בית יצחק אורח חיים קסז

פטור. וכן מצאתי בתוס' רי"ד שבת שכתב בישוב דברי ב"ע דס"ל מעביר ד' אמות בר"ה חייב ול"א מהלך כעומד משום דדוקא ברשות אחר אמרינין מהלך כעומד עיי"ש. והנה קשי' לי לשיטה זו קו' גדולה דר' יוחנן קאמר בשבת ה' הי' טעון אוכלין ומשקין ונכנס ויוצא אפי' כל היום פטור. וקשי' אס"ד דר' יוחנן נמי ס"ל מהלך כעומד רק באותו רשות ל"א מהלך כעומד רק ברשות השני א"כ בנכנס ויוצא אמאי פטור נהי דעל מה שנכנס פטור שהי' בלא עקירה דברשות שעמד תחלה ל"א מהלך כעומד מ"מ כשבא לרה"י דהוי רשות אחר שוב אמרינן מה"כ. והוי עקירה חדשה אח"כ כשיוצא חייב. ור"י פוטר אף בנכנס ויוצא כ"ה. עוד קשי' דשם הקשה בגמ' מקמ"ל שלא הי' עקירה משעה ראשונה והאר"י חדא זימנא המפנה חפצי' מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור. ומה קו' והרי טובא קמ"ל דבהך דמפנה חפצי' מזוית לזוית ל"א רק דברשות ראשון ל"א מה"כ ומהך דנכנס ויוצא כל היום מוכח דאפי' ברשות הב' ל"א מה"כ דאל"כ לחייב על הוצאה ומה מקשה מה קמ"ל והרי הראב"ן מחלק ביניהם וטובא קמ"ל ר"י. ונ"ל פרפרת נאה בגמ' דבגמ' מתרצינין שם אמוראי נינהו אליבא דר"י מר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא. וזה אינו מורגל בש"ס היכא דאין נ"מ בין הלשונות. ובכמה מקומות משני חדא מכלל חברתא איתמר אבל לא שאמורא ישמיענו דין אחד ויחלקו בלשונו. לכן נ"ל דהכי הפי' בגמ' והא אר"י חדא זימנא ואי דקמ"ל בהך דהי' טעון אוכלין ומשקין דאפי' ברשות הב' ל"א מה"כ דזה לא שמעינין רק מהך דהי' טעון אוכלין ומשקין א"כ לשמעונין רק הך דהי' טמון אוכלין ומשקין ולא הך דמפנה חפצי'. דהיא כש"כ מהך דהי' טעון. ומשני אמוראי נינהו ואליבא דר"י. והיינו דבאמת פליגי לדינא אליבא דר"י מר אמר בהאי לישנא היינו לישנא דהי' טעון אוכלין ומשקין וס"ל דר"י לא ס"ל מה"כ אף ברשות השני ולא ס"ל כב"ע ומר אמר בהאי לישנא דהמפנה וללשון זה לא שמעינן דר"י ל"ל כב"ע וכמ"ש הראב"ן. ופליגי אמוראי לדינא איך ס"ל לר"י. וזה הפירוש היא נחמד בדברי הגמ'

(ב) ואולם קשה לשיטת הראב"ן והתו' רי"ד הנ"ל מסוגיא דכתובות ל"א דמשני שם אלא ה"מ ב"ע ומ"ה לא עקירה צורך הנחה דא"ח אעקירה ראשונה רק אשעת יציאה מפתח כמו שפירש"י ולראב"ן ותוס' רי"ד הרי ברשות הראשון ל"א מהלך כעומד ועל כרחך החיוב בא על עקירה ראשונה והוי עקירה צורך הנחה ומאי משני ה"מ בן עזאי. והנה התוס' בכתובות שם כתבו ג"כ דבן עזאי לא ס"ל מה"כ רק במקום פטור ותמה מהרש"א דא"כ מאי משני ה"מ בן עזאי ועיי"ש מה שתירץ ועיין בשיטה דתי' ה"מ בן עזאי הכונה דמיירי שמגביה להצניעו ונמלך להוציאו והוי דינו כמקום פטור ואמרינין שוב מהלך כעומד. אמנם לשיטת התוס' רי"ד והראב"ן דדוקא ברשות השני אמרינין מהלך כעומד עדיין קשי' מה משני. לכן נ"ל לפרש דברי הגמ' בדרך זה דמסתמא כשגנב מרה"י לביתו העביר ד' אמות ברה"ר דמסתמא בית הגנב הי' מרחוק ד' אמות מבית הנגנב. וכשתי' בגמ' הב"ע כשהגביהו ע"מ להצניעו ונמלך להוציאו ומקשה ומי מחייב הכונה דאין כאן שום חיוב דלא הי' עקירה ומשכי ה"מ בן עזאי הכונה דנהי דעקירה ראשונה לא הי' לכך ופטור על מה שהוציא לר"ה מ"מ תיכף כשהגיע לר"ה אמרינין מהלך כעומד וחייב על ד' אמות ברה"ר. וע' תוס' שבת ה' ומ"ש סי' הקודם אות ומיושב הכל בעזה"י ובזה פירשתי דברי רש"י בסוכה מ"ג בהא דנקט שמא יעבירנו ולא שמא יוציאנו משום דמפנה חפצי' מזוית לזוית ונמלך להוציאן פטור והקשו תו' הרי גם במעביר ד' אמות פטור בכה"ג דכונת רש"י דמ"ה נקט שמא יעבירנו ד' אמות דל"ח שיוציא מרה"י לרה"ר אך שמא יפנה חפצי' מזוית לזוית. ובזה יפטור על ההוצאה אך על העברה ד' אמות שאח"כ יתחייב דכשהגיע לרה"ר נימא מהלך כעומד לב"ע. ומ"ה נקט שמא יעבירנו. והנה אחר כתבי זאת מצאתי שבדברי רש"י בסוכה כבר הרגיש באמרי צרופה בביצה והענין נכון וקצת הי' מקום לומר בהא דנקט מעביר ד' אמות ברה"ר ולא נקט שמא יוציאנו מרה"י לרה"י משום דל"ח שיעמוד לפוש ויניח ברה"ר אך דחיישינין שילך מביתו להחכם. ויהי' מוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר שכתבו תוס' עירובין ל"ג דחייב משום מעביר ד' אמות ברה"ר ודוק

