בית יצחק אורח חיים קסב

אבל זה ליתא דנהי בגילוח ראשון איכא ס"ס אבל בגילוח שני ליכא רק חד ספק. ועיין ג"כ ברמב"ם שכתב בה' נזירות פ"י ה"ט דהאיש אינו מגלח אלא תגלחת טהרה לבד שאין אלו הגלחת רק למצוה והיינו טעמא דמספק אין לו לעבור על לאו דהקפה

(ב) והנה ליכא לפרש משנה זו דר"ש אומר מביא אשמו היינו בלא תגלחת כדברי הר"מ דתגלחת לא מעכבא דא"כ למה לי ס"א יום דכל עיקר שצריך להמתין ל' יום בין קרבן לקרבן הוא משום הגילוח דילמא נזיר טהור ואין מגלח אבל לולא דברי הרמב"ם דמשמע מדבריו דאיש אינו מגלח כלל מספק הי' נראה דאיש חייב לגלח במקצת דנהי דאינו יכול לקיים לגלח את כל שערו דשמא טהור הוא אבל מה שיכול לקיים בהיתר מחויב לקיים ובפרט להפוסקים דאם אינו יכול לקיים כל העשה שאין לו כזית שלם מחויב לקיים ח"ש אם יש לו ה"ה בספק מצורע או ספק טומאה חיוב עליו לגלח עליו מספק עד שלא יעבור על לאו דהקפה ויקיים מקצת מצות גילוח. ולפ"ז צריך להמתין בגלוח דשמא נזיר טהור ואסור לגלח מאומה וניחא דברי ר"ש אף באיש ואינו מגלח רק במקצת ומ"מ צריך להמתין ולפי דמשמע ממתני' דאיירי בגילוח זקן כפרש"י לכן מוקי לחד לישנא משנה זו באשה וקטן. אבל לאידך לישנא לא מוכח מו ממשנה זו די"ל דמגלח מקצת שערות ראשו כנ"ל. אמנם מלשון הגמרא דאמרו שייר ב' שערות לא עשה ולא כלום משמע דאם אינו מגלח כל שערו אינו מקיים כלל מצות גילוח ולפ"ז כשא"י לגלח כל שערו אינו חייב לגלח כלל ולפ"ז ע"כ מיירי משנה זו באשה וקטן דבאיש שא"י לגלח כל שערו אינו מגלח כלל ולמ"ל להמתין ס"א יום דלא כמו שכתבנו ודו"ק ואמנם מדברי התוס' יבמות דף ג' שכתבו דוגלח את כל שערו מקיים בשער דהיתר כמו כל מלאכה לא יעשו דקאי אהנך דלא דחי שבת משמע דנהי דאליבא דאמת עשה דוחה לל"ת מ"מ אם אינו יכול לקיים העשה בשערות דאיסור מחויב לקיים בשערות דהיתר כמו שכתבתי לעיל ונכונים דברינו ולפ"ז הא דאמרינין בנזיר מ"ב שייר ב' שערות לא עשה ולא כלום הכונה שלא קיים המצוה כתקונה ומ"מ מקצת עשה קיים וצ"ע עוד בדין זה. ולפי מה שתי' תוס' יבמות ג' עוד דמשכחת קרא בגילוח דהיתר בנמרט שער פיאה וזקן א"כ משנתינו דר"ש מיירי בהכי והגמ' דמוקי באשה וקטן ה"ה דנוכל לאוקמא בכה"ג ומ"מ לענין סמיכה הר' סומכים ול"ק קושיתו ודוק ולפי מה דס"ל לרב אדא בר אהבה לשיטת תוס' שבועות דאשה מותרת להקיף יעיי"ש ועל האיש גופא אין כאן איסור רק מסייע ואם יכול המקיף להקיפו בלא שום סיוע בלא"ה ל"ק קו' דיכול לגלח בלא סיועתי' ע"י אשה וקטן. ומיירי באיש אבל אין כן דעת התוס' בנזיר.. והנה במה שכתבתי לעיל דבס"ס מותר לגלח הנה זה כמה העירותי כעין זה בכריתות ד' בשה אחד דפודה כמה פטרי חמורים ופירש"י דבנתן לו הכהן בחזרה ותוס' פירשו בספק פטר חמור דהוא שלו. ועיין ב"מ ז' וי"ל דמה"ט לא רצה רש"י לפרש כן דס"ל דאינו פודה רק ב' ספיקות ולא יותר דבב' ספיקות הוי ס"ס ולדעת קצת פוסקים מוציאין ממון מס"ס. ונמצא כשפודה ב' ספיקות כבר יש לכהן ס"ס ול"ה שוב של ישראל שיפדה הג' ובמשנה קתני פעמים הרבה ולכן לא רצו לפרש כפי' התוס'. ואף דבמתנות כהונה דהוי ממון שא"ל תובעין אף לרב א"ה אחר הרוב כמ"ש תוס' בכורות כ' ולכן לכ"ע הכהן אינו יכול להוציא ממון מס"ס מ"מ אף למ"ד תקפו כהן מוציאין מידו בס"ס מהני תפיסת כהן ויש לו זכות וס"ל לרש"י דמ"ה א"י לפדות פ"ח הג'. ונ"ל דאף לר"ת דפודה כמה ספיקות מ"מ אין נכנס לדיר להתעשר כיון שיש לכהן ס"ס פוטר ממונו בממונו של כהן. ובזה מיושב מה שהקשה תוס' בב"מ בישראל שיש לו עשרה ס' פטרי ח' מפריש עליהן עשרה שיין ומעשרן שהקשו הלא שה אחד פוטר כמה פטרי חמורין להנ"ל נכון דנהי שפוטר כשיטת ר"ת משום שהכהן אינו יכול להוציא מס"ס מ"מ לא יכנס לדיר להתעשר דפוטר בממונו של כהן. כיון דמהני תפיסה ולכן מפריש עשרה שיין וממשרן. ואין להאריך בפרט זה מה שאין שייך לעניננו. והנני ידידו וד"ש באהבה יצחק שמעלקיש אבד"ק והגליל

