בית יצחק אורח חיים טז

לפמ"ש דבעי ס' אפי' ליכא טעם או שנאמר דטעם קלוש יש כמ"ש הפ"מ גבי גיד וגבי ביצה וה"ה גבי מים. אבל חוזר וניעור ודאי ל"א אם נתבטל כבר. דטעם דחוזר וניעור בנ"ט היא דטעמו הוא הכרתו כמ"ש הפ"ת והיכי דלא יהיב טעמא ממש ל"א חוזר וניעור וז"ב. ולפ"ז כונת המחבר יין שנפל למים או מים שנפל ליין אסור בנ"ט כדין מבשא"מ והיינו אף דמים לא יהיב טעמא ול"ש ט"כ צריכין ס' כמבא"מ כמ"ש והוא רבותא גדולה דאף דליכא טעם ממש בעי ס' בד"א וכו' אבל אם נפל משקה האיסור לתוך היתר קמא קמא בטיל וזה במים אפי' פחות מס' שכבר נתבטל ול"א חוזר וניעור ולזה כתב המחבר ואם נתרבה המשקה האיסור עד שיש בו כדי נ"ט איסור היינו נ"ט ממש דבטעם ממש אמרינן חוזר וניעור. וממילא מובן דבמים דליכא נותן טעם מותר דאינו חוזר וניעור ודוק. ולפי שעיקר דבר זה דבמים ל"ש ט"כ הוא דבר חדש מסתפינא מחבראי וכ"ש מרבותי. ועיין במפורשים הקשו לר"י דמב"מ ל"ב מאי מהני הגעלה בכלי מדין במים כמבואר בקרא ושמא בישלו מים של ע"ז. ולהנ"ל י"ל דבמים ל"א כלל טעם כעיקר וא"צ הגעלה אפי' לר"י. ואף דבמשהו אוסר זה אם נ"ט לא נתבטל אבל אם אין לו טעם כלל אף ר"י מודה ע' ברשב"א חולין צ"ח ובאחרונים מזה. ואמת דאם מים גרע משאר מינים כמ"ש הט"ז א"ח לענין ברכה וע' בפ"מ שם יש להבין ג"כ בתוס' חולין ק"ח פלפלו הרבה ל לענין חלב נבילה היא אם נאסר מאינו מינו אם דינו כמינו עי"ש שהביאו גבי רוטב של בשר. ולהנ"ל מים שאין לו טעם של עצמו ודאי דנתהפך למינו ולא שאר דברים כגון חלב. כמו שהדין לענין ברכה דאף אם רוב מהמים בטל לטעם שאר דבר. ואמנם בתוס' חולין ק"ח י"ל דהקשו לרבינו שמואל מכח כ"ש דאם ברוטב דנתהפך לבשר בעי רבינו שמואל ס' כבשר דהוי מב"מ עם הרוטב כ"ש בחלב ודוק אך הרבה יש לעיין בפוסקים מזה וכבר כתבתי דמסתפינא לחדש במים כזה וע"כ לחלק בין ברכה לכאן ואך אם נאמר דבמים יש טעם קלוש לענין חוזר וניעור י"ל שפיר כדכתיבנא ואקצר כי אכ"מ. והנה שבתי וראיתי כי בדברי הת"ה דבלח בלח בא"מ אפי' ליכא טעמא בס' וכמו שביאר החו"ד סי' צ"ח שם בטעמא דכיון דיש בילה וכזית בכא"פ דאוריי' ול"ב ברוב ילפינן מזרוע בשילה ולפ"ז צ"ע אמאי יין נסך בטל במים בששה חלקים כמבואר במחבר והא במבא"מ אף בליכא נתינת טעם בעי ס' ולא עוד אלא שהרשב"א פסק ג"כ כהראב"ד וצ"ע. והנה אם נאמר דמחבר שם סי' קל"ד בסעיף ה' קאי ג"כ רק אחוזר וניעור דאז כשיש ו' חלקים מים אינו חוזר וניעור כיון דליכא טעמא אבל בתחילת נפילה בעי ס' בלא"ה מיושב קושית רמ"א דה"פ בהמחבר מים שנתערבו ביין