בית יצחק אורח חיים קנט

בפ"ו ממע"ב ה' י"ד דמעשר ב' ל"ה דשיל"מ רק בירושלים אבל חוץ לירושלים ל"ה דשיל"מ משום שיכול לפדותו. וכן הוכיח השעה"מ ה' מאכלות אסורות. וצ"ע לרמב"ם מהא דחשוב הקדש דשיל"מ וצ"ל דטעם דלא ס"ל דחשוב דשיל"מ ע"י פדיון משום שצריך הוצאה ואמנם הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל ומ"ה לא מיקרי צריך הוצאה אך התוס' כ' בתמורה כ"ז דדוקא הבעלים יכולין לפדות הקדש שוה מנה על ש"פ אבל אחר לא. וכן כתב הריטב"א בב"מ נ"ד דדוקא כל עוד שלא בא ליד גזבר לכתחילה פודה. ועיין ברי"ט אלגזי לבכורות ד' י' א"כ ס"ל לר"מ דברייתא דנדרים דהקדש מיקרי דשיל"מ מיירי קודם שבא ליד גזבר דיכול לפדותו בש"פ. אבל הר"מ מיירי במע"ב שאינו שלו. ואין יכול לפדות פחות משוי' ול"ה דשיל"מ. והנה בטורי אבן מגילה כ"ג באבני שוהם כ' בטעם הדבר דיכול לפדות בש"פ משום שיכול לישאל עלי' ומ"ה לא יצא מרשותו. ושם נסתפק אי לאחר שבא ליד גזבר מהני פדיון ש"פ הואיל וא"י לישאל. ובאמת כבר הבאתי דברי הריטב"א דדוקא שבא ליד גזבר. ולפ"ז אף שכתבו תוס' גיטין ס"ה דמתס"ל יכול לפדות הקדש מ"מ לפמ"ש המ"ל והמח"ל בנדה (הובא לעיל סי' מ"ד אות ג') דאינו יכול לישאל על הקדישו. (ויש חילוק בין פדיון דמעותי' קונין לו) אינו יכול לפדות בש"פ רק בשויו ול"ה דשיל"מ. ומעתה א"א לאוקמי בתנור שהסיקו בעצי הקדש שהקדיש מהס"ל דא"ח קרבן ולא יצא לחולין דא"כ קשי' מה בין זו לערלה דל"ל דהקדש אפי' באלף ל"ב דאם המקדיש שהוא בעלי' מהס"ל ואינו יכול לישאל אין פודה אלא בשוי' ול"ה דשיל"מ ומ"ה א"ש אי קשי' הא קשי' לי' והלא מעל המסיק וע"כ צריך לאוקמי בהקדיש מהס"ל ושפיר הקשה ומה בין זו לערלה. ומ"ה הוצרך לשנוי בעצי שלמים (וע' לעיל סי' י' אות ז' מה שכתבתי דרך אחר בסוגיא זו)

(ה) ויש לי הרהורי דברים על הטורי אבן הנ"ל שהקשה שם אהא דתוס' כתבו בשם השאלתות דבזה"ז כרם רבעי נפדה שוה מנה בש"פ והרי כ"ר אינו בשאלה. ותי' דכיון דכל עיקר פדיון כ"ר נלמד ממעשר ב' הכל נלמד ממנו ולפ"ז לר"א דס"ל אין שאלה בהקדש וגם בהקדש לא יהי' מחולל ש"מ בש"פ גם בכ"ר אינו מחולל. והרי התוס' הקשו בביצה ה' ובר"ה לר"א שביקש להפקירו לעניים ומה הי' מרויחין למ"ד לא קידשה לעתיד לבא. ותי' דבכ"ר נמי ש"מ שחילל על ש"פ מחולל. ולר"א אין שאלה בהקדש וגם בהקדש אינו מחולל. ולפ"ז קו' תוס' בדוכתא עומדת וצ"ע. מיהו למ"ש הש"ך סי' רנ"ה דגם לר"א יש שאלה בתרומה ורק בהקדש אין שאלה. א"כ במע"ב יש שאלה. ומהני פדיון ש"פ על ש"מ וכרם רבעי ילפינין ממע"ב ומ"ה נכון אף לר"א ודוק. (וע' בשנות חיים להגאון מהרש"ק זצ"ל סי' רפ"ז מבואר פלפול עצום ומו"מ שהי' לי עמו אודות זה אם בהקדש מהס"ל יוצא לחולין במעילה): והנני ידידו וד"ש באהבה יצחק שמעלקיש

