בית יצחק אורח חיים קע

מק"ט ורק דמיחזי כדמי ע"ז ואין זאת במשמעות הטור. ועוד הקשה ב"י על לשון וכ"כ הרמב"ם והרי גמ' הוא. עוד דקדק בש"ך על לשון המחבר שכתב נתן מעות ומשך ולמה לא בהיפך. ולהנ"ל הדבר נחמד אף נעים דבאמת על טעם הב"ח שכתב במ"ט דחייב באחריות מטעם דתפיס לי' אזוזא הקשה בנתיבות רל"ב דמשכון בשעת הלואה ל"ה הנאה דתפיס לי' אזוזי כיון דל"ל להמלוה הנאה שנתן מעות ולדעתי י"ל דכיון דמשכון שלא בשעת הלואה הוי הנאה דתפיס לי' אזוזא כמ"ש התוס' כיון שכבר נתן המעות מיירי הב"ח בנתן המעות ואח"כ משך דהו"ל הנאה דתפיס לי' אזוזי ונתיישבו דברי הב"ח. ומעתה הדברים נחמדים דהגמ' קאי אליבא דרב ומ"ה הוצרך לומר דמיחזי כדמי ע"א דתיקשי מ"ש רישא והטור דקדק במתק לשונו ע"ז של ישראל אין לה ביטול לפיכך כל היכא דהו"ל לענין זה ע"ז של ישראל יוליך הנאה ומ"ה בנתן מעות ומשך כיון דחייב באחריות כנ"ל דהוי שלא בשעת הלואה נקנה לענין זה דאין לה ביטול ומ"ה יוליך הנאה. ובזה אין צריך לטעם דמיחזי. ומעתה י"ל במשך ואח"כ נתן מעות י"ל לדידן דלא ס"ל טעם דמיחזי כיון שיש לישב הברייתא בלא"ה. מש"ה הביאו זאת בשם הרמב"ם דגם לדידן ס"ל טעם דמיחזי וגם במשך ונתן מעות דל"ה חיוב אחריות עלי' אסור משום דמיחזי כע"ז של ישראל ודוק היטב

(ג) ובגוף דברי המג"א הרבה יש לדבר מענין דהגל"מ ולענין אם גזל נכרי חייב באחריות דלדעת הגאון מליסא בנתיבות סי' שמ"ח אף אם גזל נכרי אסור מן התורה אינו חייב בהשבה ורק דל"ה שלו ומ"מ באחריות בודאי אינו חייב כיון שאינו מחויב בהשבה ואמנם דבר זה מבואר בתוס' פסחים כ"ט דחייב באחריות ונעלם מהגאון הנ"ל ואכ"מ ועכ"פ דברי הש"ג נכונים דלא ס"ל כהמג"א אך מה שכתב הש"ג דישראל יכול לבטל ברשות גוי תמהני דהרי ישראל אין יכול לבטל ע"ז של נכרי ולר"י פשיטא דל"מ ולר"ל דנשתברה מאליה מותר מ"מ ישראל אסור משום גזירה וא"ל דזה דוקא בביטל ישראל מדעתי' דנפשי' אבל לא בביטל בתורת שליחות ורשות הגוי דהרי אין שליחות לנכרי ומפשטות הל' גמ' דע"ז משמע דאף ברשות גוי ישראל אין יכול לבטל וכן הוא להדיא ברמב"ם ה' עכו"ם פ"ח ה"ח וז"ל ואין ישראל יכול לבטל ע"ז ואפי' ברשות גוי. וא"ל דכונתו כשהע"ז הוא ברשות גוי דא"כ הו"ל למימר ואפי' היא ברשות גוי. דאז קאי על הע"ז וע"כ כונתו כשהעכו"ם נותן לו רשות וקשי' כנ"ל ועוד דהאיך ישראל יכול לבטל הלא דפלח מבטל ודלא פלח אינו מבטל ולהש"ג נצטרך לומר דכ"ז שלא ברשות עכו"ם ועוד קשה דהרי לר"ל ע"ז שנשתברה מאלי' מותר מטעם דהנכרי ודאי ביטלה (ובזה אני תמה על התו' דן ס"ד אהא דפלח מבטל דלא פלח לא מבטל שהקשו מהא דישראל הי' יכול לבטל ע"ז של גוי אי לאו משום גזירה ובאמת לא קשה דשם הטעם דהוי כנשתברה מאליה והבעלים בעצמם בטלום מטעם איהי נפשה לא מצלה. ולפ"ז מה דאמרינין דלא פלח לא מבטל מיירי כשהבעלים אינם יודעים אבל כשהבעלים יודעים מותר מדאו' לר"ל מטעם ביטול של הבעלים וכן יש לפלפל בסוגיא דמקשה למ"ד נשברה מאליה מותר מישראל אינו יכול לבטל ותהוי כנשברה מאלי' ודילמא שם מיירי כ"ז שלא ידוע להבעלים וקמ"ל דל"מ ביטול של ישראל כמו בנכרי דמהני ביטול שלו אף בלי ידיעות בעלים וצ"ל דמשמע להגמ' דישראל אינו יכול לבטל אף בידיעת בעלים. ושוב ראיתי ברמב"ן שפלפל אי ר"ל מיירי בידע נכרי או לא ידע עיי"ש) ומ"מ בשברה ישראל משום גזירה אסור. ואיך ה"א דברשות גוי מותר והרי הגזירה במקומו עומד. ואולי כונתו דדוקא בנשתברה מאליה דלא שמענו מנכרי רק דאמרינין סתמא בטלי' זה ל"מ אבל כשהנכרי שלחו לבטל בזה גופי' מבטל ואין כאן ענין שליחות רק אמירתו לשליח זה ביטולו וישראל מעשה קוף עביד. וע' מח"א ה' שלוחין סי' י"א ואמנם הרמב"ם ודאי חולק והש"ג הביא מקונטרס הראיות ואין בידינו