בנ"ט היינו בס' מפני שהוא א"מ אף דבו' חלקים אינו נ"ט מ"מ בעי ס' שהוא שיעור נ"ט בכל מקום בד"א בהיתר לתוך איסור אבל איסור לתוך היתר קמא קמא בטל עד ששה חלקים אבל אם נתרבה יותר אסור כיון שיש נתינת טעם ממש דדוקא ביותר מו' ופחות מס' מותר דכיון דליכא נתינת טעם ל"א חוזר וניעור אבל פחות מו' אסור וזה ישוב נכון. אבל לא משמע כן אלא דגם בתחלת נפילה סגי בשש חלקים ודוק. וצ"ע בישוב דברי הרשב"א לדברי הת"ה שהובא בסי' צ"ח. וגם בדברי הפ"מ בסי' ק' צ"ע מה בין גיד ליין ואולי יש בגיד טעם קלוש וביין ליכא טעם כלל ודוחק. ועדיין צ"ע בכל זה

(ה) ובהך ענינא דהיתר בהיתר ל"ב הענינים רחבים והפוסקים פלפלו די באר ומהראוי לקצר ועכ"ז אכתוב לך פרפרת א' מה שנ"ל בזה. דבזבחים ע"ח קאמר ר"ל הפיגול והנותר וכו' ומקשה עליו מהעושה עיסה וכו' אם יש בו טעם דגן חייבת בחלה. ומשני מדרבנן ומקשה א"ה אימא סיפא ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח עי"ש ולשון א"ה קשה דליקשי מסיפא תיכף בלא רישא וגם הו"ל למימר אימא סיפא בלא אי הכי והנלפע"ד דיש להקשות בסוגיא דמקשה על ר"ל מסיפא והרי יש ליישב בפשיטות לפמ"ש הפוסקים דהא דצריך ללמוד טעם כעיקר מג"נ היינו שלא ליבטל ברובא ע' ברש"י חולין ובחו"ד דטעם גופיה אסור מדכתב הטמאים לאסור צירן וה"ה הטעם, אך הלימוד מגעולי מדין איצטרך שלא יבטל ברוב. ומעתה אף דר"ל ס"ל בפיגול ונותר דט"כ ל"ד זה באיסור אבל היתר בהיתר דל"ב. אף הוא יסבור דט"כ ורק באיסורין בטל ברוב והיתר בהיתר ל"ב ומאי קו' מאדם יוצא י"ח בפסח דהוי היתר בהיתר ומ"ה טע"כ דאורייתא ואף דר"ל סובר איסורין מבטלין זא"ז וה"ה היתר בהיתר ז"א דאיסורין שאינם שוין שפיר מבטלין דהוי כב' מינים אבל היתר בהיתר ל"ב אף בא"מ לדעת הר"ן נדרים ובפרט לפמ"ש במקום אחר בישוב קו' החק יעקב בסי' תע"ה על הרא"ש והטור דפ' דמצוות אין מבטלין זא"ז ואיסורין מבטלין זא"ז. וכתבתי ליישב עפ"י מה שהעירותי וכבר הודעתיך בהיותך בצל קורתי דעתי דבפלוגתא דר"י ורבנן דר"י ס"ל מב"מ ל"ב אף שאחד איסור וא' היתר משום ששוין במהות ורבנן ס"ל הואיל דלא שוין באיסור והיתר בטל. ולא נודע באיזה סברא פליגי. וביארתי בסברא דרבנן ס"ל כל איסורי מאכלות הוי איסור חפצי כדעת רש"י בכריתות ע' בברוך טעם. ויש חילוק בין החפצים דזה איסור וזה היתר, ור"י ס"ל איסורי מאכלות הוי איסור גברא כדעת הנמ"י בנדרים פ"ב והחפצים שווין באמת ורק דאגברא יש חילוק מ"ה ס"ל דל"ב אף דזה איסור וזה היתר מ"מ החפצים שוים. ורק אגברא חלין איסורין והארכתי הרבה בזה א"כ במצוות דודאי הוי רק אגברא והכל מודים כמ"ש הנמ"י נדרים י"ח. ומ"ה מצות אין מבטלין זא"ז דהחפצים שוין. דאין עליהם יחס. ורק דכל מצות עשה הוא אגברא והוי מב"מ ושפיר פ' הרא"ש והטור דאיסורין מבטלין זא"ז דהוי חפצים שאינם שוים באיסורן והוי מבשא"מ ומצוות אין מבטלין דהמצוות ל"ה רק אגברא והחפצים אין נפרדים והיינו דקאמר בזבחים ופליגא דר"א סבר דכמו שמצות אין מבטלין כך איסורין אין מבטלין אבל אין דומין זל"ז ומ"ה פליגי עלי' והעתקתי בקיצור נמרץ א"כ לר"ל אף דאיסורין מבטלין היתר בהיתר לא בטיל וטעם כעיקר דאורייתא ומאי מקשה ממצה ולכאורה יש לומר דנהי דהשתא כשהיא היתר ל"ב והו"ל לצאת אבל אם יחמיץ הוי איסור בהיתר ובטל ומצה שאינם חייבין על חומצו אינו יוצא בה ולכן הקשה אמאי יוצא ידי מצה בעשה עיסה מאורז ויש בו טעם מצה הלא אין חייבין על חימוצו דאי נתחמץ הוי בטל והיא סברה נחמדה אבל להמג"א שכתב דל"ב רק מין הבא לידי חימוץ ע' סימן תנ"ד ס"ק א' וקצת מוכח כן מהעושה עיסה מן האוחז וכו' דגם בזה אין חייבין על חימוצו כרת ואפילו בכדי א"פ כמ"ש במנחת כהן ס' התערובות ח"א פ"ו רק מלקות וע"כ ממין הבא לידי חימוץ וכאן אם היתר בהיתר ל"ב נמי יוצא והדק"ל: ואמנם באמת הדבר נכון מאד דכיון דתני במתני' וחייבין בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח ומקשה מעיקרא אמאי חייב בחלה הרי זה הוי איסור בהיתר ומשני מדרבנן אבל מדאורייתא נתבטל דזה הוי איסור בהיתר ועלה קאי ואדם יוצא ידי חובתו וכיון דנתבטל איסור בהיתר איך יוצא י"ח בפסח אבל אסיפא בלא רישא ל"ה מצי להקשות כלל והוא הערה יקרה בסוגיא עמוד והתבונן באופן דאם אין אופין שיעור חלה רק פחות כדאיתא בפסחים שפיר יש מקום לומר דאפי' למ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא יוצא דהיתר בהיתר ל"ב ובהכי יתיישבו דברי הרמב"ם שפסק בפ"ו מחמץ ומצה דהעושה עיסה מאורז ויש טעם דגן יוצא אף דפסק ט"כ ל"ד. וע' כ"מ שכתב שהוא מטעם גרירה ובפר"מ בפתיחה לה' פסח חלק ב' אות ג' באריכות להנ"ל מיושבין דברי הרמב"ם בטיב טעם דבאיסורין ט"כ ל"ד דבטל ברוב כמ"ש רש"י ובהיתר בהיתר דל"ב ס"ל טעם כעיקר דאורייתא ולכן יוצא י"ח ובזבחים לא הקשה הגמ' לר"ל רק מרישא אסיפא דקתני ברישא חייב בחלה והו"ל איסור בהיתר כדכתיבנא. אבל הרמב"ם בה' חו"מ שלא העתיק זה מיירי בפחות משיעור חלה דה"ל היתר בהיתר ושפיר יוצא ודוק היטב. ובזה יש לפלפל הרבה בדברי הרא"ש לחלה ובדברי הראב"ד ואקצר כי מוסכם מפוסקים הרבה דהיתר בהיתר בטל ואין נ"מ לדינא

