בית יצחק אורח חיים קס

פיו ואין מניחין אותו להפר. ודאי יכול להפר אח"כ. ומאי ענין זל"ז וז"ב

(ב) והנה בנדרים ע"ט הוכיחו בגמ' דשותק ע"מ למיקט א"י להפר מדתנן נדרה עם חשכה מפר שאם לא הפר אי"ל פירש הר"ן דאס"ד שותק ע"מ למיקט יכול להפר א"כ כש"כ אי הוי אמרי רבנן א"י להפר בשבת ודאי יכול להפר אח"כ וע"כ שותק ע"מ למיקט אי"ל וה"ה אי שתק מחמת שחכמים אסרו א"י להפר עיי"ש. ובאמת הדבר תמוה דאף אם שותק ע"מ למיקט אי"ל שם ל"ה אונס ושתק בדעת ובכונה שלא תרגיל בנדרים ונהי שלא רצה לקיים אבל גם להפר לא רצה. וכאן רצה להפר אך שהי' אונס בתקנתא דחז"ל ונהי דאונסא כמאן דלא עביר. כמו שאמרו באה"ע ריש סי' ל"ח זה בתנאי להתחייב חבירו אבל בכאן דשתק מחמת אונס י"ל ואינו דומה לשתק ע"מ למיקט. והנלע"ד עפ"י מה שכתבתי במקום אחר דהא דכתבו תוס' שבת דף ד' כיון שמניח לרדות ע"י מה שהחכמים אוסרין אינו חייב סקילה היינו דוקא בבא לשאול לחכמים ואנו יודעין בבירור שהניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין כמ"ש התוס' בלשונם אבל אם אינו בא כלל לשאול לחכמים ל"א שהי' אנוס בתקנתא דחז"ל. וראי' דאל"כ איך כל אופה בשבת חייב. הרי הי' אנוס בתקנתא דחז"ל ועל התחלה אינו חייב שהי' בידו לרדות ואח"כ הי' אנוס. וע"כ זה דוקא אם בא לפנינו לשאול ורצה לרדות וחזינין שהוא אונס בתקנתא דחז"ל. ועוד ראי' דאיך משכחת שיתחייב משום נותר אף למ"ד התראת ספק שמא התראה. הרי מדאורייתא עד עלות השחר מותר לאכול ומדרבנן עד חצות א"כ מה שהניח עד חצות אינו חייב מדאורייתא. ואח"כ הי' אנוס בתקנתא דחז"ל. (ואף שהתוס' כתבו בפסחים ק"כ דבדיעבד שלא אכל קודם חצות מותר לאכול אחר חצות מ"מ השאג"א סי' ד' חולק ע"ז וכן משמע לשון רש"י ריש ברכות וכ"כ בט"א במגילה) וע"כ כיון שלא בא לשאול לחכמים לאחר חצות מה יעשה לא אמרינין שהי' אנוס. ובזה אפשר לומר דתליא בהמחלוקת של האגודה והר"ן אם נשבע לפרוע ובסוף הזמן הי' אונס דדעת אגודה דלא הוי אונס כיון שלא הי' אונס בתחילה כמבואר סי' רל"ב וסי' ע"ג בח"מ. ה"ה בנותר. ולהר"ן בזה הוי אנוס קשי' הך דנותר. ולומר כיון שיודע בתחילה שיהי' אנוס אח"כ לכ"ע חייב עדיין צ"ע דמ"מ איך עדים מתרין קודם חצות הרי י"ל שיעבור על איסור דרבנן. ואולי מה"ט גופה נותר הוי התראת ספק. דצריך להתרות קודם חצות. ולאחר חצות באמת ל"מ התראה. אבל להסברא שכתבתי הדבר נכון דחייב משום נותר והן אמת שיש לומר דהיכא שפשע מתחילה ל"מ מה שהוא אנוס אח"כ. ודוקא בהדביק פת בשוגג דלא פשע מתחילה מהני סברת התוס'. משא"כ בהדביק במזיד ל"מ מה שהוא אונס. ובהכי מיושב מה שפסק הרמב"ם בנשבע לעבור על איסור דרבנן חייב משום שבועת ביטוי. אף שהוא אנוס דאנן לא מניחין אותו לקיים שבועתו וצ"ל כיון שפשע מתחילה ל"מ מה שסופו באונס. והרבה יש לפלפל בזה אך בתו' שבת מבואר להיפך ועכ"פ לפמ"ש דזה דוקא בבא לשאול ואנן ידעינין שעושה זאת מחמת אונס דתקנת חז"ל. א"כ בהך דמפירין נדרים בשבת אם נאמר דאין מפירין. אם יבוא לשאול שאלה לחכמים וחכמים יורו שאין להפר והוא שותק מפאת זה אנן חזינין באונסי' ואז ודאי יכול להפר אח"כ. אבל אנו חוששין שמא לא יבוא לשאול לחכמים רק ידע בעצמו שאין מפירין בשבת וישתוק. אח"כ כשישאל לאחר השבת אם יכול להפר לכאורה לא נאמין לו ששתק מחמת אונס. אך באמת הוא נאמן ששתק מחמת אונס חז"ל אף דאיתחזק איסורא כיון שהי' בידו פעם אחת להפר. והוי כבעלים והגם דבשבת אין מפירין מ"מ כיון דבדיעבד מהני הפרה הוי בידו כמ"ש תוס' סוכה ל"ג לענין אין ממעטין ביו"ט וכיון שהי' בידו פעם אחת נאמן על זה