(ג) והנה ראיתי בתוס' רי"ד הנדפס מחדש בסוכה ובפסחים דבר חדש שתי' אהא דנקט שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה ולא נקט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר משום שאם יוציאנו מבית לחוץ בתוך העיר ל"ה רה"ר שאין דרין בה ס' ריבוא ואם יוציא מן העיר ולחוץ מכרמלית לרה"ר קא מפיק שסתם עיירות אינן מוקפות חומה שיהא רה"י. להכי נקט ד' אמות ברה"ר שהוא איסור תורה. הנה דברי' צריכין ביאור דאם בתוך העיר ל"ה רה"ר רק כרמלית אמאי חייב במעביר ד' אמות בכרמלית וצ"ל כונתו שיעביר ד' אמות בחוץ לעיר. ובתוך העיר ודאי יעמוד לפוש ולא יהי' רק מוציא מכרמלית לרה"ר ול"ח רק למה שיעביר ד' אמות בחוץ לעיר. והנה חידוש גדול השמיענו הרי"ד דהא דבעינין ס' ריבוא זה דוקא בעיר אבל חוץ לעיר הוי ר"ה אפי' באין ס' ריבוא ולא מצאתי לפוסק אחד שיאמר כן. דבתוס' שבת ס"ד מבואר דלשיטה דבעי ס' ריבוא לא משכחת בזה"ז רה"ר וגם מתוס' שבת ו' לא משמע כן וברש"י עירובין נ"ט ד"ה עיר של יחיד שכתב שלא הי' נכנסין ס' ריבוא ולא חשובה ר"ה דל"ד לדגלי מדבר. וזה שייך אף בחוץ לעיר. וע' שבת ה' במעביר חפץ ד' אמות מר"ה מקורה פטור דל"ד לדגלי מדבר ומוכח דאף במעביר דהילכתא גמירה לה בעי דומה לדגלי מדבר (וע' לעיל סי' י"ב אות שהארכתי בדברי תשו' זרע אמת אם בזה"ז יש תחומין דאו' הואיל וליכא ר"ה. ולתוס' רי"ד גם בזה"ז יש ר"ה בחוץ לעיר ודוק) ושמא כונת תרי"ד דבחוץ לעיר עוברים ס' ריבוא וזה דוחק

