בית יצחק אורח חיים קסט

ויש לדמותו למיא בעובא. ומותר להוציא כרגליו. ולפי"ז אסור להוציא חלב שנחלב ביו"ט חוץ לתחום מטעם ממנ"פ דאין לך היתר רק להכלבו. ולדידי' קני שביתה אבל כבר הבאתי דלא תליא בזה. דאף עומדת לגדל נהי דהוי נולד לענין יו"ט לענין תחומין קניא שביתה. כמו שהארכתי לעיל ודו"ק בכל זה

(ה) ואין בהמד"ר בלא חידוש ראיתי להציג מה שנ"ל בעמדי בענין זה בהבנת דברי התוס' ביצה מ' וב"מ י' דר"נ ס"ל מגבי' מציאה לחברו קנה ומ"מ הוי כרגלי הממלא הואיל דלא זכי חברו רק מטעם מגו דזכי לנפשי' לא עדיף מהמגבי' ובעיני הדבר תמוה דמאי זה דזוכה לחברו מטעם מיגו יזכה מאיזו טעם אבל מעולם לא הי' שלו. רק לחברו ומדוע יהי' כרגליו. ומעולם לא זכה בזה. ולומר דכל מיגו דזכי לנפשי' הוא שזוכה לעצמו ומזכה אח"כ לאחר א"א דאין אדם זוכה בשלו לאחרים רק ע"י אחר גם אם יהי' להראשון בע"ח ששיעבד דאקני מטלטלי אג"ק הכי יגבה מזה. ע"כ מעולם לא הי' שלו ועוד במי שליקט את הפיאה והוא עשיר דזוכה לעני מטעם תרי מיגו אינו מכוון לזכות לעצמו וע"כ מעולם לא זכה לעצמו. ושמחתי שמצאתי בשטמ"ק לב"מ שהעיר קצת ורצה ליישב באמרו דאף כרגלי הממלא קאמר: עכ"פ הרואה יראה דכבר הוקשה לו גוף הענין עיי"ש. אבל מה שנראה בעיני דבר חדש. הנה בסוף ביצה מבואר דבפקדון הוי כרגלי הנפקד והפ"י הרגיש דל"ה רק כגורם לממון ולא כמ"ד. אבל צ"ל דבתחומין הואיל והפקיד בידו הוה כרגלי' דסגי בזה שיהי' במקצת שלו ואף גל"מ כמ"ד לענין תחומין. ומעתה זה הטעם דהוא כרגלי הממלא דהטו"ז סי' תמ"א אות ג' כתב דהיכי דיכול להיות שיהי' שלו לגמרי עדיף מגל"מ. עיי"ש וכיון דבתחומין אזלינן בתר גורם לממון דהרי הוי כרגלי הנפקד. לכן הואיל וזכי לחבירו מטעם מיגו דזכי הו"ל כמו שיש לו גל"מ ולכן הוי כרגליו. ובזה אולי י"ל גי' רש"י דר"נ ס"ל לא קנה המגביה ולכן הוה כרגלי מי שנתמלאו לו. ור"ש ס"ל קנה המגביה והוה כרגלי' והקשה התוס' דאין סברה דלר"ש יגבה המגביה בלא כונה (וצ"ל הא דלא ניחא לתוס' לומר דיד קונה מתורת חצר אף שלא מדעתו כמ"ש מהרי"ט הובא בקצה"ח סי' רס"ח דכאן שכיון בפירוש שלא לקנות לעצמו רק לחבירו גרע מחצר ודוק) להנ"ל י"ל דאין כונת ר"ש שקנה להיות שלו לגמרי רק כונתו דיש לו קצת קנין מטעם הואיל כמ"ש הטו"ז הנ"ל ומ"ה הוה כרגלי' ור"נ יסבור דל"מ דהגל"מ לענין שיהי' כרגלי' ודוק

ודרך אגב הנני אומר בהך דב"מ י' דאר"נ המגביה מציאה לחבירו ל"ק משום דהוה תופס לב"ח במקום שח"ל. דקשי' לפמ"ש השיטה שם ד' י"ב בשם הר"ן בטעם דחצר קונה משום יד ולא משום שליחות במציאה משום דבעינין שלוחו של בעל הממון ולכן ל"מ חצר מתורת שליחות למה לי' לר"נ הטעם דל"ק משום תלב"ח בש"ל. ת"ל משום דל"ה שלוחו של בעל הממון וגם קשה למ"ד זוכה מטעם מיגו דזכי לנפשו. והרי מ"מ ל"ה שליח של בעל הממון וכבר הרגיש בנתיבות סי' ק"ה. ונ"ל דמ"ד מגביה מציאה לחבירו לק"ח ס"ל משום מיגו דזכי לנפשי הו"ל הזוכה בעל הממון כיון דאי בעי זכי כמ"ש הטו"ז סי' תמ"א הובא לעיל. וכמו דהבעל הממון עושה שליח כן בעל הממון נעשה שליח. ומ"ה הוצרך הגמ' לומר דל"מ משום דהוי תופס לבע"ח ולא עשאו התורה שליח להרע לאחריני (כמ"ש הקצה"ח סי' ק"ה דזכי' מטעם שליח שעשאו תורה) ומ"ד מגביה מל"ח ק"ח ס"ל משום מיגו ל"ה הרעה לאחריני כיון שבידו לזכות. ומעתה כ"ז היכא דיש לו זכות. אבל הר"ן שפיר כתב בחצר דל"ש מיגו דזכי לנפשי' ל"ה חצר שליח משום דל"ה כשלוחו של בעל הממון ודוק. והנני ידידו וד"ש באהבה יצחק שמעלקיש אבדפ"ק והגליל

