בית יצחק אורח חיים קסה

רה"ר וכתבו שפיר דמקום עקירתו והנחתו הוי רה"י וא"ל דא"כ ל"ה דרך ר"ה כלל דתמיד הוי רה"י דז"א דבעוד שהוא ביד האדם ל"ה רה"י כמו שצ"ל בתוס' בסוגיא דכורת שכתבו דתיכף שהיא מונח הוי רה"י משמע בעוד שהיא באויר ל"ה רה"י. ועיין בריטב"א עירובין ל"ג דל"ה מקום פטור בעוד שהוא נושא אותו וה"ה דל"ה רה"י. ובפרט למ"ד אגד ידו שמי' אגד ודוק היטב בכ"ז. אלא דלפ"ז צ"ע על הרשב"א דס"ל דרבנן פטרי בכה"ג. ואיך יליף ממשא בני קהת. שם הוי כמעביר מרה"י לרה"י דרך ר"ה. ולא עוד אלא אפי' לר"ע בכה"ג לא מחייב כמ"ש התוס' בסוגיא דכורת דל"ש קלוטה כמי שהונחה דבכל מקום שמניח הוי רה"י. ואולי ס"ל להרשב"א דהגמ' לא יליף רק דהוי דרך הוצאה למעלה מי'. אבל לגוף הדין לא יליף משם והדרן לכללא דמרה"י לרה"י דרך ר"ה פטור. (וע' לעיל סי' ל"ד אות ט' בענין זה)

(ח) ובדבר בר הקושיא ששמעתי מפי כת"ה בשם אביו הגאון ז"ל על דברי המלחמות בסוגיא דכורת שכתבו על הא שבעה ומחצה פטור. דעיקר הפטור שמשעה שירדה לתוך שלשה נעשית כמונחת ואפילו למ"ד תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו התם בזורק כלומר זורק ממקום למקום שאין סופו לנוח כאן אבל הכא כמעביר דמי שהרי סופו לנוח כאן ומשעה שהגיעה לפחות מג' הותחלה הנחתה עיי"ש שהאריך עוד. ומפורש יוצא דהיכא שסופה לנוח כמעביר דמי. וע"ז תמה תמיה גדולה בדף ק' מאמר רבא תוך ג' דצריך הנחה על גבי משהו. ואמרינין לאו היינו מתניתין ומשני מתגלגל קאמרת מתגלגל אין סופו לנוח. אבל האי כיון דסופו לנוח אע"ג דלא נח כמאן דנח דמי קמ"ל הרי אפילו בסופו לנוח בעי הנחה ע"ג משהו ול"ה כמעביר. והיא באמת תמהון גדול. ומצאתי שכבר נדפס קו' זו משמו. (וע' לעיל סי' ל"ד אות ט') ולחומר הנושא נ"ל דס"ל להרמב"ן דהיכא שסופו לנוח התחילה ההנחה משעה שבא לג' עד שעה שמונח. ומ"מ לא נגמרה ההנחה עד שעה שמונחת ורק דאז כבר התחיל ההנחה ואנן בעינין שיהי' ההנחה כולה בחיוב. וכן מפורש יוצא מדברי' שכתב ומשעה שהגיעה לפחות מג' התחילה הנחה. ולפ"ז שפיר קאמר הרמב"ן דכיון דהי' בתחילה למעלה מי'. אין כאן הנחה כולה בחיוב. ומ"ה דברי הגמ' נכונים לפי מה שפרש"י בדף ק' דנ"מ בנזכר עד שלא הגיעה לארץ דפטור ע"ז דבעי הנחה ע"ג משהו והיינו מה"ט דכיון דשלא נגמרה הנחתה עד שבא למטה לארץ אין כאן כל ההנחה בחיוב. ואנן בעינין שיהי' כל ההנחה בחיוב ועיין בתוס' שבת ד' ח' ד"ה רחבה ששה בתירוצם שכתבו וי"ל דס"ל לאביי דלא חשיבה לא עקירה ולא הנחה היכא דאתי בהדי הדדי עיי"ש. וסברתם ג"כ דאנן בעינין עכ"פ שיהי' העקירה וההנחה כולה בחיוב. והיכא דאתי בהדי הדדי ההנחה והעשיית מחיצה ל"ה כולה בחיוב כי איכא רגע דלא נעשה עדן המחיצה. ול"ה כולה בחיוב היכא דאתי בהדי הדדי. וזה נחמד בסברתם. וה"ה הכא ס"ל להרמב"ן כן

ובדף ק' דקאמר לאו היינו מתני'. היינו דשם ג"כ מוכח דלא נגמרה ההנחה דבהונח ע"ג משהו נגמר ההנחה אף אם אח"כ בא לתוך ד' חייב. ובלא הונח ע"ג משהו פטור דלא נגמרה ההנחה. ומשני מתגלגל אין סופו לנוח. אבל האי כיון דסופו לנוח. ולכאורה הו"ל להגמ' לומר ס"ד כיון דסופו לנוח כמאן דמונח דמי קמ"ל. ומדלא קאמר ס"ד כדרך כל הש"ס. ש"מ דזאת היא סברא קיימת לחלק. אך דמ"מ קמ"ל רבא דלא נגמרה ההנחה. אבל כבר הותחלה ההנחה והרמב"ן שמדמה לה למעביר היינו דבזה עכ"פ דומה למעביר שכבר התחילה ההנחה ובמעביר כשבא סמוך מג' הוי כמונח ממש הואיל ומונח באמת בידו. וידו אז כארעא סמיכתא ובזורק התחילה ההנחה ולא נגמרה

ועיין בתו' שבת צ"ב ד"ה כגון דאיכא פחות מכביצה, שכתבו דמ"ה נקט זרק דהשתא בהדי הדדי קאתי. אבל מכניס מכי אתי תוך ג' איכא איסור שבת. ואיסור טומאה ליכא עד דמצטרף ולא אתי בהדי הדדי. וקשי' דכיון דאז לא הי' שיעור נהי דאינו מחויב אז אבל אח"כ כשמונח בארץ ושייך מיגו אז. יתחייב אז אך הדבר נכון דכיון שכבר מונח כשבא תוך ג' נפטר כבר. ובזרק ס"ל לתוס' דלא התחילה ההנחה כלל. ולהרמב"ן הנ"ל גם בזרק יהי' הכי. דכבר התחילה ההנחה בעוד הי' פחות מכשיעור ול"ה כולה בחיובא. וצ"ל תי' אחר לקושיתם לדידי'

(ט) ומצאתי בירושלמי ענין חדש בזה. ולפי שנ"ל פירוש נכון בירושלמי. אביא בזה דברי הירושלמי פ' הזורק ר' יצחק בי' ר' אליעזר שאל זרק מרה"י לר"ה ונזכר עד שהוא בר"ה על דעתי' דר' עקיבא נעשה כמו שנחה בר"ה ויהא חייב שתים אר"ה לא חייב ר"ע אלא ע"י רה"י השני'. והנה המפרש מחק תיבת שתים. וגרס מאי שיהא חייב. ופי' ב' פי' שיהי' חייב שתים שיהי' בנודע לו וחזר ונודע לו. והשיב הירושלמי דלר"ע נהי נמי דקלוטה כמו שהונחה דמיא ל"ח אלא אחר שנח ברה"י אבל כל זמן שלא נח ל"א כמי שהונחה דמיא וכיון שנזכר קודם שנח כמי שלא הונח דמי. והנה אם כנים דברי המפרש דלר"ע נמי בעי הנחה ובנזכר קודם שנח ברה"י פטור. יש ראי' לדברינו לעיל על דברי הרמב"ן במלחמות מכח כ"ש. דהרי לר"ע דנגמר הנחתה בקליטה ומ"מ בנזכר קודם שנח פטור. וה"ה לרמב"ן תוך ג' אף דהוי כנח. ומ"מ לא נגמר הנחה. ואם נזכר קודם שנח למטה בארץ פטור כמו שכתבתי לעיל

