בית יצחק אורח חיים קסא

ה) ודע שיש להקשות במשנה דאמרו מיפר לה משתחשך שאם חשכה ולא הפר שוב אינו יכול להפר והיינו דמ"ה יוכל להפר וקשי' לפוסקים בסי' רל"ד דאם קיים הבעל יכול לשאול לחכם ולהפר אף אחר יום שמעו. א"כ יקיים הבעל ואח"כ ישאל לחכם על הקמתו. ויוכל להפר אף אחר יום שמוע וא"ל דכמו דאין מפירין בשבת כך אין מקיימין דכיון דהקמה בלב ודאי מקיימין בשבת ועוד כיון דנודרין בשבת ודאי מקיימין בשבת ולומר כיון שלא בא לכלל הפר לא בא לכלל הקם לא מצינו רק להיפך במשנה נדרים ע"ה את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר ולא להיפך. ועוד דהנדר מצד עצמו יכול להפר רק השבת גורם ובודאי יכול לקיים. ולכאורה יש לישב דלא יוכל לשאול על הקמתו דלא יהי' לו פתח חרטה כיון דהי' מוכרח להקם דאם לא יקיים לא יוכל להפר אחר יום שמעו. וכיון שהי' מוכרח להקם א"כ אין לו פתח פרטה. אבל עדיין קשי' לפמ"ש הרמב"ן הובא בשער המלך הלכות שבועות שהקשה בהך דגיטין גבי נודרת דמקשה דאזלה לגבי חכם והקשה דלא יהי' פתח חרטה דאם לא נדרה לא יתנו לה הכתובה. ותי' דכיון דנדרה שלא מחמת עצמה רק מחמת היתומים קיל ול"ב חרטה דמעיקרא עיי"ש. א"כ ה"ה בהקמה כיון שלא הי' הקמה אך מחמת שהי' מוכרח שיוכל אח"כ להפר קיל טפי. ול"ב פתח חרטה. כן יש להקשות לכאורה אבל הנ"ל דלענין הקמה ל"ש זאת דבזה ודאי בעי חרטה דמעיקרא דזולת זה ל"מ שאלה כיון שכבר קיים נדרה בעי שיעקור ההקמה למפרע לכ"ע ועוד נ"ל דבאמת התוס' כתובות ע"ב ס"ל דאינו יכול לשאול על הקמה רק ביום שמעו דלא עדיף משתיקה. אך הפוסקים החולקים ס"ל דהטעם דיום שמעו הוא ע"כ לעד שקיים. וכיון שקיים בפועל והי' הקיום בטעות ושואל עליו לא יהי' טפל חמור מן העיקר. וגם על מה ששתק מהני. ודוקא על שתיקה לבד ל"מ שאלה. דמה שאמרה תורה אבל אחרים מוחלין קאי אדברו. ואדיבור מהני שאלה ולא אשתיקה. אבל כששואל אקיום מתוך דמהני אקיום מהני אשתיקה ודומה למה שאמר שמואל מתוך שמיפר למתענה מיפר לשאינו מתענה אף דלשאינו מתענה לבד ל"מ וה"ה בשתיקה ל"מ היתר ובשתיקה וקיום מתוך דמהני לקיום מהני לשתיקה. א"כ כ"ז כשיש לו פתח למפרע ועוקר הכל השתיקה והקיום כמו נדר שהותר מקצתו אבל בחרטה דהשתא ודאי ל"מ ההיתר אחרי יום שמעו כמ"ש הפוסקים לענין נדר שהותר מקצתו. וז"ב ונכון באופן דל"ק מה שהקשיתי לעיל. ובלא"ה יש לישב דכיון דחזינין דאם לא יוכל להפר מותר בשבת אף דבמוצאי שבת תוכל לשאול לחכם דאחר שתיקת הבעל ודאי מהני היתר חכם לכ"ע כמ"ש הרמ"א ומ"מ לא אטרחוה רבנן שתשאל לחכם כ"ש דלא אטרחי' לבעל שישאל אהקמה ומ"ה מותר להפר בשבת וז"ב. ומזה מוכח דגם בנדרה שלא על דעת רבים מפירין בשבת דלא כמו שעלה על דעת חכם אחד