ולפ"ז י"ל דהאיבעי' אי שותק ע"מ למיקט יכול להפר הי' הספק אי נאמן ששתק ע"מ למיקט כיון שכעת איתחזק איסורא ואין בידו. או כיון שהי' בידו להפר מאמינין לו שלא שתק מפאת שרוצה לקיים. ואף שרש"י פירש שאמר לחד היינו שאמר אחר יום שמעו. אבל באומר לפני עדים ביום שמעו הדבר ברור דשתיקתו ל"ה כהקמה. ומייתי שפיר ממתניתין דמפירין נדרים. דאס"ד יכול להפר בשתק ע"מ למיקט גם בשותק מחמת אונס יהי' נאמן ששתק מחמת אונס חז"ל וע"כ אינו נאמן. כ"ז חשבתי בראשית ההשקפה אמנם רחוק שיהי' זאת השקלא וטרי' דגמ' דבודאי נאמן על זה

(ג) והיה מקום לומר דהך דשותק ע"מ למיקט תלי' אי דרשינין טעמא דקרא להקל. דאם נימא דרשינין טעמא דקרא להקל א"כ הטעם דאם שתק ביום שמעו מטעם שקיים הנדר כשהוא אומר ששתק שלא ע"מ לקיים אך מטעם אחר מהני הפרה. ואם ל"ד טעמא דקרא להקל כששתק ביום שמעו אינו יכול להפר יהי' מאיזה טעם שיהי'. (ובהכי הי' מקום לפרש דברי הגמ' ריש נערה ואימא אב לחודה מיפר ופי' הר"ן דהתורה לא נתנה רשות לארוס רק לקיים ואם שתק הוי כקיום ומ"מ אב לחודי' מיפר ויש להבין דמ"מ מאי נ"מ דאם שתק הארוס הוי כקיום וע"כ צריך להפר בשותפות ולהנ"ל נ"מ בשתק ע"מ למיקט דמהני הפרת האב דארוס לא קיים וגם לא הפר ודוק). ושפיר מייתי ראי' ממתניתין דאם לא דרשי' טעמא דקרא ל"מ מה ששתק מחמת אונס דמ"מ שתק ואונסא כמאן דלא עביד. ול"ש אונס רחמנא פטרי' רק לענין חיוב. דהתורה פטרה אונס. אבל בכאן ששתק מחמת אונס הרי מ"מ שתק ואיך יכול להפר אח"כ. אבל אי דרשינין טעמא דקרא דשתיקה כהקמה ומדשתק ניחא לי' בנדרה. זה ששתק מחמת אונס ל"ש טעם זה. ובהכי יהי' מקום לישב מה שקשה בהא שהקשה רמי בר חמי בשבת מ"ז מפירין נדרים בשבת מי יימר דמזדקק לה בעל. והרי באמת פסקינין להלכה דמפירין אף שלא לצורך השבת ומה דקתני לצורך השבת קאי רק אנשאלין. וכיון דבהפרה ל"ב צורך מאי הקשה ממוקצה שמא אסור לאכול בשבת באמת וצריך לדחוק דהקושיא למאן דס"ל הפרה כל מע"ל ולדידי' אין מפירין רק לצורך השבת כדאמרינין בנדרים ע"ז דתנאי היא ושפיר הקשה דהוי מוקצה אבל להנ"ל ניחא דטעמא דל"ב צורך השבת דס"ל הפרת נדרים כל היום ואם לא יפר שוב לא יוכל להפר. וזה דוקא אי לא דרשינין טעמא דקרא ואם שתק מאיזו טעם שיהי' לא יוכל להפר. אבל לר"ש דדריש טעמא דקרא לדידי' ודאי אם שתק מחמת אונס יוכל להפר ולדידי' ודאי אין מפירין רק לצורך. ושפיר הקשה רמי בר חמי שם לר"ש כמבואר בסוגיא דלר"ש הקשה ולדידי' ודאי בעי צורך

ועפ"י הני מילי מעליותי נכונים מאוד דברי הגמרא שבת דבתשו' בשמים ראש סי' רכ"ט הקשה כיון דהסוגיא שם ס"ל ע"כ הפרת נדרים מע"ל ויש עת להפר במוצאי שבת דאל"כ ל"ב לצורך כדאמרינין שילהי שבת א"כ ע"כ מיירי דהבעל שמע ביום השבת דאם שמע מערב שבת כבר כלה המעל"ע בשבת. וכיון דמיירי ע"כ בשמע בשבת דילמא מיירי בנדרה נמי בשבת וכיון דלא הי' מוקצה בה"ש אין מוקצה לחצי שבת ומאי מקשה דהוי מוקצה. והיא קושי' נפלאה. (וע' לעיל סי' ט"ז א' ג' מ"ש): ואמנם עפ"י מ"ש נ"ל להוכיח מכאן כשיטת הנ"י ולא כאגודה דאף אם מתחילה לא הי' אונס אם בסוף הזמן הוי אונס נמי הוי אונס וגם בטורי זהב סי' רל"ב פוסק דלא כאגודה וא"כ הכל נכון דהתוס' הקשו בשבת מאי מקשה מי יימר דמיפר לה בעל ואמאי לא יפר לה בשלמא לענין רואין מומין שפיר מקשה עיי"ש. ולהנ"ל י"ל דמשמע לי' לגמרא מפירין נדרים בשבת לצורך השבת כל נדרים אף ששמע הבעל בע"ש ולא הפר. ובזה ודאי הוי מוקצה בין השמשות ושייך מי יימר כיון דחזיא שלא הפר מבעוד יום סברה שלא יפר לה כלל ומכ"מ בעי לצורך השבת אף שיכלה המע"ל בשבת כיון דבסוף המע"ל הוי אנוס מתקנתא דחז"ל והוא רוצה להפר ואנן אין מניחין אותו א"כ כבר כתבנו דלר"ש דדריש טעמא דקרא יכול להפר עדיין ומ"ה בעי דוקא לצורך דשלא לצורך לא יפר ויפר במוצ"ש אף לאחר מע"ל ושפיר מקשה גם לצורך הוי מוקצה ולא יפר בשבת רק במוצאי שבת ואף דבע"ש לא הי' אנוס כיון דסוף המע"ל הוי אנוס כהנ"י ולא כאגודה ומיירי דבע"ש הי' סבר שיכול להפר גם בשבת ובשבת אמרו לו שלא יכול להפר ולא ידע בע"ש שיהי' אונס בשבת דבידע גם הנ"י מודה. וזה דבר נכון בעזרת השם יתברך

(ד) ועיין בירושלמי פ' נערה וז"ל תמן חזינין מפירין נדרים וכו' תני בין נדרים שהן לצורך ושלא לצורך וכריב"י דאמר הפרת נדרים מע"ל אפי' נדרים שהן לצורך השבת לא יפר וזה תמוה ופירש הפ"מ דצ"ל אפי' נדרים שהן שלא לצורך השבת לא יפר. ואפי' קאי אהפרה ול"מ לשאלה וזה דוחק גדול. ועוד דאמרו שם תיפתר כשנדרה בתחילת לילי שבת וד"ה ופירש הפ"מ דבתחילת שבת שמע אם כן לא יוכל להפר במו"ש ולכ"ע ל"ב לצורך השבת וקשה לדבריו דהול"ל בששמע בתחלת לילי שבת דלא בנדר תלי' מילתא אך בשמיעת הבעל. ועוד צ"ע על הר"ן סוף שבת שהקשה שמע ע"ש ביה"ש ליפר אף שלא לצורך שבת דתו לא יכול להפר ותי' בתי' הראשון דדבר שאינו מצוי הוא ובטלוהו מפני המצוי. ומ"ה לריב"י בכל גונא בעי דוקא לצורך. ולפירוש הפ"מ הדבר מפורש בירושלמי להפך וצ"ע על הר"ן ז"ל

והי' מקום לקיים הגירסא בירושלמי כגירסא דידן. דבתחילה קאמר הירושלמי דבהפרה ל"ב לצורך כסוגיא דידן בבבלי למ"ד יום שמעו דוקא וע"כ מיירי כששמע בשבת דכששמע קודם השבת אין יכול להפר כלל בשבת דל"ה יום שמעו וכיון ששמע בשבת י"ל שנדרה ג"כ בשבת. ושוב קאמר וכריב"י דאמר הפרת נדרים מע"ל א"כ מיירי מתניתין אף ששמע מע"ש ומ"מ מיפר לה בשבת דעור לא כלה המע"ל ואפי' נדרים שהן לצורך השבת לא יפר והיינו משום מוקצה. דבשלמא אי מיירי בשנדרה בשבת אין מוקצה לחצי שבת אבל אי מיירי כששמע מע"ש ונדרה מע"ש הו"ל מוקצה. ומשני תפתר ד"ה שנדרה בתחילת השבת היינו לאחר בין השמשות דאין מוקצה לחצי שבת. ומ"ה מפירין לצורך ולעולם דינו של הר"ן אינו מבואר. ואדרבה מלשון הקושיא משמע דאף לצורך לא יפר כיון שהוא מוקצה ואף שלא יוכל להפר במוצ"ש דכלה המעל"ע כדברי הר"ן דלריב"י לא פליג רבנן. וכדברי הר"ן בתי' ראשון. ופירוש זה קצת רחוק מכונת הירושלמי ומ"מ כתבתי זאת לקיים הגירסא המבוארת ושלא יהי' דברי הר"ן נגד ירושלמי: