בית יצחק אורח חיים קסח

ארי' לא חולק אלא שם בחמץ שעבר עליו הפסח כמ"ש דממנ"פ עושה איסור. ועוד השואל הוי כבא לשאול בבת אחת. אבל בנ"ד ל"ש זה. וגם הוא מודה לזה. ואף דמאן דל"ל ברירה אוסר בחבית ואין מתיר מטעם ספק שמא עכ"פ הגיע לחלקו שלו מטעם ספק דרבנן. וע"כ משום דהו"ל דשיל"מ וספק אסור בדשיל"מ. כבר כתב השאג"א בסי' צ' לחלק בין ספיקא דדינא דמהני בדשיל"מ ובין ספק בגוף המעשה כמו שע"כ צ"ל כן דאל"כ אמאי אנן מקילין מטעם ברירה בדשיל"מ וע"כ ספיקא דדינא מותר בדשיל"מ. ועיין ג"כ בפרי מגדים בפתיחה כוללת לה"ל יו"ט אות כ"ד חקר בספיקא בפלוגתא בדשיל"מ. ומשאג"א משמע דספיקא דדינא מהני. א"כ היכא שיש קולא בספיקא דדינא לומר להיפוך דאין ברירה גם בדשיל"מ מהני וגם המקור חיים מודה לזה. אמנם י"ל דבנ"ד גרע מחמץ של ישראל ונכרי דכאן בחלב יתן הכל להקונים ולא ישאר בידו מאומה. ואף אם אין ברירה בדרבנן ואין מבורר חלק של הקונים אבל של המוכר ודאי ל"ה דהכל יתן להקונים אך אף אם נימא כנ"ל. וגם לשיטת הרמב"ם דבשור של פטם אין הטעם משום ברירה. ורק דהוי כבור של עולי בבל. והטעם דהואיל ודעת הבעלים למכרו אסח דעתי' מיני' ולא קני' שבית' אצלו. וכן אם נאמר אפי' לראב"ד דלא כנ"ל אלא דל"א אין ברירה להקל מדרבנן. אבל עכ"ז ל"ק קו' דהדבר ברור דענין קנין השביתה תלוי בדמה האדם כמו דאמרינן בביצה דף מ' ואבעית אימא זכי שאני ופירש"י שהרי כל עצמו לא עשה אלא להוציאו משביתתו א"כ בשלמא בשור פטם אמדינן דעת המוכר דכיון שידע שימכור הבהמה והקונים יצטרכו להביאה למקום שביתתו. עקר דעתי' משביתתו משא"כ בנ"ד אדרבה הרי הוא צריך להוציא חוץ לתחום והקונים א"צ להוציא חוץ לתחום. אמדינן דעתי' דלא עקר דעתי' משביתתו. ולרמב"ם ודאי נכון דלא הפקיר מאתמול רשות בזה כדי שיכול להוציא להתחום. וזה ברור ופשוט

ועוד נ"ל דאפי' בשור פטם כל עוד שלא מכר הרשות להוציא כרגליו. ורק אחר שכבר מכר אמרינן אגלאי מילתא למפרע. אבל כל עוד שלא מכר יכול להוציא כרגליו דהרי הברירה שבידו שלא למכור ונהי דעיקר קנית השביתה היא בין השמשות. ואז הי' בדעתו שיהי' כרגלי הקונה. אבל הרי לשיטת מהרש"ל בעירובין ע"ה ב' שייך קניית שביתה ביו"ט. ובאדם וכלי' ודאי כ"ע מודי דהרי בבור הוא כרגלי הממלא ביו"ט. א"כ בשור פטם דלר"מ הטעם דהוה כנכסי הפקר אם הוא רוצה ביו"ט וגילה דעתו שפיר קני שביתה והוי כרגליו א"כ אם הוליכו חוץ לתחום ע"י עירובו אין לך גילוי דעת גדול מזה. ומה"ט לא מצינו שיאסור בשור פטם להוליכו. ורק אחר שכבר מכר אז הקונה יכול להוליכו אבל קודם לכן ודאי מותר מה"ט המוכר. ואולי אף אם הוליכו המוכר. אח"כ הלוקח ג"כ מותר להוליכו. והמוכר לא עביד איסור למפרע דאז בהיתר הי' עושה. ורק אח"כ נגלה הדבר. וכיוצא בזה כתב הפ"י לענין למפרע הוא גובה בגיטין מ"א דמ"מ מפקיע מידי שיעבוד הואיל ומחוסר גוביינא אף דאח"כ לא יהי' למפרע שלו. ועיין בתוס' חולין ע' משמע דלמ"ד למפרע קדוש אסור להטיל מום קודם יציאת רובו. אולם מתוס' תמורה כ"ד משמע דלע"ע הואיל ולא קדוש מותר להטיל מדאורייתא ול"א דאסור הואיל ואח"כ יהי' למפרע קדוש. דלע"ע לא קדוש הוא. אבל כבר הרגישו שם המפרשים בזה. באופן דבאיסור דאורייתא ודאי כדברי התוס' חולין דף ע'. אבל באיסור דרבנן י"ל דלע"ע מותר. ול"ח שיהי' למפרע איסור ואכ"מ. ועוד י"ל דבחלב דמותר להוליך כרגליו דהמוכר שהמוכר רוצה קונה אז שביתה. ואח"כ באמת הקונה לא יוכל להוליך רק כרגלי המוכר. ולא יעשה איסור כלל. באופן דהדבר ברור להיתר. ולפמ"ש השיטה מקובצת דבשור של פטם הוא רק לתקנת הטבח. י"ל דדוקא בטבח תקנו כן. אבל לא בשאר דברים. כמו דתיקנו שמעות יקנו לצורך יו"ט ובלא"ה מותר ודוק

(ג) אבל מה שיש לפקפק בעיקר הדבר. הנה הבהמות המה של עכו"ם. וקנו שביתה ואין יכול להלוך אותן רק ב' אלפים לדידן דפסקינן דחפצי עכו"ם קונים שביתה מגזרה כדאיתא בסי' ת"א. והחלב שנחלב מהבהמה בי"ט בבה"ש הי' כנוס בבהמתו בהאברים וקנה שביתה ב' אלפים ואיך יכול אח"כ להוציא חוץ לתחום ע"י עירוב שלו לא יהא אלא אם קנה ביו"ט אצל עכו"ם הכי יכול להוציא כרגליו. והוא דבר הראוי לעיין בו. ולומר דהחלב שהיה כנוס באברים בבה"ש היה של הקונה. א"א דהחלב מתהוה מתמצית האברים. והאברים המה כרגלי הנכרי. ועוד בבה"ש לא היה חלב כלל רק שמנונית והכי עדיף ממנו דאמרינן בהמה של שותפות דינקי תחומין מהדדי. וכאן יונק מהאברים וגם הוא לא מכר לקונה רק חלב. ועוד שלא הי' חלב רק דם ואח"כ נעשה חלב. ומעיקרא קני' שבית' בתוך האברים. ואפי' אם נאמר דלענין תחומין קנה מאמש אבל ודאי יניק מאברים. ולזה יש לומר ב' אנפין. או דגוף הבהמה כרגלי הקונה מהחלב הואיל ויש לו קנין פירות כמו שכתב בס' תוס' שבת סימן שצ"ז בבהמת האשה דהוי כרגלי הבעל משום קנין פירות כמו שואל דהוי כרגליו וה"ה בזה וזה לא נהירא לי דאינו דומה לנכסי מלוג דיש לו רשות להשתמש בבהמה. והרי אם משתמש יכול להוליכה ולהוציאה ולעשות מה שירצה לההשתמשות מש"ה הוי כרגליו דזה גופא הוי ההשתמשות וכן בשואל נמי שיש לו רשות להשתמש. אבל בנ"ד הכי יש לו רשות להוליך הבהמה אנה ואנה. ואם ירצה להוציא הנכרי לא יניחו א"כ ודאי הבהמה כרגלי הנכרי. ובשגם דקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי (ועוד למ"ש תוס' ב"ב כ"ו היכא דאין לו כל ההשתמשות רק יניקה לכ"ע ק"פ לאו כק"ה דמי ה"ה הכא מיהו למה שהקשיתי לעיל סי' ל"ג על התוס' משבת קל"ה וכתבתי דתוס' לא כתבו כן רק ביניקת פירות דעיקר פירא מארעא עיי"ש א"כ בחלב גם תוס' מודה) ולדעתי גוף הבהמה ודאי ל"ה כרגלי הקונה א"כ החלב מתמצה מאברים ודינה כאברים. גם י"ל עוד כמו דאמרינן בעירובין דף מ"ה ב' דמקשה וליקני שביתה בעבים. ומשני מיא בעיבא מיבלע בליעי ומש"ה לא קני שביתה ומקשה דליאסר מטעם נולד ומוקצה. ומשני מינד ניידי. אבל אם נימא דהוי בליעי ונולד לא קני שביתה. וה"ה בחלב לא קני שביתה רק עד שיצא לאויר העולם. ואז כבר הוה של ישראל. וכל עוד שלא יצא לאויר ל"ק שביתה כלל. אבל גם זה לא נהירא לי כלל בשלמא שם העבים לאו בני קניי' שביתה נינהו דאינן רק אויר ספיגי דק ל"ה בר הולכה והבאה לענין שביתה (וע' בתשו' מהר"ם בר ברוך הנדפס מחדש סי' ש"ץ שכתב ג"כ דעננים שלנו אינם נחשבים כממש וע' ביד דוד עירובין נ"ה) ורק דמקשה מ"מ המים יקנו שם שביתה ומשני דגם המים הוי כליתא. ול"ה בר קניי' שביתה אבל הכא החלב הי' במעי בהמה ובאברים וחלק מחלקיה. ואם הבהמה קניי' שביתה קניי' היא וכל מה שבמעי' וצירה ורוטבה. וניהו דלענין הכנה או מוקצה הוי נולד היינו דהוי דבר חדש לאכילה. ומעיקרא לא עמד לאכילה. אבל לענין תחומין דשייך אף בדבר שאינו אוכל כגון בכלי. א"כ כשהבהמה קנתה שביתה היא וכל אשר בה ל"מ מה שהחלב נבלע שלא יקנה שביתה בכלל הבהמה וזה ברור. ובודאי ביצה שנולדה ביום טוב כמו הגוף קני' שביתה ול"ש כלל לומר נולד ודוק

(ד) אבל מה שי"ל בזה דפנים חדשות באו לכאן והוי גופא אחרינא. ומותר מש"ה להולך כרגליו אף שקודם שנעשה חלב הי' כרגלי הנכרי. דפנים חדשות באו לכאן כמ"ש המג"א בשם רבינו יונה סי' רי"ו לענין מוסק ולענין דבש. ומה שהקשה מג"א דא"כ אין חידוש דחלב מותר. ומה שתי' בחק יעקב דבעינן שיתהפך לדבר המותר. ומעתה כ"ז אי נכתב קרא דחלב מותר עיי"ש. עכ"פ לאחר שנכתב קרא ונתהפך לגמרי. אין זה הגוף הראשון. כדאמרינן ביבמות דף כ"ג דכי מגיירא גופא אחרינא ומש"ה קונה כעת שביתה כרגלי הקונה תיכף מעת שנעשה חלב ואין לומר ולחוש דאחר שנעשה חלב עדיין יונק משמנונית הבהמה דאין לנו לחוש לזה. ועוד דזה באמת בטל ואף דהוי דשיל"מ מ"מ הוי מין בשאינו מינו ורק דהתוס' כתבו בסוף ד' ל"ט דלתחומין מחמרינן הואיל והוי ג"כ דין ממון פתיך בי' לתי' א'. ובשל נכרי אף דין ממון בטל דטעמא דממון אין לו ביטול משום חזקת ממון שאין הולכין אחר הרוב ובנכרי אין לו חזקת ממון כמ"ש הרב המגיד הובא בב"ש סי' ד' ולענין זה קיל נכרי מישראל התבונן ושמור זאת. ואמנם כאן אין אנו צריכין לזה דמאין לנו לחוש לכך. באופן דנהי דבאיסור דאורייתא סמכינן אזה דהרא"ש חולק על רבינו יונה אכן בתחומין דרבנן וגוף מה דחפצי נכרי קונים שביתה הוא דרבנן לכן יש לסמוך ע"ז. ועוד נ"ל דשייך בזה הסברא כמו הואיל ומתיר עצמו בשחיטה בביצה ו' ומ"ה מתיר עצמו אף ממוקצה. וה"ה בדם ונעשה חלב הואיל ומתיר עצמו מאיסור דם אף איסור תחומין מתיר עצמו. ולפי"ז יש מקום לומר כן גם לאיסור מוקצה ונולד עיין או"ח סי' תק"ה שהרעישו על חלב ממוקצה ונולד ולהנ"ל יש לומר הואיל כו'. אך שם כבר הותר מאיסור בהיותו במעיו נגמר כבר. ואיסור נולד ומוקצה בא ביציאתו לאויר העולם משא"כ לתחומין שחששנו בטרם נעשה חלב. י"ל תיכף שנעשה חלב הואיל ומתיר וכו' ועדיין יש לעיין בזה וגם יש לחזק מה שצדדנו. דהבהמה גופא קניא להקונה לענין תחומין מטעם ק"פ אלא דקיי"ל ק"פ לאו כקהג"ד. אבל לפמ"ש המ"א סי' רמ"ו דלענין הנאת השכירות שכירות ליומא ממכר הוא. א"כ י"ל דזה גופא שיכול להוליך החלב לתחום שלו זה הוי הנאת השכירות והבהמות קנויות לו לפירות למען יוכל עי"כ להשתמש בחלב לצרכו ודוק. ואחרי כ"ז עדיין הדבר בצ"ע ע"כ שומר נפשו ירחק מזה להביא חלב שנחלב ביו"ט א' ע"י עירוב ובלא"ה לענין חלב שנחלב ביו"ט עי' טו"ז ומג"א שאין להתיר רק בחולב לתוך אוכל ובעי מאכל הרבה ושיהי' החלב לצורך המאכל ובעו"ה אין משגיחין ע"ז

והנה הי' מקום לומר דבבהמה העומדת לאכילה או להכלבו שהובא בב"י והיא שיטת הריא"ז דאף עומדת לחליבה הוי כעומדת לאכילה א"כ הוי אוכל הנפרד מאוכל ול"ש סברא דמיבלע בליעי דהוי חלק מהכל קני שביתה במעי האם ואסור להוציא כרגליו ובהמה העומדת לגדל ל"ה אוכל והחלב ל"ה בעולם ודבר חדש גמור דאין כאן אוכל הנפרד מאוכל לא קני שביתה