בשולי המכתב בפנים הבאתי דברי הגמ' נזיר נ"ז דמוקי למשנה שם באשה וקטן. והנה ראיתי בס"ט נדה ה' שתמה על הר"ן שכתב דלא מיקרי ר"ה רק בג' אנשים ותמה דמה מקשה בנזיר בב' נזירים והא דקאי גבייהו הו"ל ג' וה"ל ס"ט ברה"ר והרי בלא"ה צריך לאוקמא באשה משום לאו דהקפה. ונ"ל לישב דהתוס' הקשו בחולין ט' ובריש נדה למה דמשני באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם כיון דהו"ל ס"ט ברה"י לא לייתי אלא קרבן טומאה לבד. ולישב זאת י"ל דמשנה נזיר כר"ש אתי דס"ט ברה"י ל"ה רק ספק ע' ריש נדה. ומעתה הסוגיא נכונה דהר"ן כתב בנדה הסברא דבנשים ל"ה ר"ה דחזינין דשתי נשים אסורין להתיחד עם איש אחד. הרי דהוי מקום סתר. ואמנם ר"ש ס"ל בקדושין פ' דאיש אחד רשאי להתיחד עם ב' נשים לגי' סוס' אף באין אשתו עמו. ולדידי' הו"ל ר"ה ומעתה לא מצי לשנוי' בנזיר דל"ה ר"ה דמיירי בנשים נזירות. דאם הוי ברה"י לייתי רק קרבן טומאה וע"כ כר"ש אתי' ולדידי' הו"ל גם בנשים רה"ר. ולכן שפיר מקשה. והוא ישוב נאמר לקו' הגדולה הנ"ל

סימן מט

ב"ה ברעזאן יום ד' פ' מטות ברכת ה' לפ"ק

ברכה ושלום וכ"ט לכבוד אהובי יד"נ וש"ב הרב הגדול החריף ובקי בכל חדרי תורה בנש"ק המפורסים מ' שמחה בונם איגר נ"י בר חכים להגאון החסיד המפורסים מ' עקיבא איגר זצלה"ה האבד"ק פוזנא (אשר הופיע שמשו בק' ברעזאן מעיר ב"ד ולובלין ושקעה שלא בעונתה לדאבון נפש יודעיו ומכיריו הנאנחים והנאנקים על אבדן כלי תפארת כמוהו יהי זכרו ברוך)

נתיקרתי במכתבו אשר הודיעני איזו הערות יקרות מחידושי כבוד אבי' הגאון הצדיק זצ"ל בהגהות ש"ע א"ח אשר יוציאם לאור כעת בעיר יאהאניסבערג הפעם ארהיבה על ענות רוח קדשו ואכתוב לו חות דעתי בהקושיות החמורות

