בית יצחק אורח חיים קסו

דאמרינין בהזורק בזרק מרה"ר לרה"י ורה"ר באמצע תוך ג' ד"ה חייב וכתבו א"נ יש לחלק דהכא שבא החפץ מלמעלה מג' למטה מג' הוא דבעי רבא הנחה על גבי משהו אבל התם איירי שהי' החפץ תוך ג' משיצא מתחת ידו להכי חשוב החפץ כמונח. (ומה שהביאו ראי' ממעביר יראה לכאורה כונתם דהם הבינו הכי בפירוש הגמ' דבאמת אין חילוק בין זורק למעביר. רק דהכי קאמרי בגמ' דף פ' התם בזורק היינו שהוא מלמעלה למטה. הכא במעביר היינו שהי' בשטח אחד למטה מג'. דאז חשוב כמונח דזולת זה אין פירוש לראיתם)

ומאוד תמוהים בעיני לפ"ז דברי התוס' בכתובות ל"א ד"ה נימא הגבהה צורך הוצאה שהקשה לפיר"ת דהגבהה קונה פחות משלשה. ואיסור שבת אינו מתחיל עד שיגביה שלשה כדאמרינין דבתוך שלשה כלבוד דמי עיי"ש: ואיך התוס' סותרים א"ע וכתבו בעירובין דברה"י לרה"י ועבר ברה"ר בתוך ג' מיירי שהי' החפץ תוך ג' משיצא מתחת ידו. והרי זה ל"ה עקירה כלל לדעת התוס' כתובות הנ"ל. ואינו חייב כלל והיא תמיה גדולה. והפלא שיסתרו התוס' דבריהם. ושוב ראיתי בפ"י שתמה שם על דברי התוס' והתפלא שלא מצא זאת למי מקדושים. והנך רואה שהתוס' סותרים א"ע דלפי דברי התוס' בכתובות אינו חייב כלל. בלא עקר ג' טפחים וצ"ע הרבה

שבתי וראיתי שיש מקום לישב קו' זאת דיש להבין דברי התוס' בעירובין דמה חילוק בין הי' מתחילה ג' ובין לא הי' מתחילה למעלה מג' אבל ביאור סברתם בזה. דהיכא דלא הי' מתחילה למעלה מג' והי' כארעא סמיכתא גם אח"כ נשאר כארעא סמיכתא. ול"ב הנחה דלא אזיל שם קרקע מיני'. משא"כ כשכבר הי' למעלה מג' ואזיל לי' שם ארעא סמיכתא לא חשיב הנחה אך על גבי משהו. ומעתה הוא ממש כמו שכתבו התוס' בכתובות דל"ה עקירא בפחות מג'. ומ"מ חייב בהוציא מרה"י לר"ה למטה מג'. נהי דל"ה עקירה מטעם דהי' כארעא סמיכתא. אבל זה גופה שנטל מארעא סמיכתא של רשות היחיד ועשה ארעא סמיכתא של רשות הרבים. זה גופה הוי הוצאה וחייב ברגע שהלך החפץ מרה"י לרשות הרבים והחילוק הוא בנטל ועקר ג' חייב על רגע העקירה וההנחה משא"כ בלא אגבי' שלשה ל"ח עקירה והי' כארעא סמיכתא וכשבא לר"ה ג"כ הוי עודנה כארעא סמיכתא ומ"מ חייב על רגע שהלך החפץ מרשות לרשות. ושפיר כתבו התו' בעירובין דחייב על רגע ההוצאה. וגם בד' אמות ברה"ר י"ל דחייב לפ"מ שכתב הר"ן בטעם ד' אמות דהוי כמו מרשות שלו לרשות שאינו שלו. א"כ חייב על רגע שהלך מארעא סמיכתא דד' לארעא סמיכתא דאחר ד'. דהוי מוציא מרשות לרשות וכן מה"ט חייב בשבת ח' בזירזא דקני במגרר או במגלגל חבית שכתבו תוס' שם אף דלא הגבי' ג' עיי"ש. ושפיר כתבו התוס' בכתובות בלא הגבי' שלשה. דל"ה עקירה ולענין גניבה קונה. ומ"מ לענין שבת ל"ה עקירה עד שיגביה שלשה כמו שכתבנו דהאמת הכי הוא ומ"מ חייב ברגע שהוציא מרה"י לרה"ר וכיון שקנה הגניבה בעת שהגביה טפח לא באו החיובים בב"א