סימן נב

עוד להרב הנ"ל מק' זיראווכא לק' ברעזאן שנת

תדיר

(א) שאל ידידי בדברי הש"ג בשם ריא"ז פ"ד דע"ז שכתב בנכרי שמשכן ע"ז לישראל כ"ז שיש רשות לנכרי לגבותה יכול לבטל מטעם הואיל ובידו לפדותה. ואם ביטלה ישראל ברשות גוי בעלי' הרי היא כמו שביטלה הנכרי ותמה עליו דלא מצינו הואיל ויכול לפדותו לקולא רק לחומרא גבי חמץ אבל לא לקולא ע"כ. הנה לכתחילה ודאי אין להלות דנהנה מע"ז ורוצה בקיומו ובודאי אסור ורק לענין דיעבד מקום הספק אי הגוי יכול לבטל להרא"ש דפסק כחכמים דמשכון ל"ה ביטול ולזה דעת הש"ג דהגוי יכול לבטלה. והנה מה שתמה מכ"ת דלא מצינו הואיל לקולא אנן פסקינין כרבה דס"ל הואיל אף לקולא ואך הדבר הקשה דהרי הר"ן הקשה בפסחים בישראל שהלוה לגוי וכו' דנימא הואיל ובידו לפדותו. ותי' דמחוסר ממונא לא אמרינין הואיל וזה קשה ג"כ הכא דמחוסר ממונא לא אמרינין הואיל. ואמנם בש"ג גופי' ליתא כלל דבר זה דמהני הביטול מטעם הואיל ורק דבלא"ה מהני ביטול דישראל מגוי לא קנה משכון וא"צ להואיל כלל. ורק דהש"ג כתב כ"ז שיש לו רשות לגוי לגבותו הו"ל ע"ז של נכרי ואתי לאפוקא בהגיע זמן ולא פרעו או דא"ל מעכשיו דבכה"ג מוחלט ביד ישראל ולא מהני ביטול כמו לענין חמץ בפסח ובלא א"ל מעכשיו הו"ל לענין חמץ חמצו של נכרי ולענין ע"ז מהני ביטול מטעם דל"ק הישראל ואמנם ראוי לדבר לדעת המג"א בסימן תקפ"ו בע"ז של נכרי אף שיש לו בעלים כשבא ליד ישראל בגזילה לא מהני ביטול וכתב המג"א הטעם דכיון דחייב באחריות הו"ל ע"ז של ישראל כמו לענין חמץ בפסח ואף דשם כתוב לא ימצא ס"ל להמג"א דילפינין מע"ז או משום חומרא. ומעתה כיון דלדעת התוס' שבועות מ"ד במשכון של גוי חייב באחריות אף דאין דין שומרין לגוי חייב כו' עיי"ש היטב. א"כ ה"ה במשכון של גוי כיון שישראל חייב באחריות הו"ל ע"ז של ישראל ואין לו ביטול עולמות. וזה יש להקשות על הש"ג ועל כרחך הש"ג לא ס"ל כמג"א ודוחק לומר דמיירי בפירש להדיא דלא באחריות. והנה קשה לי קושיא גדולה להמג"א דבגמ' ע"ז ע"א ובבכורות י"ג בסוגיא דגרוטאות הקשה בגמ' מלוקח גרוטאות ומצא ע"ז אם עד שלא נתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח. ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח ואם משיכה קונה אמאי יחזור ומשכ רישא משום דהוי מ"ט והקשו בגמ' רישא מקח טעות סיפא למ"ט ע"ש והקשיתי לדעת הב"ח בח"מ רל"ב בקנה והטעה חייב באחריות ואף דלא הו"ל שעות להודיעו דלא כסמ"ע וביאר הטעם כמ"ש הריטב"א בהאי הנאה דתפס לי' אזוזי. ולדעת המג"א היכי דחייב באחריות הו"ל ע"ז של ישראל ואין לך ביטול. ומעתה מאי הקשו מ"ש רישא ומ"ש סיפא שני ושני דברישא במשך ולא נתן מעות דאינו חייב באחריות היכא דהוי מ"ט דל"ש הטעם דתפיס לי' אזוזי דהרי לא נתן המעות ומש"ה הו"ל ע"ז של נכרי ויש לו ביטול משא"כ בסיפא כשנתן מעות נהי דהו"ל מקח טעות מ"מ הואיל והוא חייב באחריות הו"ל ע"ז של ישראל ואין לה ביטול ומ"ה יוליך הנאה לים המלח. ואמנם הדבר נכון דנהי דאין לה ביטול מ"מ הרי אומרים בא"ה הרי שלך לפניך ומ"ה יחזור לנכרי ויתבע המעות דהמקח לאו כלום הוא אך הדבר הקשה לפמ"ש המג"א בה' פסח סת"מ בחמץ שלקח משכון מנכרי ונאסר דאסור לישראל להניח לגוי ליטלו שמא יחזור וימכרנו לישראל וה"ה הכא כיון דל"מ ביטול ניחוש שישראל יקנה הע"ז דלא ידע דע"ז אין לה ביטול ומכירה הוי ביטול ויקנה ישראל ובאמת ע"ז זו אין לה ביטול והיותר יקשה לדעת העט"ז שחולק על המג"א בה' פסח וס"ל דאסור לישראל להניח ליטלו דכיון דחמץ בביתו ועליו לבערו וה"ה הכא דכיון דלענין זה הו"ל ע"ז של ישראל עליו לבערו ואיך יתנהו לנכרי. ועיין בעט"ז שם. ועוד קשה דהנה בע"ז נ"ג הקשה על הך מתניתין הרי מכרו ומשכנו הוי ביטול ותי' דאדעתא דגרוטאות לא זבן והנה זה ברור דלא הוי ודאי איסור דשמא הנכרי ידע שיש ע"ז וביטל. ורק דהוי ספק וספיקו אסור. וכן כתב בישי"ע בק"א לה' פסח בשם בנו והקשה דא"כ מאי הקשו מ"ש רישא ומ"ש סיפא בשלמא ברישא בשלא נתן מעות והישראל מוחזק יכול הישראל לומר דהוי מקח טעות ומש"ה יחזור ואי דהגוי יבטלו ומותר בהנאה מה בכך מ"מ כיון שישראל מוחזק מחזיר מספק משא"כ בסיפא כיון שהנכרי מוחזק הוא אינו רוצה לחזור המעות דטוען דלא הוי מ"מ וכבר ביטל והישראל אינו יכול להנות דלמא הגוי לא ביטל דלא ידע ומש"ה יוליך הנאה לי"ה. ותירץ דמ"מ אמאי יוליך לי"ה יבטל גוי אחר ממנ"פ דאם הגוי כבר ביטל הע"ז בלא"ה מותר בהנאה ואם הגוי לא ביטלו הו"ל מקח טעות והע"ז של נכרי ויש לה ביטול עיי"ש. ומעתה הק"ל דכיון דביארתי דבאמת ע"ז זו אין לה ביטול דהרי חייב באחריות ולענין זה אין לה ביטול רק דמ"מ יכול לחזור דאומרים בא"ה הרי שלך לפניך משא"כ הכא הגוי טוען דביטל ואינו רוצה לחזור והישראל אסור להנות מספק שמא לא ביטל ול"ש כמ"ש דממנ"פ יבטל גוי אחר דאף אם הוי מקח טעות אין לה ביטול דהוי ליה ע"ז של ישראל והיא קושיא נחמדה ואין לומר דכיון דכל עיקר הטעם שחייב באחריות הוא משום האי הנאה דתפיס לי' אזוזי כיון שאתה אומר שיוליך הנאה כו' אין לו הנאה ואינו חייב באחריות דזה אינו דאם אתה אומר שגוי יכול לבטל ויש לו הנאה דתפיס לי' אזוזא יתחייב באחריות וכמצא בזה כתבו התוס' בב"מ ד' ל' בעלה עליה זכר דמש"ה פסולה כשאתה אומר כשרה יהיה לו הנאה ועיי"ש ובכל מקום אזלינין לחומרא בכה"ג

(ב) ובישוב קושיא זו נ"ל דבאמת אין דין שמירה בנכרי ואף שקבל עלי' לדון בדיני ישראל היינו לענין הקנין אבל לא לענין שמירה ואמנם התוס' שבועות מ"ד כתבו דמטעם דשמואל חייב באחריות אף בנכרי ורב פליג עלי' דשמואל ועיין בב"מ פ"א ותוס'. ומעתה י"ל דהגמ' קאי אליבא דרב ובפרט דסוגיא דע"ז אזלא אליבא דרב ומ"ה הקשו שפיר מ"ש רישא ומ"ש סיפא. דאין חיוב אחריות בנכרי ובזה ישבתי דברי הטור יו"ד סי' קמ"ו ע"א של נכרי שבאת ליד ישראל אין לה ביטול לפיכך אם משך עד שלא נתן מעות יחזור לו שעדיין לא יקנה לו. ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח וכ"כ הרמב"ם ותמה ע"ז הטו"ז בסי' קמ"ו על לשון הטור שכתב כבר נקנה לו והוי ע"ז של ישראל והדברים תמוהים דברישא נמי נקנה לו ורק דהוי מ"ט ובסיפא נמי