(ד) וע"ד קושיתו בסוגיא דפסחים ע"ב בשוחט ונמצא טריפה שכתבו תוס' דע"ג ד"ה שחטו ונמצא טרפה דלמ"ד טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב גם בנמצא טרפה חייב והקשה דאין לך אונס גדול מזה ותי' דשנים שעשאוהו פטורים ול"ה אונס דהו"ל לשחוט ע"י שנים דבר זה ליתא דע"כ התורה התירה עבודה בשבת והותרה לגמרי ותיקשי אמאי תדחה שבת לשחוט ע"י שניהם. לרבנן דפליגי אר' אליעזר סתימאי חולין כ"ט וע"ש הטעם דבשנים נמי אסור מ"ה. דהתורה לא מיעטה רק מחטאת מקרא דנפש אחת תחטא אבל אסור מ"ה. וכיון שהתורה התירה אפי' בשבת ע"כ הותרה לגמרי מה"ט לא תיקשי גם במילה ולמהלו ע"י שנים וכיון דבכל הקרבנות מותר לשחוט ביחיד ואין צריך לחוש לטריפה דאזלינין בתר רובא גם בנמצא טריפה לא הוי שוגג רק אונס ועיין בש"א סי' נ"ט שהקשה שם על תשו' רמ"א שכתב בשני מוהלין בשבת דעדיף יותר דהו"ל שנים שעשאוהו והוא תמה דכל אחד עביד מלאכה בפ"ע זה בפריעה וזה במילה ואין זה דומה לשנים שעשאוהו. ודעת רמ"א נ"ל דהרי במילה הוי מקלקל ורק דהוי תיקון מצוה וביארו הראשונים דהוי מתקן מנא וחייב משום מכה בפטיש ותיקון הולד מש"ה איצטריך קרא וכיון דמילה ופריעה שניהם הוין תיקון הילד הו"ל שנים שעשאו ודוק (וע' לעיל סי' ל"ה אות ה' הארכתי בזה) ואמנם מה שהקשה על הלחם משנה פ"ב משגגות דף י' שכתב דס"ל להרמב"ם במשכו בעלים הטעם דפטור דס"ל שלמים לשם פסח כשר והו"ל טעה בד"מ ועשה מצוה ועל זה הקשה הרי הר"מ ס"ל בעי עקירה והוי פסח פסול דהרי ס"ל ישרף מיד ולא עשה מצוה קו' גדולה שאל ואך לפמ"ש הצל"ח סוף פ' אלו דברים בביאור דברי הרמב"ם ז"ל דדוקא בידע קודם שחיטה ושרף מיד אבל בנודע אחר שחיטה שמשכו בעלים ס"ל לא בעי עקירה וסתמא שלמים ומה ששחטו לשם פסח עקרו משלמים בטעות ול"ה עקירה ונשאר שלמים ול"ה פסולו בגופו עיי"ש. א"כ בה' שגגות דע"כ מיירי בנודע שמשכו אחר שחיטה. וכיון שלא ידע דליעקרי' בפירוש סתמא לשלמי' ושפיר עשה מצוה ונכונים דברי הלח"מ אמנם נלע"ד נהי דיהיבנא לי' להצל"ח דהרמב"ם ס"ל לא בעי עקירה בפסח אבל זאת שיסבור גם בנטמאו הבעלים דלא בעי עקירה אף דסתמא לפסח שני קאי ויפלוג על פשטות הג' בכמה מקומות כמ"ש הצל"ח פסחים ס' לא נהירא לי דאם נאמר דגם בנטמאו ל"ב עקירה מאי הקשו בגמ' לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בפסחים ע"ג. וע"כ בזה אין חולק שום אדם והוא תמוה גדולה על הצל"ח בדף ס' בזה. וכיון שכן עדיין הקושיא במ"ע דהרי הרמב"ם מנה או שנטמאו ובזה בעי עקירה ופסח פסול ולא עשה מצוה ואמאי פטור. ולכאורה היה נ"ל דבר חדש בזה דהרי הגמ' חולין ל' הקשה כיון דשחט פורתא אידחי לה מפסח סתמא לשלמים קאי דלא קיימא לפסח שני. ותירצו נהי דאידחי מפסח מדמי פסח מי אידחי. וביארו התו' דאף דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים יפדו ויוציאו לחוץ ונגמרה שחיטתו וע"כ צ"ל דמיירי בכה"ג דל"ח שהי' דל"ה כשיעור עיי"ש. וכ"ז בחול אבל בשבת כיון דאין פודין קדשים בשבת דהוי כמקח. ומלבד זה בשבת ודאי אסור לגמור שחיטתו אחר הפדיון דהוא חולין ושוב אין פודין להאכילן לכלבים. וכיון דשחט פורתא אידחי מפסח סתמא לשלמים קאי ומ"ה פוסק שפיר בה' שגגות בנטמאו דפטור בשבת. דכיון דשחט פורתא ל"ח לדמים דבשבת אין פודין. וא"כ יהי' שהי' ואין פודין להאכילן לכלבים ולא חזי לדמים וסתמא לשלמים קאי ומ"ה ל"ב עקירה וכשר לשלמים ועשה מצוה ופטור והיא הערה גדולה התבונן בזה. ואמנם נתיישבתי דהרמב"ם פסק כר"י דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ובגמ' חולין הקשו לר"ל משא"כ לר"י תיכף בתחילת שחיטה דחזי לפסח נדחה ונפסל משום פסח פסול ולא עשה מצוה ועדיין קשה כנ"ל. וע"כ צ"ל דהרמב"ם מיירי דלא חזי לפסח שני שיעבור שנתו בנתיים (וכן קשה על הגמ' שהקשו לר' ישמעאל בפסחים ע"ג דנטמאו בעלים ודאי בעי עקירה ולא משני דמיירי שיעבוד שנתו בנתיים וצ"ע). ועכ"פ בדברי הרמב"ם אפשר לתרץ כן. ודוק. ובגוף הערתו בדברי הרמב"ם וקו' התוס' דהו"ל אונס ומה מקשה לר"א חטאת נמי חייב והעיר דר"א כשיטתי' דס"ל בא"ל מת בעלך דחייבת חומש ולא פטר מטעם אונס ולכן הקשו בגמ' שפיר אי ר"א חטאת נמי מיחייב משא"כ לדידן באמת בנמצא טריפה פטור מטעם אנוס יפה העיר. וקצת מהדברים הרגיש במרכבת המשנה על הרמב"ם. ואמנם מה שחילק בין מת בעלך ובן גרושה דבמת שכבר אכלה בהיתר הוי אונס משא"כ בבן גרושה אכלה למפרע באיסור זה אינו דגם בבן גרושה אוכל מתורת חזקה. וע' כתובות כ"ה גדולה חזקה וזקני ת"ש סי' י"ח. ואף דהוי חזקה בטעות מ"מ הוי אונס דמאין היה לו לידע זאת. ואדרבה במיתה הו"ל לחוש למיתה דסוף אדם למות. ונהי דאוקמונין אחזקה אבל אונס ל"ה וביתר דברים יפה העיר. ולי בענין זה הערות רבות בעזה"י ולא העליתי אותם על כור הבחינה ואעפ"כ אציגם

(ה) הנה בגוף שיטת ר' יהושע דס"ל טועה בדבר מצוה פטור וביאר בשבת קל"ז הטעם דיליף מע"ז ופירש"י דכיון דכל חיוב חטאת יליף מע"ז מתורה אחת מה התם דלאו מצוה. וזה לרשב"א ולר"מ ילפינין מה התם דלא טריד במצוה ומ"ה אף לא עשה מצוה פטור ואומר אני דלרב דיליף ביבמות כל חייבי חטאת לא מתורה אחת ורק מאחות אשה מגז"ש דעליה א"כ לא מוכח כלל דטעה בדבר מצוה פטור דבשלמא בע"א לא משכחת טועה בדבר מצוה דממנ"פ אי לבו לשמים ל"ה עובד ע"א. ול"ה טועה בד"מ דומיא דע"ז וע' בשבת ע"ב. משא"כ אי יליף מאחות אשה משכחת לה שיהיה טרוד במצוה דסבר אשתו או יבמתו ועיין יבמות ל"ד. ואמנם למאן דס"ל דבעינין שנעשה מצוה באמת באחות אשה לא משכחת לה דסבר אשתו ונמצא אחותה לא עשה מצוה ושפיר ילפינין מאחות אשה אבל למ"ד דתולה בטרוד במצוה אף בלא עשה מצוה גם באחות אשה משכחת שיהיה טרוד במצוה. ובזה אמרתי פרפרת נאה ביבמות ל"ד. דמקשה שם ומאן ה"ת דא"ל איסור כולל וכו' ור' מאיר אליבא דמאן כו' ואיב"א באיסור ב"א ואליבא דר"ש עיי"ש. הנה תי' ואיב"א אין לו מקום אחר הקושיא טועה בדבר מצוה ושייך לקושיא קמייתי ומדוע הפסיק בנתים והתו' הרגישו בזה וכתבו דהשתא מיושב נמי קושי' מטועה בדבר מצוה דר' שמעון א"ל דבעינין שיעשה מצוה וקשה בזה דבאמת גירסא דידן בשבת