(ו) ודרך אגב הנני אומר בזה בפירוש הגמ' נדרים פ"ג דילמא מיין דאית לה צער הפר לה אחרצן לא הפר לה. ועיין רש"י ור"ן על מה דקאמר בגמ' דילמא דהרי לר"י א"א להפר על מה שאינה שמתענה. והנראה בזה הנה בסברת שמואל ור"י דסבירא לי' לשמואל מתוך שמיפר למתענה מיפר לשאינו מתענה מה כח יש לו בזה נ"ל כיון דאמרו כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ולריב"ש ורמב"ן במשפט החרם הוי תנאי גמור. דתלתה על דעתו והכי משמע מתוס' נדה מ"ו דלא כדעת הר"ן דף ע"ג. ולפ"ז צריך להבין ליפר נדרים שאין בהם ענוי נפש דתלתה על דעתו. וצ"ל דדוקא נדרים שיש בהם מנוי נפש דחיישי שלא תתגנה על בעלה דמה"ט אמרו יבמות צ' דבעלה מיפר. תלתה על דעתו. אבל נדרים שאין בהם ענוי נפש דלא איכפת לי' לא תלתה על דעתו. ולפ"ז ס"ל לשמואל דכל זה בנדרה רק נדר שאין בה ענוי נפש לבד. אבל בנדרה נדר שיש בה ענוי נפש ושאין בה עינוי נפש כמו שתלתה זה בבעלה תלתה כל הנדר בבעלה. ומ"ה ס"ל מתוך שמיפר וכו'. ור"י ס"ל דמיפר למתענה ולא לשאינה מתענה. דזה תלתה על בעלה דחיישי שתתגנה עליו וזה לא תלתה אף שנדרה בבת אחת. ומעתה יש מקום לומר דאף ר"י מודה בנזירות דמיפר על הכל והוא לפמ"ש המהרי"ט חלק א' סי' נ"ג דהא דאמרה תורה דנזיר אסור בתגלחת ויין וטומאה לא שהוא אוסר על עצמו כמו נדר. אך שהוא נעשה נזיר וגופו נתפס בקדושה והתורה אסרה עליו דברים אלו כמו כל איסורין שבתורה ולא מצד מה שנדר על עצמו עיי"ש שהאריך בדברים ערבים בזה

ולפ"ז בשלמא בנדרה משתי ככרות באחת אינה מתענה י"ל זה לא תלתה בדעת הבעל. אמנם בנזירות שקיבלה היא לא קיבלה על עצמו איסור טומאה או יין וזוג וכו' אך להיות נזירה והתורה אסרה כל הני ולזה י"ל מסברא דעיקר נזירתה תלתה בבעלה. כיון שיש בהנזירות עינוי נפש. ובעל מיפר גוף הנזירות ופסקה קדושה ממנה ולא נאסרה עוד בשום דבר. ולכן אמרו בגמרא דילמא מזוג וחרצן לא הפר לה. דשמא איסור נזירות הוא ג"כ כנדרים דמיתסר חפצא אנפשה ואיהי אסרה עלי' בהני דברים. ואזוג וחרצן לא נדרה אדעתו. ולזה משני אין נזירות לחצאין. והיינו נמי מה"ט דכתיבנא דהיא לא אסרה עליה רק להיות גופה קדוש. וכיון שהבעל מיפר הנזירות איסורין אלו לא נאסרין עליו דהתורה לא אסרה רק למי שהגוף בקדושת נזיר כנ"ל ולפ"ז נראה מדלא משני גם לענין טומאה אין נזירות לחצאין וכתב הר"ן דכיון דבטומאה משכחת נזיר בלא טומאה כגון נזירות שמשון א"כ ל"ש אין נזירות לחצאין. ולפמ"ש עדיין שייך לומר כיון שהוא מיפר עיקר הנזירות איסור טומאה ממילא נפקע כנ"ל דלא אסרה התורה ומזה נראה דיש חילוק בין יין דאסור בכל נזיר ובין טומאה ועיין באבני מילואים בתשו' סי' ט"ו ולהנ"ל יש לפלפל בדבריו. ועכ"פ דברי הגמרא נכונים. דהגמ' מסופק אי איסור נזיר מצד שנדרה בעצמה ושייך לומר זה תלתה בדעתו וזה לא תלתה בדעתו. או מצד שהתורה אסרה ודוק היטב

