בית יצחק אורח חיים יז

ודוק עכ"פ לדברי הר"ן יתכנו דברי הגמ' דאמרינן דעקביא לא הורה הלכה למעשה דעמד בשמועתו ולהר"ן באמת להחמיר בכל הג' דברים הורה למעשה ומחמת שהחמיר לא היה הזקן ממרא כשיטת הר"ן אך להקל לא הורה שלא יהיה כזקן ממרא. ומעתה הריטב"א מביא שפיר ראיה מעקביא דלהחמיר עשה היחיד כדבריו והיה מוכרח לעשות כן ולהקל לא הורה הלכה למעשה ודוק כי היא ישוב נכון לשיטת הריטב"א. ועכ"פ לשיטת הריטב"א דב"ש עשו כדבריהם לח לחומרא לדברי הכל ה"ה היכא שיש קולא לנתבע וחומרא לתובע רשאי היחיד להורות כסברתו ומוכח כן לריטב"א ומיושב דברי הקצוה"ח. ואמנם גם הר"ן שם מסיק דלאחר שנשאלה שאלה אסור להמיעוט להורות כדבריו אפי' לחומרא עי"ש ומשיטת התוס' ביבמות מוכח דלא כהריטב"א רק דאפילו לחומרא לא עשו כדבריהם וע' בריטב"א שהקשה כמה קו' לדבריו מדמקשה מק"ש ומסוכה עי"ש. באופן דדברי הג"פ נכונים יותר דאפי' שלא בב"ד הגדול לא היה היחיד רשאי לעשות כדבריו. וע' בדברי התוס' ביבמות ד' י"ד ד"ה בשלמא ב"ש משמע דטעמא דלא עשו ב"ש משום לא תתגודדו ולא מטעם אחרי רבים. וקצת משמע כן בגמ' דמשני בשוקת יהוא התם הרואה אומר וכו' ומשמע היכי דל"ה כפרהסיא מותר להורו' כן ובגמ' משמע מטעם רובא דאמרי' למ"ד לא עשו דהא ב"ה רובא ודוק: אמנם לריטב"א שם לא היה רשאין להורות בפרהסיא ובצנעה מותר ולקולא אפילו בצנעה אין רשאין ודו"ק ולפמ"ש הג"פ דאם המיעוט לא ישבו יחד ל"ש סברא הנ"ל צ"ל דב"ש וב"ה ישבו יחד כדמשמע מכמה דוכתי אמרו להם וכו' ומ"מ הוה ב' בתי דינים בעיר אחת כדאיתא ביבמות דההוראה הי' כל אחת בפ"ע ובמחלוקתם ישבו יחד ודוק ואכ"מ. ובעיקר הדבר י"ל דתליא במחלוקת הגמ' למ"ד עשו כדבריהן רשאין המיעוט לעשות כדבריהן ולמ"ד לא עשו אין רשאין המיעוט לעשות כדבריהן ודו"ק ומ"מ להוכיח מזה דהמיעוט נתבטל לגמרי ונהפך להיתר אין לנו דמה שהמועטין מחוייבין לפסוק כרוב משום שע"כ איכא כאן רוב ול"ש לומר שהיא מן המיעוט שהרי בדין זה גופא יש רוב נגדו אבל בתערובות שנמצא מיעוט איסור ואתה אוכלו אין להוכיח מסנה' ע' במרדכי מ"ש סברא לענין קבוע דל"ש בסנהדרין מה"ט וע' בראש אפרים בסי' מ"ש בזה בדברי התוס' ב"ק וע' בתוס' זבחים ע"ט שכתבו דמשום רובא לא נעביד דבר שהוא שקר ודאי לחייב מי שלא הרג בסקילה וכונתו ג"כ להנ"ל דעכ"פ איכא מיעוט ואינו דומה למי שהרג ולא ידעי' אי טרפה אי שלם דאזלי' בתר רוב דליכא מיעוט בהך ענינא וכן יהיה כונת התוס' בסנהדרין ובזה ל"ק לדבריהם מסנה' ס"ט גבי א' אומר בב' בחדש דאם לא אזלי' בתר רובא והעדים מוכחשים לא ידעי' אם הרג כלל ולמה שם אזלי' בתר רובא וכבר הקשה כן בישי"ע או"ח סי' שכ"ט עי"ש דברים נחמדים. ולהנ"ל לק"מ דאם אזלי' בתר רובא ליכא מיעוט בהך ענינא. ושם בנסקלין בנשרפין איכא מיעוט עכ"פ ודוק והרבה יש לדבר

(ז) ורגע אדבר עוד במה שעלה בדעתך דאם כלאים בציצית מותר אם גוף הטלית מצו"פ מותר לשיטת הפוסקים דכלאים בציצית הותרה ובזה יצא לך היתר חדש בטליתים הואיל ומדאורייתא מותר ורק מדרבנן וספיקא לקולא דבר ברור זה דהתורה לא התירה רק אי הבגד כלאים עם הציצית אבל אם בבגד גופא כלאים לא התירה התורה דהרי בעיקר הקרא נלמד לא תלבש שעטנז צו"פ יחדיו גדילים תעשה לך מהם א"כ לא הותר רק אי עשה הגדילים מצמר או מפשתן אבל לא כשהבגד היא צו"פ דאל"כ קשיא איך הוכיח דקשר עליון דאורייתא דאל"כ ל"ל למישרי כלאים בציצית הרי אין כלאים ודילמא התירה התורה כשהבגד גופא כלאים וכונת המקרא לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מהם ואם עשה גדילים מותר אפי' כלאים וע"כ ליכא למידרש הכי רק דהגדילים יהי' מכלאים ואף דכל הבגד נעשה איסור. אבל עיקר האיסור הוא מהגדילים וזה התירה התורה. ועוד י"ל בזה דלפמ"ש המרדכי אין איסור ללבוש בלא ציצית רק דאח"כ בא חיוב לעשות ציצית א"כ כשהבגד בלי כלאים ונתחייב בציצית דראוי ללבישה שייך לומר דהתורה התירה לעשות הציצית מכלאים דגוף הבגד יש חיוב ציצית ואי דאח"כ אינו ראוי ללבישה מהכלאים התורה התירה. אבל אי הבגד גופא מכלאים ואינו ראוי ללבישה מצד האיסור כלאים ואינו חייב בציצית כלל ובא העשה לדחות הל"ת הרי אין כאן עשה כלל דאינו ראוי ללבישה ואף למ"ד כלי קופסא חייב בציצית אבל עכ"פ בעי ראוי ללבישה. ואף שיש לחלק בין בגד של זקן העשוי לכבודו דלאו ללבישה עביד וכאן הכסות ראוי ללבישה רק דארי' הוא דרביע עלה מ"מ איסורו חישבו אינו ראוי ואין זה דומה למ"ש התוס' ריש חגיגה לענין לא חזו בראשון דמחמת שבת הוי חזי ורק ארי' רביע עלה דאיסור שבת שאני דל"ה רק איסור גברא וכבר כתבתי בביאור דברי הר"ן ריש ביצה מ"ש לענין תרנגולת העומדת לאכילה או עז לחלבה בשבת דחשוב כאוכל אף דאינו יכול לשחוט בשבת דהאוכל מצד עצמו ראוי הוא אלא דארי' רביע עלה דשם ל"ה רק איסור גברא דהיום אסור ולמחר שרי וכמו שכתב בס' ברוך טעם ובתיו"כ מ"ה הוי כאוכל אף דאינו ראוי לאכילה משא"כ איסור כלאים לעולם אסור ול"ה איסור התלוי בזמן הוי הבגד מצד האיסור אינו ראוי ללבישה והיה מקום לפ"ז ליישב בדרך פלפול שיטת הרמב"ם דס"ל בהטיל למוטלת הואיל ועובר בב"ת נפסלו הציצית הראשונים דלא כשיטת הראב"ד והקשה השאג"א אמאי לא מוקי בסנהדרין פ"ח גבי זקן ממרא אם הוסיף גורע בהטיל למוטלת והתוס' מנחות מ"ח הקשה להם זאת ותי' דהטיל למוטלת יוצא המצוה ועובר בב"ת ול"ה מוסיף גורע דמשמע דפסולין משא"כ לרמב"ם קשה. והנ"ל הנה הטורי אבן הקשה בר"ה באבני שוהם ד' פ"ז למה הוסיף ר"י בסנהד' פ"ח לילף מקרא דתורה ויורוך דחייב אפי' אדבר שאין חייבין על זדונו כרת ואין לנו אלא תפילין ולדעת רש"י בעירובין צ"ו דאיסור ב"ה משויא כמשא בהוסיף בתפילין וחייב משום שבת והוי זדונו כרת ומאי הוסיף ר"י עי"ש ואמנם כבר העירותי בזה דהשאג"א הקשה להב"י דשבת לאו ז"ת היינו שאסור להניח תפילין א"כ ליהוי התפילין כמשא בשבת כמו איסור ב"ת ואמאי מותר להכניס זוג זוג וכתבתי דדוקא איסור שהוא לעולם אסור דהוי איסור חפצא משויא כמשא כמ"ש הר"ן בביצה הבאתי לעיל דהוי ס"ד דאיסורו חושבו כפסולת משא"כ שבת הוי איסור גברא לא משויא כמשא. ואמנם הן עוד מכבר כתבתי דמחלוקת ר"י ורבנן דמב"מ ל"ב ורבנן ס"ל דמב"מ בטל הואיל דזה איסור וזה היתר דדבריהם צריכים ביאור במה פליגי וביארנו דר"י ס"ל כשיטת הנמ"י בנדרים דכל האיסורין הוי איסור גברא והחפצים שוים באמת ומ"ה ס"ל דלא אזלינין בתר איסור והיתר דאין חילוק בין החפצים ורבנן ס"ל כשיטת רש"י בכריתות י"ד דאיסורין הוי איסור חפצא ומ"ה לא ילפו מולקח מדם הפר דשם שניהן שוין משא"כ היכא דזה איסור וזה היתר ול"ה מב"מ. ומעתה לר"י דס"ל דכל האיסורין הוין אגברא י"ל דלא ס"ל דאיסור ב"ת משויא כמשא דהתפילין תכשיט הם ורק דהוא עובר עליו בב"ת אבל משא ל"ה דדוקא אם אמרי' בכל האיסורין דהחפץ אסור שייך דהאיסור מחשבו כמשא ולא כתכשיט ולפי שהסוגיא בסנהדרין קאי לר"י קאמר שפיר בתפילין דהוי תורה ויורוך ומעתה גם בציצית דמקשה והא איכא ציצית קשה כהנ"ל דאיסור ב"ת משויא כמשא ואיכא כרת ומשכחת בשבת חיוב חטאת ובחיוב חטאת א"צ לאשמעונן וכבר הקשו כן הגאונים מפה"י בס' מגן גבורים אך להנ"ל מקשה שפיר לר"י לשיטתי' ל"ה כמשא דהוי רק איסור גברא ככל איסורין שבתורה כשיטתי' ולא אתי ב"ת ומשויא כמשא וליכא איסור כרת ומ"מ חייב זקן ממרא וליחשב ציצית כמו תפילין ודו"ק