הג"ה א"ה בענין הנ"ל השבתי לבני הרב החריף ובקי מ' אהרן זצלה"ה ע"ד שאלתו בהא דמקשה בפסחים והלא מעל המסיק ולוקמא שהי' העץ מגידולי הקדש וכמ"ד אין מועלין בגידולין ומ"מ אסור להנות וכיון דליכא קרבן לא יצא לחולין בהסקה. והשבתי לו ג"כ כנ"ל לשיטת הר"מ דפדיון ל"ה דשיל"מ ומ"מ בבעלים דיכולין לפדות ש"מ על ש"פ מטעם דיכול לישאל כדברי הט"א הוי דשיל"מ. אבל בגידולין שהוא לא הקדיש אותם ודאי אינו יכול לישאל ולחלל בש"פ (ואפי' נימא שיכלו הבעלים לשאול על עיקר ההקדש וממילא גדולי' מותר מ"מ הגידולין א"י לחלל בש"פ לדעתי דל"ה הוא בעלים כיון שגדל אחר ההקדש) ול"ה דשיל"מ וליכא לאוקמא בגידולין ולכן מקשה אי קשי' לי' הק"ל והלא מעל המסיק וע"כ בגידולין ושוב קשי' ומה בין זו לערלה כנ"ל. והנה זה כביר השבתי לתלמידי ש"ב הרב החריף ובקי מ' סענדר שורשטיין נ"י על קו' הנ"ל דלוקמא בגידולי הקדש. דנ"ל דאף למ"ד יש שבח עצים בפת מ"מ באפה בגידולי הקדש מותר דרש"י מעילה י"ד פי' אין מעילה בגידולין דאין מועלין בשבח הקדש. א"כ נהי דרבנן אסרו גידולי הקדש אבל מה שהושבח מזה הו"ל כגידולי גידולין כמו דלא אסרו גידולי גידולין של טבל. וכן לטעמא דזוז"ג י"ל גורם מגידולין מותר מטעם הנ"ל. ושם בתשובתי תמהתי אתוס' ע"ז מ"ט ד"ה שאם נטע שהקשו מ"ש גידולי אגוז של ערלה מגידולי טבל ומע"ש שהן חולין ותי' דערלה אסורה בהנאה יש לאסור גידולין משא"כ באיסור אכילה. ותמהתי דמנא ידעי דמע"ש גידולי' חולין הוא ממשנה דתרומת פ"ט ע"ד ושם איתא גידולי הקדש ומע"ב חולין ופודה אותן וע"כ פירשו דהא דקתני ופודה היינו לכתחילה צריך לפדות כמ"ש הר"מ. ואיך תירצו לחלק בין איסור אכילה להנאה. והרי קתני הקדש וצ"ע ואף אם נאמר דט"ס בתו' וצ"ל מגידולי טבל ומ"ר ולא מע"ב. דכן איתא במשנה ברישא מ"מ עדיין קשי' מסיפא דמשוה הקדש למע"ב ולתוס' חילוק גדול יש דהקדש אסור בהנאה ומע"ב מותר בהנאה ושמא למ"ד מע"ב ממון גבוה לא מיקרי היתר הנאה בגבולין דאיזה הנאה יוכל להנות דלמכרו א"י וצריך להעלותו ודוק. והנה הרמב"ם ס"ל בה' מעילה פ"ה ה' י"א דאם זרע פירות של הקדש בקרקע חולין גדולים חולין. וע"כ מטעם זוז"ג וקשי' דהרי הקדש אפי' באלף ל"ב ואסור בזוז"ג כדמוכח מפסחים כ"ז. מיהו לפמ"ש בפנים דר"מ ס"ל דמע"ב ל"ה דשיל"מ מה שיכול לפדות והקדש ג"כ ל"ה דשיל"מ רק בבעלים. י"ל דמיירי הר"מ בהקדש שאינו שלו ודוק

סימן מו

ב"ה ברעזאן יום ד' ח"י כסליו צמאה לך נפשי לפ"ק

שלום וברכה וכ"ט ואהבת עולם לכבוד ידידי כנפשי הרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה גאון יעקב מ' אברהם בנימין נ"י בהגאון החסיד המפורסים מ' שלמה קלוגער נ"י מבראר יע"א

(א) על מה שהעיר כת"ה בש"ס שלהי שבת דאמרו מפירין נדרים נמי דוקא לצורך שבת והא דפלגינהו בתרתי דקתני מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת משום דהפרה א"צ ב"ד ולכאורה תמוה ליתנו מפירים ונשאלים לצורך השבת וע"ז תי' דכיון דבנדרה מב' ככרות באחת מתענה ובאחת אינה מתענה מתוך שהוא מיפר למתענה מיפר לשאינו מתענה ובחכם א"צ להתיר כל הנדר כלל רק בטל מאלי' בהיתר מקצת מטעם נדר שהותר מקצתו ומ"ה קתני מפירין בשבת ולא קתני לצורך השבת דמשכחת לה דמיפר אף שלא לצורך אם יש בנדרה מקצת לצורך דע"כ צריך להפר כל הנדר משא"כ בשאלה לא ישאל רק על מה שהוא לצורך והנדר בטל מאליו. וזה הערה נכונה. ודבריו יש להם מקום אף דאנן לא קיי"ל כשמואל ורק כר' יוחנן דמיפר למתענה ולא לשאינו מתענה היינו כיון שאין יכול להפר כלל לשאינו מתענה א"כ ל"ה בכלל יפרנו כולו דיפרנו אעינוי נפש קאי כמ"ש הר"ן והש"ך סרל"ד ס"ק ע"ז משא"כ בנ"ד דבאמת כל הנדר הוי עינוי נפש רק במקצת ל"ה לצורך השבת ע"כ צריך להפר כולו לכ"ע כמו נדרה מתאנים וענבים והפר לאחד מהם. ועמיתי ש"ב הרב הגאון מ' יצחק אהרן עטינגער השיב על דבריו דבאמת גוף הסברא דמ"ד אין מפירין אלא לצורך אף שיהיה אחר מע"ל ולא יוכל להפר עוד דס"ל להך צד האיבעי' דיוכל להפר אח"כ כיון שהוא אונס מחמת שבת. ולא מיחשב זאת כהקמה א"כ לצד סברא זו. ודאי לא שייך מתוך שמיפר למתענה. דעיקר סברת שמואל כתב הוא דאם לא יפר לאינו מתענה הוי כקיום מקצת ואף דהוי אונס דלא יוכל להפר מ"מ איהו ס"ל דמיחשב כהקמה א"כ אם ס"ל אינו מיפר רק לצורך השבת ויפר אח"כ דלא מיחשב כהקמה גם דשמואל לא ס"ל ע"כ. ודבריו נאמרו בהשכל ודעת אבל אינם צודקים דהרי דברי כ"ת נאמרים גם להלכה כר"י לפמ"ש לעיל דאף דס"ל לר"י מיפר למתענה אינו מיפר לשאינו מתענה שם מדאוריי' אינו יכול להפר למקצת שאינו ענוי נפש ולא קאי עליו יפרנו כלל כמ"ש הר"ן אבל בנ"ד דכל הנדר הוי ענוי נפש ומדאורייתא יכול להפר אף בשבת וקאי עליו יפרנו ואם לא יפר כולו ל"ה הפרה מדאורייתא ואיך תאכל. ונהי נמי דנימא כל אלא הופר כלל בשבת מפאת שהי' אונס בתקנתא דחז"ל. יכול להפר אף לאחר השבת אף דמדאורייתא הי' יכול היינו כיון שהי' אונס ל"ה שתיקה כקיום. אבל לומר דאם הפיר למקצת דמהני כיון שאנוס היום מדרבנן על המותר מהני הפרה זה לא יתכן דמדאורייתא בעינן יפירנו כולו וזה הוי בכלל יפרנו כיון שיכול להפר מדאורייתא: ומדאו' לא מהני הפרה על המקצת ואין כח בידינו לעקור בק"ו והחילוק פשוט ומבואר דהרי מבואר בירושלמי דאם נשתתק ביום שמעו מונים משעה שהתחיל לדבר. א"כ כשהי' אנוס ביום השבת מתקנתא דחז"ל הוי כנשתתק דחכמים לא יניחו לו. משא"כ אם הפר למקצת ומדאורייתא יכול להפר כולו ורק מדרבנן א"י להפר מקצת ל"מ הפרה במקצת ומיפר כ"ה וזה כתבתי אף לר"י. וכ"ש לשמואל דס"ל דמהני גם הפרה לשאינו מתענה אף שאינו יכול להפר דהוי גזה"כ יפירנו כולו כ"ש שדבריו נכונים דמה שכתב הרב הנ"ל טעמא דשמואל דאם לא הפר הוי כקיום דבריו אינם נכונים דזה ניחא מה שצריך להפר אבל על מה דמהני הפרה אין בו טעם דאף אם ל"מ הפרה מ"מ אם אמר שמפר כל הנדר לא קיים מקצתו ומדמהני הפרה ע"כ אין הטעם כמ"ש הנ"ל. ועוד דכיון דסבירא ליה לשמואל מתוך ומהני הפרה ע"כ צריך להפר דהרי בידו להפר ע"י מתוך וצריך לקיים יפירנו כולו. ומ"ה ל"ה אנוס כלל. משא"כ בהפרה בשבת כיון שהוא אנוס מהני הפרה אח"כ. ועיין בש"ך ס"ק ע"ז שכתב כן להדי' ועיקר סברת שמואל לא מטעם שכתב הרב הנ"ל דהוי כהקמה אך כמ"ש הר"ן דבעינין שיפירנו כולו. והיינו שיהי' מיפר ומבוטל כל הנדר. ולא ישאר בו רושם. א"כ אם לא יוכל להפר לשאינו מתענה הרי נשאר קיים במקצת ול"מ כל ההפרה ויש כאן ענוי נפש. ומה שייך לומר על זה שהיא אנוס. נהי שהוא אנוס אבל עכ"ז נשאר הנדר קיים ואנן בעינין שיהי' מופר ומבוטל מכל וכל וזולת זה ל"מ משא"כ בהפרה בשבת התורה אמרה ביום שמעו דאם ישתוק הדבר לאות שקיימו בשתיקתו ואם הוא אונס ואנן סוגרין