אמנם לדעתי דברי המפרש תמוהין מאוד מכל צד חדא שמוחק תיבת שתים. ופירוש הב' אין לו שחר כלל. וגם מה שפירש דר"ע נמי בעי הנחה. גמרא ערוכה הוא בסוגין דף ד' דר"ע לא בעי הנחה כלל. כדאיתא התם להדיא דמוכח מזה דל"ב מקום ד' ולדברי' דמהני ההנחה לר"ע מה שהיא ברה"י דילמא לעולם בעי הנחה על גבי ד'. וברה"י הי' באמת מקום ד'. אבל בנח על פחות מד' ל"ה לר"ע ג"כ הנחה כלל ולדידי' פטור. ועוד מאי סברא היא דמהני הנחה ברה"י כיון דבאמת אתה מחייבו על הרה"ר ושם לא הונח כלל. הן אמת דרש"י פירש ג"כ בב"ק דף ע' דר"ע ס"ל קלוטה כמי שהונחה הואיל וסופו שתנוח. וזה ג"כ תמוה דברה"ר אין סופו לנוח וצ"ע ואכ"מ. אבל עכ"פ לומר שיחייב מפאת דמהני ההנחה ברה"י שיחייב ברה"ר זה אין סברא כלל. ועפ"ז כתב, ג"כ המפרש בריש פרק הזורק באריכות נמרץ דר"ע לא מחייב אלא ע"י ההנחה דלבסוף. וגם שם לא מוכח מידי מירושלמי. דמה דקאמר והיא שנחה ברה"ר זה לדעתי' דרבנן כדאיתא שם בירושלמי להדי' וגם מגיטין ע"ט מוכח דלר"ע אמרינין קלוטה אף בנשרף קודם שנח דהרי מיירי התם כן ובעי למימר כרבי אתי' דקליטה כמ"ש דמי אבל הפירוש הנכון בירושלמי הוא בזרק מרה"י לרה"ר ועבר ד' אמות ברה"ר מי חייב שתים. כדאיתא גם בש"ס דילן דף צ"ח. ולהירושלמי פשיטא לי' דחייב שתים בכה"ג אך האיבעי' היא בנזכר קודם שנח. אי אמרינין קלוטה כמי שהונחה דמי' בהנחה שני'. ובמרה"י לר"ה פשיטא לי' דאמרינין קלוטה דהוי מרשות לרשות. אבל לענין הנחה שאחר הד' אמות מיבעי' והוא ממש כעין ספיקא שנסתפקו התוס' דף ה' ע"ב לר"ע דקלוטה כמי שהונחה דמי' ובד' אמות ודאי ל"א קלוטה אי לאחר ד' נמי אמרינין קלוטה בקלטה אחר ויחייב לר"ע או כיון דגילתה התורה דל"א ברה"ר קלוטה אף לאחר ד' ל"א קלוטה. ושורש הדבר דל"א קלוטה רק מרשות לרשות כעין שכתב הרמב"ן והרשב"א והש"מ בכתובות דף ל"א לענין מהלך כעומד וזה לדעתי הבעי' בירושלמי אי חייב שתים בנזכר קודם שנח לאחר שהעביר ד' ברה"ר והירושלמי קיצר בזה. דמסתמא מובן האיבעי' כן ואיסתפק לי' ספיקות התו' וע"ז משני דלא אמר ר"ע אלא בנח ברה"י היינו דנהי בהנחה ראשונה בתחילת ד' הוי מרשות לרשות ואמרינין קלוטה כמש"ד מ"מ בסוף ד' ל"א כמש"ד ובעי שיניח דברה"ר עצמה לא אמרינין קלוטה וכ"ז לענין חייב שתים אבל מרה"ר לרה"י או איפכא ודאי חייב אף בלא הנחה. וזה לדעתי הפירוש הנכון בירושלמי וספיקות התוס' ה' היא האיבעי' בירושלמי והא דבש"ס צ"ז אמרינין מרה"י לרה"ר והעביר ד' אמות פלוגתא בין ר"י לרבנן עיי"ש מיירי שנח ברה"ר וירושלמי מסופק בנשרף ולא נח ודוק

(י) והנה לעיל הבאתי דברי התוס' עירובין ל"ג ומהרש"א שבת צ"ט ע"ב דמוציא משא חייב במרה"י לרה"י ועבר ברה"ר לכ"ע. ויש לתמוה בזה תמיה גדולה. דא"כ מאי הקשו בכתובות ד' ל"א ע"ב ודאפקי' להיכא אי דאפקי' לר"ה איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא. אי דאפקי' לרה"י איסור גניבה איכא איסור שבת ליכא. ולוקמא בהוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר דכשבא לרה"י איסור שבת וגניבה באין כאחד לרבנן. דקני' אז ובכה"ג חייב אפי' לרבנן ודא ודאי קושי' גדולה

ולישב זאת נ"ל דבש"ס שם אוקמא למתני' כבן עזאי דמהלך כעומד ולדידי' חייב במעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר כשבא לר"ה דאמרינין מהלך כעומד. ונמצא נתחייב קודם שבא לרה"י ושפיר מקשי ודאפקי' להיכא. ובזה מיושב מאי דהגמ' מקשים השתא ואפקי' להיכא. והיינו דזולת זה ל"ק די"ל כנ"ל. אך עתה דמוקמינין כבן עזאי מקשי' שפיר. ואמנם עדיין קשה לדברי התו' שם בכתובות דבן עזאי לא ס"ל מהלך כעומד אלא במקום פטור כגון במוציא מחנות לפלטיא דרך סטי' דברה"ר לא ס"ל מהלך כעומד ועיין במהרש"א שם שהרגיש דא"כ איך אמרו שם בגמ' לענין הגביה ע"מ להצניעו לבן עזאי חייב דמהלך כעומד. ומאי שתי' בזה דהואיל ולענין שבת אין נ"מ דבריו אין מובנים הדבר מבואר בשיטה שם. דכיון דעקירה ראשונה הי' ע"מ להצניעו. והו"ל לפטור ובמקום פטור אמרינין מהלך כעומד אף לחייב אח"כ כגון במפנה חפצי' מזוית לזוית בתחילה הו"ל מקום פטור ובזה אמרינין מהלך כעומד. אבל ברה"ר ל"א מהלך כעומד. ובראב"ד שהובא בשיטה שם מבואר להדי' דל"א מהלך כעומד רק ברה"י או במקום פטור. אבל ברה"ר לא ס"ל לבן עזאי מהלך כעומד. א"כ שוב קשה דלוקמא במוציא מרה"י לרה"י דרך ר"ה וברה"ר ל"א מהלך כעומד ושפיר חייב כשבא לרה"י ואז קני' אויר חצירו מיהו י"ל דהראב"ד לא יסבור כשיטת תוס' עירובין ודוק היטב

(יא) ועיין תוס' עירובין צ"ח ע"ב ד"ה נימא הקשו לרבא דתוך שלשה ד"ה צריך הנחה על גבי משהו מהא