ו) והנני חוזר לדבריך כתבת הך ענינא חי איסור נהפך להיות היתר תליא בהך דאחרי רבים להטות ובדברי התו' ב"ק לענין אין הולכין בממון אחר הרוב מה שהקשו מסנהד' ותירצו בדיינים שאני והיינו דשם המיעוט הוו מוכרחין לחזור מדבריהם וליכא מיעוט כלל. וזה כבר מבואר בגט פשוט באריכות נמרץ בביאור דברי התוס'. וקצוה"ח בקו' הספיקות הקשה עליו דכל זה בב"ד הגדול של ע"א אבל שלא בב"ד הגדול מאן לימא לן דלא יוכלו המועטין לפסוק כדעתן עי"ש. ולפע"ד מוכח להדיא מיבמות מכל הסוגיא דאפי' שלא בב"ד הגדול לא היה רשאין המועטין לפסוק כמותן דפליגי שם אי עשו ב"ש כדבריהם או לא עשו כדבריהם ומעולם לא הבינותי למ"ד לא עשו וכי משוא פנים יש בדבר ואיך לא פסקו כסברתן וע"כ לא היה רשאין לעשות כן הואיל וב"ש היו מועטין ולא היה רשאין לעשות כסברתן ולמ"ד עשו אמרינין שם הטעם דהא ב"ש מחדדי טפי ול"ה מיעוט השוה כמ"ש הר"ן ג"כ ביומא לענין רופא משא"כ במיעוט השוה מוכח להדיא בגמרא דהמיעוט אינו רשאי לפסוק כמותן והוא תמוה גדולה על הקצוה"ח. ושוב ראיתי שיש לדחות הראי' דהנה בריטב"א שם פי' דהמחלוקת הוא אי עבדי לקולא אבל לחומרא עשו ב"ש כדבריהם עי"ש שמביא ראי' מעקביא בן מהללאל שעמד בשמועתו דלחומרא עשה היחיד כדבריו והיה מוכרח לעשות כדבריו כמו שאמר לבנו עי"ש ודברי הריטב"א המה תמוהין מאוד ולי צע"ג בדבריו דהרי עקביא נחלק בד' דברים ואחד מהם לקולא גבי שער בכיר שנשר ואם עמד בשמועתו ע"כ עמד בכל שמועתו ועשה אף לקולא ומאן מפיס עוד יש להבין דהריטב"א מביא ראיה מעקביא ובסנה' פ"ז אמרי' וא"ת מפני מה לא הרגו לעקביא מפני שלא הורה הלכה למעשה הרי דלא עשה כדבריו רק שהורה כן להלכה ולא למעשה וא"ל דכ"ז לר"א שם אבל לת"ק דהוא אומר מפי השמועה והם אומרין מפי השמועה אינו נהרג עקביא הורה למעשה דהרי הלכה כר"א כמ"ש הרמב"ם ולדידי' עקביא לא הורה הלכה למעשה וליישב דברי הריטב"א נ"ל ע"פ דברי הר"ן בחידושיו לסנהדרין דזקן ממרא אינו חייב עד שיורה להקל אבל בהורה להחמיר אינו חייב משום זקן ממרא עי"ש שהקש' מרמב"ם שמביא בין שהמה מתירין והוא אוסר ומה שתירץ שם אינו מובן ונ"ל ביאור כונתו דלהרמב"ם בעי שיהיה אח"כ נ"מ מהוראתו לקולא בדבר שחייבין על זדונו כרת כדמשמע מלשון הגמ' שנחלקו בדבר המביא ליד זדונו כרת ואם כבר בא לידי כך הרי נחלקו בדבר שכבר זדונו כרת וצ"ל הכונה שבשעת שנחלקו ונשאו ונתנו היה הוראתו לחומרא והיה רק דבר המביא לידי כרת ואח"כ הורה כן לקולא ולא נשאו ונתנו מחדש ונמצא שהוא לעת עתה אסר ובית דין הגדול התירו. ואח"כ עשה יעשה להקל כסברתו וזה ביאור דברי הר"ן שם