דתשביתו ולא קיים המצוה בשאינו שלו. ושפיר מקשה והוצרך לתרץ בתרומה בע"פ דזמנו בהול. ומעתה נכון דלא מייתי בגמ' רק מבן גרושה אמנם מאשה שאמרה לה מת בעלך עבד ונשתחרר דאיתא ג"כ במשנה לא מייתי. דשם האשה והעבד לקחו התרומה כדין בעוד שהי' יכולין לאכול והוה שלהם ומקיימין מ"ע דתשביתו. דלשיטת כמה פוסקים גם עליהם חל העשה והוה טבד"מ ועשו מצוה משא"כ בבן גרושה. ולכן משני ואב"א דלא ניחא לך בתי' זמנו בהול שאני תרומה דאיקרי עבודה ועבודת חלל רחמנא אכשרי' וכ"ז בב"ג אבל באמרו לה מת בעלך א"צ לשנוי' דזמנו בהול רק דשם קיימא בתי' בתרומה בע"פ דהוה טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כדכתיבנא. ומיושב קו' אביו הגאון ז"ל בט"ט. ומעתה כ"ז בסוגיא דפסחים דקאי לר' יוחנן דס"ל כר"ש דחמץ לפני זמנו א"ע ומותר לשיטת בעה"מ אחר חצות ומקיים עשה דתשביתו ל"ק מאמרו לה מת בעלך כנ"ל ורק מב"ג שפיר משני ואב"א שאני תרומה דאיקרי עבודה. אמנם ביבמות ל"ד דאר"י אמר רב ר"מ היא ומקשה ור"מ אליבא דמאן עיי"ש ורב כר' יהודה ס"ל פסחים כ"ט דלפני זמנו אסור וליכא למימר דמשנה מיירי לאחר חצות. וקודם חצות לא קיים עשה. וליכא לשנוי' שאני תרומה דאיקרי עבודה דעדיין קשי' מאמרו לה מת בעלך. ולכן לא מייתי האיבעית אימא ומיושב קו' התוס' וחדאי קב"ה בפלפולא

(ח) וע"ד המ"ל בפ"ג משגגות שכתב דהא דאמר ר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו הפריש קרבן. אבל בלא הפריש והמיר ואח"כ הפריש ימים שבנתיים לא מעלים ולא מורידים. והקרבן כשר וכ"ת הקשה מהוריות י"א דבעי למפשט באכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט ונתמנה ועבר והשלימו ושם ודאי לא הפריש דלא אכל רק חצי שיעור ואיך פשיט ממומר. והניח בצ"ע ידידי הגם דהמ"ל לא הביא ראיה לזה. דבריו מפורשים בגמ' בכריתות ד' ז' אלא כי הא דאמר עולא אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וכו' נהי דאידחי' קרבן גברא בר כפרה הוא הרי דבריו מפורשין בגמ' וביאור הדבר כמ"ש המ"ל דהקרבן אידחי' וגברא