סימן נא

ב"ה ברעזאן י"ג תשרי תרכ"ב לפ"ק

לק' יאהניסבערג להרב הנ"ל

(א) יקרת מכתבו הגיענו וע"ד השאלה באנשים ששוכרי' חלב מכפר להביא לעיר והוא רחוק יותר מתחום שבת ומביאין ביו"ט החלב להקונים בדרך היתר ע"י עירוב. וכבוד מעלתו נתעורר בזה וחשש דהוי כשור פטם דהוא נרגלו של כל אדם הואיל ועתיד למכור וה"ה החלב. וכיון דהקונים לא עירבו ממילא החלב כשביתת הקונים ומאי מהני העירוב שלו להביא מחוץ לתחום. ולכאורה יפה העיר. אבל לדעתי נראה דהנה ז"ל הראב"ד פ"ה מיו"ט על הר"מ שכתב הטעם מפני שהוא מפוטם והכל שומעין ובאין לקנותו וכו' והו"ל כבור של עולי בבל שהוא מסור לכל א"א זה שבוש אלא מפני שהוא זוכה לכ"א מעיו"ט ואע"פ שאין לו לשואלו (צ"ל לשמואל) ברירה ה"מ בדבר של שותפים שהם מקפידים בחלוקתן אבל הפטם שמוכר אין עלי' זאת ההקפדה כדי שיבא כל אדם ויוליך לרגלי'. ובגוף הטעם דשור פטם לדעת הראב"ד ורש"י הטעם דהוי כאלו זכה הקונה מעי"ט. והוא מטעם ברירה דהוברר הדבר דהמוכר מאתמול זכה לזה כמו שכתב הראב"ד. ולכאורה יש לתמוה דהרי אם שחטו בעלי' ביו"ט וחלקו הבשר נמי דינא הכי כדמוכח בביצה דף מ' גבי ר' חנא בר חנילאי תלי בשרא וכן הוא ברמב"ם וקשה דהרי בשנים שלקחו בהמה בשותפות הוא כרגלי שניהם. מטעם דינקי תחומין מהדדי. א"כ מאי מהני מאי דאמרינן דהוי כזכה מאתמול הרי גם הב' זכה מאתמול. ומ"מ הכי עדיף משנים שלקחו בהמה בשותפות. וצ"ל דעדיף דדוקא בשנים שהי' להם מאתמול שותפות קודם שחלקו כבר נאסר כל חלק דיונק מאברי חלק חברו ל"מ אח"כ החלוקה רק לברר חלקו. אבל כבר נאסר מחלק חברו ול"ש ביטול כיון שכבר נאסר דשיל"מ ל"ב משא"כ בשור של פטם קודם החלוקה הכל שלו ורק לאח"כ אמרינן ברירה. א"כ ל"ש שנאסר קודם החלוקה דהאיסור נולד בתערובת ובטל אף בדשיל"מ והנה קו' הראב"ד גדולה דאיך אפשר לומר דטעם דשמואל משור פטם מטעם ברירה. והרי שמואל ל"ל ברירה בשנים שלקחו חבית ותי' הראב"ד אינו מובן והנ"ל דהתוס' הקשו בדף ל"ז דהרי שמואל אית לי' ברירה בגיטין וחלקו בין תולה בדעת אחרים דאית לי' ברירה. ותולה בדעת עצמו ל"ל ברירה. ולפ"ז הנה בשנים שלקחו חבית בשותפות ל"ה כתולה בדעת אחרים דכ"א קנה חלקו מעיו"ט ותלה בדעתו איזה חלק שיברור לעצמו כדמוכח מדברי התוס' דזה הוי כתולה בדעת עצמו משא"כ בשור של פטם דלע"ע הבהמה שלו. והוא תלוי בדעת הקונים דהמוכר רוצה למכור לכל אדם א"כ בתולה בדעת אחרים אית לי' ברירה וזה כונת הראב"ד דדוקא בשותפים ליכא למימר דהוי כמברר דבריו מאתמול דהם מקפידין במחלוקתן והוי כתולה בדעת עצמו ורק כעת נפל זאת לחלקו משא"כ הפטם שמוכר אין עליו זאת ההקפדה דהוא מוכר לכל אדם רק דתלי' בדעת הקונה בחלק כ"א. א"כ הי' תולה בדעת אחרים עוד צ"ע דברי הראב"ד שכתב דהמוכר זיכה לכל אחד חלקו והוא תמוה דאיך אדם מזכה לאחר בשלו. וכל זכי' צריך להיות ע"י אחר וצ"ל כונתו דבתחומין ל"ב זכי' ממש כמו בשואל דמהני רק באמר להשאיל לו מעי"ט שיהי' כרגליו אם אח"כ השאיל לו ודוק. ועכ"פ כיון שהטעם משום ברירה. א"כ לא מבעיא לשיטת השאג"א בה' פסח דהיכא דיצא חומרא מזה אמרינן בדרבנן אין ברירה להקל א"כ כאן דאתה רוצה להחמיר דהמוכר לא יוכל להוציא לתחום שלו אמרינן ברירה ספק ומדרבנן אין ברירה להקל. ושרי להוציא כרגלי המוכר. ונהי דתרי קולי דסתרי א"א לומר. אבל הכא אין כאן תרי קולי דסתרי. דהקונים באמת לא יוליכו רק כרגלי המוכר. ועוד בתרי גברא אולי הוי כשני שבילין ועיין במנחת יעקב בקונטרוס הספיקות במחלוקתו שבין מהרי"ט סי' י"ב שם לענין שני גופים בס"ס דסתרי אהדדי וה"ה בספק דרבנן וה"ה הכא תליא בזה

ובנ"ד ל"ה תרי קולא דקונים באמת לא יוכלו להוליכן רק כרגלי המוכר אם ל"מ ספק שסותר בשני גופים אלא אפי' לפי מה שחולק הגאון מליסא במק"ח סי' תמ"ח על השאגת