(ז) עוד נ"ל במה שקשה בגמ' דמקשה לר"י דאינו מיפר לשאינו מתענה. מהא דנטמאת מייתי חטאת העוף ולא מייתי עולת עוף והנה רש"י כתב הא דל"א בהפרה הותר מקצתה הותר כולה ומתוך שמפר למתענה הותר כל הנדר דדוקא בחכם דעוקר למפרע הותר הכל אבל לא בהפרה. ולפ"ז כיון דהברייתא זו ע"כ ס"ל בעל מיעקר עקר כמו שהוכיח בנזיר כ"ב דאל"כ לייתי על טומאה דקודם הפרה עולת עוף עיי"ש. וא"כ ס"ל מיעקר עקר שייך גם בהפרה בטל מקצתו בטל כולה ומאי מקשה לר"י וכבר נשאל ע"ז ביד שאול להגאון אבד"ק לבוב סי' רכ"ט. ונ"ל דבאמת המהרי"ט ח"א סי' ד' הקשה לשיטת הריב"ש והרמב"ן דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת הוא תנאי גמור. א"כ אמאי הבעל מיגז גייז ולא עקר לגמרי כיון שנדרה על דעתו מעיקרא. ואמנם התי' בזה דהרי נדר שאינו עינוי נפש אינו יכול להפר משום כיון דלא איכפת לי' לבעל לא נדרה אדעתי'. א"כ אף בנדר עינוי נפש לא נדרה אדעתא דבעל רק אם ישמע יפר מכאן ולהבא דבזה איכפת לי' מה שתענה נפשה. אבל על מה שכבר עבר דאין כאן עינוי נפש עוד לא יוכל להפר. ומ"ה הבעל אינו מיפר רק מכאן ולהבא וזה ברור בסברא ומצאתי שכבר הרגיש בזה בישועות יעקב לא"ח סי' קכ"ח עיי"ש. א"כ כ"ז לדידן דס"ל מיפר למתענה ואינו מיפר לשאינו מתענה. אבל לשמואל דס"ל מתוך שמיפר למתענה מיפר לשאינו מתענה. ה"ה שיוכל לעקור כל הנדר דנהי דעל מה שכבר עבר אין כאן עינוי נפש עוד. הרי על מה שלהבא יש כאן עינוי נפש ומתוך שמיפר מיפר על הכל. ולפ"ז שפיר מקשה מברייתא דדא ודא אחת הוא. כיון שעכ"פ מוכח דמעקר עקר ואיך עקר למה שכבר עבר הזמן ואין כאן עינוי נפש. וע"כ מטעם מתוך ומוכח דלא כר"י דלר"י ליכא למימר כלל מיעקר עקר. והגמ' משני שאני טומאת מת דאית לה צערה. והיינו דבאמת גם לר"י שייך מיעקר עקר. והיינו היכא שעברה על הנדר ונטמאה וכעת אית לה צערה על מה שעברה. וגם על מה שנדרה לשעבר בטומאה דהחי יתן על לבו. גם על מה שעבר אית לה עינוי נפש ומ"ה מיפר גם על שעבר גם על להבא. ובכל דוכתא באמת בעל מיגז גייז ורק בטומאה שיש לה צער גם על לשעבר. בזה הוי גם על הלשעבר עינוי נפש. ועכ"פ בגוף המחלוקת שבין שמואל ור"י יש לומר כהנ"ל. והרבה יש לדבר מזה אך שאין העת מסכים. והנני ידידו ודו"ש אוהבו ומוקירו יצחק שמעלקיש אבד"ק והגליל

סימן מח

עוד להרב הנ"ל

(א) ע"ד מה שהעיר ידידי בנגה דף מ' בישוב דברי רש"י שכתב דבאשם ליכא סמיכה והקשו התוס' עליו דכל קרבנות טעינין סמיכה וכ' כת"ה בישוב הדבר דבאמת צריך לאוקמי משנה דנזיר דמגלח מספק ועביד הקפה באשה וקטן כדאוקי בנזיר דף נ"ז ובאשה ליכא בלא"ה סמיכה ואך יש לומר דהבעל מייתי ומתני תנאי דאם שלמים הוא הקרבן שלו וסומך עליו ואם אשם מייתי בשבילה ומ"ה כתב רש"י דבאשם ליכא סמיכה והיינו באשם זה שהוא קרבן אשה ל"ב סמיכה ומ"ש רש"י כדאמרינין במנחות הכונה דממעטין שם אשה מסמיכה. ההערה נכונה ומשמחת לב אולם קצת רחוק ממשמעות לשון רש"י ובדבר הקושי' שהקשה על רש"י קו' חמורה שכ' דבאשם ליכא סמיכה והא ע"כ צריך לאוקמי באשה וקטן והם אינם סומכין י"ל כיון דלר"ש קאי ור"ש ס"ל נשים סומכות רשות ולכן קאמר דבאשם ליכא סמיכה משא"כ בשלמים הוי רשות ומרש"י חולין משמע דלמ"ד נשים סומכות רשות סמיכה בכל כחו נמי רשות עיין בשעה"מ ה' מעשה הקרבנות בשם קרבן אהרן בזה. ולכאורה הי' מקום לומר דממשנה זו אין ראי' דמיירי באשה וקטן דכיון דמיירי בספק נטמא וגם בספק מצורע א"כ איכא בגילוח הראשונה ס"ס שיגלח שמא נזיר טמא הוא ובעי גילוח ושמא מצורע הוא ובעי גילוח. ובס"ס מותר לעשות הקפה והא דמוקי לחד לישנא בדף נ"ז משנה זו באשה וקטן היינו כפירש"י דמשמע לי' בגילוח זקן ובזה ליכא ס"ס דנזיר טמא אין מגלח זקנו ול"ה לענין זקן אלא חד ספק ולכן מוקי באשה וקטן אבל יש לפרש לשון גילוח על ראש לבד דאיכא ס"ס ולא מוכח דמיירי באשה וקטן