ומעתה תראה שקו' הפ"י לא קשה כלום דמה שהתפלא דלא נמצא סברא זאת בשום קדמון הטעם דלענין דינא אין נ"מ מזה. דהרי מרה"י לר"ה חייב אף למטה מג'. וכן מוכח מתוס' שבת דף ה' ד"ה כגון. דחייב אף למטה מג' בהוציא מרה"ר לרה"י ולא נ"מ רק לענין קלב"מ שכתבו התוס'. ובפחות מג' הוי כמגרר ויוצא. גם מה שהקשה מתוס' שבת ד' ח' וגם מה שהאריך אי נתבטלה עקירה ראשונה לפמ"ש לק"מ וכפי מה שנראה מהפ"י הוה ס"ד דל"ה עקירה לענין מוציא מרה"י לרה"ר. אבל כבר כתבנו סברת התוס' וכונתם והדברים ברורים. אמת דלפ"ז יש לעיין לפמ"ש רש"י שבת צ"ב ע"ב והה"מ בפי"ב מה"ש ה' י"א דהיכא דהוציא חצי הדבר לרה"ר והניח אינו חייב אף שהוציא חצי השני כיון שכבר החצי הי' מונח ברה"ר. א"כ לפמ"ש דל"ה עקירה פחות מג'. ורק דחייב על רגע ההוצאה מרשות לרשות א"כ כשהוציא ברגע זו א"א להוציא בב"א רק ברגע אחד הוציא חצי ואח"כ חצי השני. וכשהוציא חצי השני כבר הי' החצי הראשון כארעא סמיכתא מר"ה. ואיך חייב וכן קשיא במגרר ובשלמא בעקירה עקר הכל ואח"כ הניח הכלי משא"כ במגרר או בפחות מג' חייב על רגע ההוצאה. וזה מוכרח להיות לרגעים. וצ"ע בזה ודוק

והנה בדברי התוס' עירובין צ"ז שכתבו לחלק בין הי' מתחילה למעלה מג' ובין הי' מתחילה למטה מג' וכתבנו לעיל דהתוס' יפרשו כן הגמ' ד"פ החילוק בין זורק למעביר ובזה יהי' מיושבין דברי הכ"מ בפי"ג ה' ו' דשבת מה שכתב שם דבעי הנחה ע"ג משהו. והרי במעביר גם רבא מודה ולפ"מ שפי' תוס' החילוק בין זורק למעביר א"כ במעביר מלמעלה מג' בעי הנחה ע"ג משהו וצדקו דברי הכ"מ. אבל בזה עדיין צריך עיון

(ודרך אגב ראיתי בתוס' שבת פ' דחשבינין ג' טפחים מהגרוגרות אף דל"ה ג' מהקרקע ויש לעיין מדף צ"ט דאמרינן שם בדבילה שמינה הואיל דלא מבטל לי' ל"ח כרה"י דל"ב לגבי ארעא ולמה לענין ג' חשיב כארעא סמיכתא וי"ל) לאחר כתבי זאת מצאתי להגאון מליסא בבית יעקב הרגיש אדברי התוס' כתובות ל"א מהי' מגרר ויוצא. וחילק בין גרירה דדרך הולכה בכך. ובין פחות מג' באויר דגרע טפי. ומשמע מדברי' במעביר בפחות מג' בקרקע ל"ח מוציא מרה"י לר"ה ה ולדברי' תיקשי קו' שהקשיתי מתוס' עירובין. גם בגוף הדבר שחילק אין ראי' מתו' ומה שכתבתי לעיל הוא הנכון לפענ"ד. ודוק היטב בכל זה

(יב) ועל ארבעה לו אשיבנו מה שהקשה כבוד אבי' הגאון ז"ל על דברי הפ"ח בה' חנוכה שהקשה על הא דגזרו כזבים בי"ח דבר על נכרים והרי היא גזירה קדמונית עוד בימי חשמונאים. יהי' דמעיקרא גזרו לתלות ולבסוף גזרו לשרוף והקשה מנדה ל"ד דאמרו קרי' טהור עבדי רבנן היכרא שלא לשרוף תרומה וקדשים הרי דטומאת נכרי אין שורפין היא תמוה גדולה על הפ"ח. ואמנם לאחר העיון נכונים דברי הפ"ח והדברים ראוים למי שאומרן דר"ש במס' טהרות פ"ד מביא דברי הת"כ והתוספתא דשורפין על טומאת נכרים. ובפ"כ מזבים מביא התוספתא והת"כ והקשה מגמ' הנ"ל ותי' דתחילה גזרו לתלות. ולא גזרו על קרי' שלא לשרוף תרומה וקדשים. ואח"כ באושא גזרו לשרוף כמו שגזרו על ארץ העמים ועל כלי זכוכית. והניחו ההיכר מקריו דלא גזרו על זה מחדש עיי"ש. אלא שהקשו דא"כ נחשבי' בהדי גזירה דארץ העמים וכלי זכוכית עיי"ש בר"ש ומ"ה נכונים יותר דברי הפ"ח. דהגזירה מטומאת נכרים היא מימי חשמונאים ואז גזרו לתלות ושיירו קרי' להיכרא. ואח"כ בי"ח דבר גזרו לשרוף כדאיתא בת"כ ומשנה דנדה י"ל דהיא קודם י"ח ואח"כ גזרו גם על קרי' כדאיתא בירושלמי פ"ק דשבת דחשיב שכבת זרע בהדי י"ח דבר דלא כר' יוחנן דס"ל שם דקרי' טהור או דאח"כ לא גזרו מחדש על קרי' כדאיתא בש"ס דינן נדה ל"ד. וע"כ בי"ח דבר גזרו לשרוף. ומיושב דברי הפ"ח בטוב טעם. והגם דהרמב"ם פסק דאין שורפין בטומאת נכרים הפ"ח פסק כת"כ ואמת דבתו' שבת ט"ו ע"ב הקשו על כלי זכוכית מאי איכא למימר וכתבו ליכא למימר דמעיקרא גזרו לתלות ואח"כ לשרוף דאכלי זכוכית עבדי היכרא לשרוף ואמאי לא תירצו דמעיקרא עבדי היכרא. ואח"כ גזרו לשרוף כמו שתי' הר"ש בטומאת נכרים וצ"ע. ומה שאמרו בי"ח דבר דוקא ידים תחילת גזרתן לשרפה והיינו ידים תחילת גזרתן לשרפה. אבל טומאת נכרים ל"ה תחלת גזרתן לשרפה רק כבר נגזרה לתלות ודוק: ומצאתי בהגהות הגאון ר' אלי' מחק מגמ' נדה קרי' טהור כי היכי דלא נשרוף וכו' וגרס דלא נחייב עלי' על טומאת מקדש ומעולם לא הבנתי דברי' כעת ראיתי שמחק הגי' משום הת"כ והתוספתא הנ"ל

ודרך אגב נראה לי להבין דהך מתחלה גזרו לתלות ואחר כך לשרוף מה ראו על ככה ומה הגיעו עליהם נראה לי דבאמת שיגזרו רבנן לשרוף. ומדאורייתא מצוה על שמירתה ואסור לאבדה. הוי כעקירת דבר מן התורה בקום ועשה ואך י"ל כיון דרבנן גזרו דאסור התרומה. הוי אינה ראוי לך. ומדאו' ל"ח כעין דאמרינן בסוכה כ"ג ואין מצוה על השמירה כדאיתא בבכורות ל"ג ועיין ברי"ט אלגזי שם באריכות ומעתה מתחילה ל"ג לשרוף נגד דאורייתא לבד בידים דהוי הכרחי ורשות לעקור דבר מ"ה כעין שכתבו תוס' נזיר מ"ג משא"כ בשאר טומאות וכשגזרו כבר לתלות. אח"כ כיון שכבר גזרו והוי אינה ראוי מדרבנן ואין אתה מצוה בשמירה שוב גזרו לשרוף. וזה לדעתי סברא נחמדה בהבנת הענין. ועיין בתוס' נדה ל"ג ע"ב מה שהקשו על ר"ת דאין שורפין על טומאת נכרים. ובודאי ר"ת סמך עצמו על הת"כ ובעיקר הקו' מהת"כ י"ל דסתם ספרא ר"י והוא ס"ל בסוכה דאינו ראוי דרבנן הוי מדאורייתא אינו ראוי ומ"ה מותר לשרוף ועיין תוס' פסחים כ' ע"ב אליבא דר"ש ואכ"מ להאריך. ועיין ברי"ט אלגזי בכורות ל"ג. א"ד ידידו ואוהבו שארו מוקירו ומכבדו יצחק שמעלקיש האבד"ק והגליל

סימן נ

בסימן הקודם הארכתי בדברי התוס' וראשונים דבן עזאי ס"ל מהלך כעומד דוקא במקום פטור או ברשות אחר אבל לא באותו רשות. ואעתיק בזה סנסן אחד הנה הרי"ף מביא פלוגתא דבן עזאי ור"י אי מהלך כעומד ומימרא דר"י דמודה בן עזאי בזורק ותמהו הרא"ש והר"ן בריש שבת דלמה להרי"ף להביא זאת הרי אין הלכה כב"ע ואף דר"י מפרש דברי בן עזאי מ"מ ע"כ לא ס"ל כותי' דהרי אמר המפנה חפצו מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן פטור דלא כב"ע וכתב הראב"ן לישב דברי הרי"ף דר"י נמי ס"ל מהלך כעומד רק דס"ל דוקא אם בא לרשות אחר כגון בהך דב"ע שהוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו. אמרינין בהסטיו מהלך כעומד אבל לא ברשות הראשון ולכן ס"ל לר"י במפנה חפצי' מזוית לזוית ונמלך להוציאן פטור דברשות הראשון ל"א מהלך כעומד ולעולם ס"ל לר"י כב"ע במהלך מחנות לפלטיא דרך סטיו