והנה בטעם הרמב"ם דס"ל בהטיל למוטלת דהציצית ראשונים פסולים משום תעשה ולמה"ע וכבר הקשה הראב"ד ז"ל במה נפסלו הראשונים י"ל כהנ"ל דכיון דאסור ללבוש בגד זה משום ב"ת האיסור מחשבו דאינו ראוי ללבישה ואינו יוצא ידי מצות ציצית בבגד זה דאינו חייב בציצית ואינו מקיים המצוה ומ"ה הציצית הראשונים פסולין וכ"ז אי איסורי תורה הוו איסורא חפצא כמ"ש הריטב"א גבי נבלה הבגד הוי אינו ראוי ללבוש ואינו יוצא ידי מצות ציצית ונפסלו הראשונים אח"כ משום תולמה"ע. אבל אי הוי כל האיסורין רק איסור גברא הוי הבגד מצד עצמו ראוי ללבישה וארי' רביע עלה וכעין שכ' הר"ן לענין התרנגולת וכיון דהגמ' ע"כ הקשה לר"י לשיטתי' דאל"כ מאי הוסיף והרי איכא חיוב חטאת וע"כ לא הקשו רק לדידי' ולדידי' הטיל למוטלת כשרין הציצית הראשונים דל"ש איסור מחשבו לאינו ראוי דרק ארי' רביע מצד הבעלים וכיון דלר"י שם ל"ק ל"מ לאיקמא בהטיל למוטלת ומיושבין דברי הרמב"ם והוא הערה נכונה הגם בעיקר איזו סברות עוד יש להבחין וסמכתי על המעיין כי אין עת להאריך בזה ועכ"פ בגוף הסברא שכתבתי לענין כלאים נ"ל נכון ומצאתי שגם הגאון בישי"ע כ' כעין זה סי' ח' סוף ס"ק א' שהקשה למ"ד חובת מנא מנ"ל דשרי ללבוש דילמא רק מותר לעשות ציצית לכלי קופסא. ועוד דהוי אפשר לקיים שניהם שיעשה ציצית ולא ילבוש הבגד ולמ"ד כלי קופסא חייב קיים המצוה בלא לבישה ותי' דאם אסור ללבוש שוב אינו חייב בציצית כמו זקן העשוי לכבודו כדכתיבנא. ואמנם לדעתי יש להתוכח בזה

(ח) וגם במ"ש לעיל גבי ב"ת דאם אסור ללבוש הבגד שוב הציצית ל"ה בבגד חיוב ואינו יוצא ידי המצוה נלפע"ד דדוקא אם הבגד אינו ראוי ללבישה הן מצד איסור כלאים והן מצד עצמה. אבל כשהציצית גורמין האיסור והבגד מצד עצמה הוי בגד חייב בציצית. ואמנם כ"ז בבגד צמר דאפשר במינו והוה הבגד ראוי ללבישה מצד עצמו אבל בבגד פשתן הבגד אינו ראוי ללבישה דאף למ"ד כלי קופסא חייב בציצית ומ"מ אין רשאי ללבוש הוה בגד שאינו ראוי ללבישה ושוב פטור מציצית ובזה יש ליישב דברי הב"י בסימן י"א שכתב על דברי רבינו ירוחם דאם מוציא ממינו אינו דוחה לל"ת ואינו נ"ל דכיון דאלו היה מוציא מינו לא דחי אף שעכשיו אינו מוציא מינו לא דחי ותמהו כל הפוסקים מסוגיא דשבת קל"ב דאמרי' שם ואי איכא אחר ליעבד אחר ומשני דליכא אחר הרי דאם ליכא אחר עשה דוחה לל"ת ע' במפורשים ובשאג"א ולהנ"ל הוכחת ב"י דלא כר"י בדרך זה דמוכח דכלאים בציצית הותרה לגמרי אפי' באפשר לקיים שניהם כמ"ש ג"כ תוס' במנחות דאל"כ למ"ד חובת מנא וכמה פוסקים ס"ל הכי איך ילבוש בגד כלאים בציצית מצד דע"ד לל"ת והרי המצוה מתקיימת בלי דחי' ולא לבישה ולא ילבוש כלל בגד זה רק יניחנו בקופסא וא"ל דאם אסור ללבוש שוב הבגד מצד עצמו אינו חייב בציצית דז"א דהבגד ראוי הוא מצד עצמו ואלו מוציא את מינו היה ראוי ללבישה ורק שאין לו כעת ציצית כזו אבל הבגד ראוי ללבישה מצד עצמו ויוצא המצוה ואיך דחי דהוא מקיים