(א) הקשה על מג"א סי' ש"ע ס"ק ב' שכתב וה"ה סוכת החג בחג מטעם כמו דפטור ממזוזה כן פטור מעירוב. ולפ"ז לפי מה דמסקינן ביו"ד סי' שפ"ו דבית שבספינה פטור ממזוזה ואמאי פסקינין בסי' שס"ו ס"ב בהגה דחייב בעירוב ע"כ לענ"ד חילוק גדול יש בין עירוב למזוזה. דבמזוזה בעינין שידור שם בקביעות. ובדר דרך ארעי אף אם שם בית עלה פטור ממזוזה כגון בחניות שבשוקים. אף דהוי ד' על ד' ושם בית עלה מ"מ הואיל ולא עביד למידר בקביעות פטור ממזוזה. וה"ה בית שבספינה אף אם הבית מתוקן כהלכתו הואיל ולא עביד למידר בקביעות פטור ממזוזה. משא"כ לענין עירוב דאם הבית לאו שם בית ולא עביד למידר אינו אוסר. משא"כ אם הבית מתוקן כהלכתו. אף אם הדר שם אינו דר רק אותו שבת לבד צריך לערב. וה"ה בית שבספינה. ואינו דומה לסוכת החג בחג. דשם החסרון בגוף הבית דבעי דירת עראי כדאיתא בריש סוכה. ומ"ה אינו אוסר ואין מניחין בו את עירוב. משא"כ היכא שהחסרון אינו בגוף הבית רק דלא עביד למידר בקביעות ודאי אוסר. ועוד נ"ל דהרי מבואר בסוף סי' ש"ע דב' אורחים אוסרין זע"ז. אף דבמזוזה פטור הדר בפונדק פחות מל' יום. א"כ ה"ט דבתים שבספינה צריכים עירוב דלא גרוע מאלו הם ב' אורחי' זע"ז. משא"כ לענין מזוזה הטעם דלא דר בקביעות מדנקיט לה גבי חניות שבשוקים. דהוא ג"כ מה"ט: ושם אם אינו דר ל' יום פטור. ואף דלא התנו בבית שבספינה שאם אינו דר ל' יום. מסתמא הוי כן דאינו דר שם בקביעות ואף דמבואר ברמב"ם ובש"ע סי' שמ"ו לענין אהלים לחלק בין קבועה לשירא. שם האהלים בעצמם ל"ה קבוע. משא"כ הבית שבספינה הוי קבוע ורק דהדר ל"ה קבוע ובזה יש לחלק בין עירוב למזוזה כנ"ל

ואמנם בגוף הדין שבית שבספינה פטור ממזוזה הנה לא נדע מוצא הדין. והכסף משנה בה' מזוזה התחיל וכתב אמנם מ"ש בית שבספינה. וחסר שם מדפוס ולא כ' מוצא הדין. ובעירובין נ"ה לענין אם מודדין מהעיר או מבית שבספינה. מבואר דבית שבספינה ל"ה לענין זה כבית ואולי למד הרמב"ם משם אבל אין ראי' לפמ"ש רש"י בטעם הדבר דל"ה קבוע שיהי' תמיד סמוך לעיר דכ"ז לענין אם נדון לענין ע' אמה. אבל ל"ש זה לענין מזוזה די"ל דהוי קביעא. ובמשנה דאהלות פ"ח לענין אהל ס"ל לר"י דבית שבספינה ל"ה אהל קבוע. ועיין בירושלמי בסוכה לענין עושה סוכתו בראש הספינה דר"י ור"א אמרו דבר אחד. ורמב"ם לא פסק כותי' אך מסוכה כ"ג דחשיב ראש הספינה לאהל ארעי משם יש ראי' לענין מזוזה. וגוף הדין לענין עירוב דבית שבספינה חייב לערב הוא תוספתא פי"ח דשבת. ומ"מ לענין מזוזה לא מצאתי עדן מבואר מוצא הדין

ולענ"ד יש ראי' מירושלמי דבית שבספינה פטור ממזוזה. דבסוף מגילה פליגי רב ושמואל בתפילין ומזוזה מי קודמין דשמואל ס"ל מזוזה קודמת שכן נוהגת בשבת ויו"ט (ומכאן צ"ע על המרדכי דס"ל בשבת אינו עובר בהולך בלא ציצית הואיל ואינו יכול לעשות ציצית ל"ה אז המצוה עלי' ע' במג"א סי' י"ד וה"ה לענין מזוזה ואיך קאמר ירושלמי שכן נוהגת וכו'. וצ"ל אם עושה קודם שבת מודה המרדכי דמקיים המצוה ע' ש"ה לעיל סי' ב'). ורב אמר תפילין קודמת שכן נוהג במפרשי ימים והולכי מדברים. ואם בית שבספינה חייב גם מזוזה נוהג בהולכי הים. בשלמא במדברות יש לומר דל"ש בתים אבל בספינה ודאי שכיח. ועוד בלא בית גם בישוב פטור. וע"כ גם בית שבספינה פטור וזה ראי' נכונה לפענ"ד. ובגוף הדין לענין עירוב עיין שבת ק"א דבעינין קשור. ומ"מ זה דוקא בב' ספינות. ובתים שבספינה אחת אף בלא קשור צריך לערב כן הבין הש"ל בתוספתא. וצ"ל דמיירי שיכולה לעמוד ברוח מצוי' דים דהוי כקבוע. ומ"מ לענין מזוזה פטור כמ"ש דאין דרך לדור שם בקביעות ודוק היטב: