בית יצחק אורח חיים טו

דהתוס' בחולין ק' ובכורות כ"ג הקשו בהך דאמרינן סילק מהא דאמרינן בבכורות דלקדרה מצא מין את מינו וניעור ולימא סילק המים הטהורים וציר רבה על המים הטמאים ותירצו דדוקא באיסור שנתערב דאין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב וא"א להגדיל ובכ"מ שישנו היתר הוא ולפיכך שייך לומר סילק אבל התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים ל"ש לומר סילק. ויש לפרש בדברי התוס' ב' פרושים א' דדוקא כשמיני לא נעשה גוף א' עם האיסור רק מצד תערובות נאסר ועיקרו עדיין היתר שייך לומר סלקהו. דהתערובות נתבטל בהאינו מינו. אבל כשיתהפך לאיסור איך אתה תסלקהו והרי הוא גופו של איסור. ויש עוד לפרש פי' ב' דבאמת בכל ענין סילק עיין בטו"ז סי' צ"ח יש להבין לפימ"ש הוא ז"ל דבכ"מ הולך עם האינו מינו ומנ"ל דתחלה נתבטל בהאינו מינו שמא תחלה הולך למינו וכבר רמזו ע"ז בתוס' ע"ז ע"ג ע"ב בטעמא דחזקי' דל"א רואין וז"ל אלא היין מתערב תחלה עם היין כשר עי"ש אך הדבר יתכן דנהי דמעיקרא נתערב אבל אח"כ נתבטל דל"א נעשה נבילה בדרך הילוכו כמ"ש תוס' חולין ק' כיון שסופו להתבטל. וכבר כתבתי כן בתשובה הראשונה ומעתה שפיר כתבו התוס' דבמים ל"ש כן דתיכף כשיגעו במים נטמאו ול"מ אח"כ הביטול ומ"ה ל"ש לומר סילק אבל מפשטא דלישנא דתוס' שכתבו דבכ"מ שישנו היתר היא משמע כפי' הראשון שהבאתי והיכי שהמין גופא נעשה איסור ל"ש סילק באופן דל"ק קו' הגאון מליסא דנימא מטעם סילק והיינו אף לאחר שנתערב נימא סילק הצמר והפשתן נתבטל במין אחר. דז"א דכיון דהצמר והפשתים נעשין גוף איסור ל"א סילק כמ"ש תוס' הנ"ל וכונת הר"ן אף אם נאמר דבעינין רוב נגד שניהם ועכ"פ לא יהיה רוב בצמר או בפשתן משום שלא יהיה חוזר וניעור כמו שכתבנו אבל עכ"פ ל"ב שלא יהיה שניהם ניכרין רק אף אם ניכר א' מהם אבל לא ניכר מין השני כגון הצמר או הפשתים מותר. דמ"מ רוב מהבגד של מין אחר של היתר. וכ"ז אם נתבטל בעודו היתר. אבל אם כבר נעשה איסור ע"כ בעינן שלא יהיה ניכר שום אחד מהם וז"ב בסברא. דאם ניכר אחד הרי ניכר איסור. וכיון דבמשנה מבואר ברוב נגד הצמר מותר ומשמע אף שניכר הנימת של פשתן. ע"כ בטל בעודו היתר. דאם כבר נעשה איסור כיון דסילק ל"ש כלל בעינן שלא יהיה ניכר שום אחד. ומוכח דבטל בעודו היתר ודוק. ואין ראי' מכ"ז דמהני רוב נגד א' מהם אף שהמבטל הוא בעצמו מועט נגד השני. אך דבפרישה מבואר להדי' הכי וכבר הארכתי מזה בתשו' הראשונה

ודע דע"פ מ"ש לעיל דאם נעשה גוף אחד של איסור וכולה איסור ודאי חוזר וניעור מיושב קו' התו' ב"ק ק' אמאי בכלאי כרם אסור בהוסיף מאתים ונימא קמא קמא בטל. ולהנ"ל נכון דבכלאי כרם אם הוסיף מאתים כולה נעשה איסור וחוזר וניעור כמ"ש לעיל באריכות דהוי כרוב איסור. והתוס' לשיטתי' דברוב איסור נמי אינו חוזר וניעור ואילו מ"מ יש חילוק בין כולה לרוב אבל להראב"ד דברוב חוזר וניעור מיושב קו' התוס' והרבה יש לדבר בזה ואקצר שבתי וראיתי דזה ליתא דמה שאסור בכלאי כרם בהוסיף מאתים בזרוע ובא ל"ה רק מצד תערובות ול"ה איסור מצד עצמו כלל ול"ש כלל סברא הנ"ל דהוי כולה איסור או רובא ודוק. וראיתי בזה דברים תמוהים להגאון בעל חתם סופר יו"ד סי' פ"ג שהניח בצע"ג על דברי התו' בנדה דכלאים ל"ב דהוי היתר בהיתר ומצד חיבורן נאסר ממעביר עציץ נקוב בכרם בלא הוסיף מאתים שמותר מטעם ביטול והרי הוה היתר בהיתר. ודבריו תמוהין דמאי שגדל אח"כ הוי תערובות איסור בהיתר והוא גופא של איסור שהזרעים יונקין מהכרם ומה שגדל כבר הוי היתר ונתבטל ממש איסור בהיתר כמו כל תערובות שבתורה ומה זה ענין לצמר שנתבטל בפשתן והפלא על בעל חתם סופר בזה

והנה עפ"י מה שכתבתי לעיל דהיכא דאיתעבד כולה איסור אמרי' חוזר וניעור מיושב קו' התויו"ט פ"א דמקואות משנה א' וז"ל ומ"מ קשי' לי דמדבריהם משמע שצריך שיקבלו המים טומאה מהטיפה כדי שיחזרו ויטמאו לככר דתיפוק ליה משום טומאה עצמה הואיל וניערה מביטולה עיי"ש. ולהנ"ל מיושב דאם לא יטמאו המים מהטיפה לא נימא חוזר וניעור רק משום שיטמאו המים ויהיה כולה טומאה אז אמרינן חוזר וניעור וע' ספר דברי חיים לשארי הגאון מסאנדץ מקואות משנה א' שהקשה על הראב"ד הרי בלח בלח ל"א חוזר וניעור להנ"ל לא קשה דהיכא דמיתעבד רובא איסור לכ"ע אמרינן חוזר וניעור

והנה עפ"י מ"ש לעיל בדעת הרמב"ם דמ"ה ל"ב צמר בפשתן קודם טווי' משום שחוזר וניעור דהוי כולה או רובא איסור לפמ"ש בפליתי סי' צ"ט דאפי' ברובא איסור ל"ה אלא מדרבנן ה"ה בזה ל"ה רק מדרבנן ויתיישבו דברי הרמב"ם בפ"י מה' עדות שכ' בלבש בגד שנתערב בו חוט פשתן ל"ה רק פסול מדרב' ורבים מקשים עליו למה ל"ה פסול רק מדרבנן להנ"ל נכון דמיירי דקודם טוו' נתערב ול"ה רק מדרבנן דחוזר וניעור מדרבנן הוא והוא יותר נכון ממ"ש מהר"ז מרגליות חיו"ד סי' ע' בלי טעם וסברא דל"ה רק מדרבנן ודוק. וגם בנדה ד' ס"א בהאי מאן דשדי חיטא דכותנא ולא ידע אי נתר דמותר מטעם ס' דרבנן שהקשה בבית אפרים שם והרי איתחזיק איסורא וס' דרבנן אסור לשיטת הרבה פוסקים ולהנ"ל ניחא דגם חיטא בטיל כמ"ש הנוב"י סי' קפ"ו דלא מצינו שיהי' דבר חשוב ורק דצו"פ ל"ב דחוזר וניעור ועכ"פ כיון שכבר נתבטל וס' אי חוזר לאיסורו איתחזיק היתרא ואם נימא דהרמב"ם ס"ל באיסור דרבנן אינו חוזר וניעור יתיישב דלא הביא מימרא זו כלל דאם היה כלאים דרבנן אינו חוזר וניעור. וכן יתיישב הך דעורות הכבשים בפשיטות. כמ"ש הראב"ד דל"ה רק מדרבנן ומ"ה פ' הרמב"ם דבטל צמר בפשתן ואינו חוזר וניעור והרבה יש לדבר בפרטי הדברים בכ"ז ואקצר

(ג) ולדאתאן עלה במ"ש רו"מ דהיכי דלא נ"מ בהביטול לא נתבטל כלל. כגון שיתבטל הצמ"ג בהצ"ר או בפשתן דלא נ"מ כלל דאם כלאים בצד א' אף הצד השני אסור. ואין נ"מ בהביטול זה לא יתכן כלל לפמש"ל בשם הנוב"י וחזקתי הדבר לכ"ע דאם בצד אחד מין אחר וצד השני כלאים. אם הכלאים מונח לארץ ואינו מתכסה מותר ומעתה נ"מ שפיר בהביטול דאם נתבטל יהיה אסור אם נאמר היתר נהפך לאיסור והבן

אך אמנם מדה טובה אינו חוזרת בגוף הדבר שהסברא דהיכי דלא נ"מ בהביטול לא נתבטל כלל הכי נ"ל ובזה נ"ל דאפי' אם היתר בהיתר בטל היינו שיודע שיבוא לכלל איסור כגון חמץ קודם הפסח יודע שיאסור וכן, צ"ר בצ"ג יודע שיעשה בגד ויתערב בפשתן. אבל היתר בהיתר ואינו יודע שיבוא לכלל איסור ודאי ל"ש ביטול. דל"ש אחרי רבים להטות דלמה יעקור הרוב להמיעוט ובסנה' כבר הוצרכו לכך לענין הנידון שבא לפניהם. ואפי' אם נאמר דגם בלא נודע התערובות בטל מדאורייתא כמ"ש המנחת יעקב וכמה פוסקים דלא כדעת הש"ך בסי' ק"ט ע' בפ"מ היינו דשם הוי איסור בהיתר ונתבטל ממילא ברוב אבל היתר בהיתר ג"כ אזלינין בתר רובא אם נ"מ לבעלים וזה ודאי תליא בדעת הבעלים. ובזה מיושב מה שהקשיתי בתשו' הראשונה בע"ז ע"ג בנתערב מים ביין ואח"כ נפל היי"נ אמרי' רואין את מינו כמו שאינו והקשיתי דאם היתר בהיתר בטל כבר נתבטל המים ביין דמשמע דיין הוי רוב ומאי כח יש אח"כ למים שיתבטל היין ומזה הוכחתי דמיעוט כמאן דאיתא לענין השאלה דשאילנא קדמנא דאפי' אם הצמ"ג מיעוט נגד פשתן יוכל עדיין בתערובו' לבטל צמר רחלים. ולהנ"ל אין כאן ראיה דשם בע"ז ז הכי ידע שיפול יי"נ ולא נ"מ בביטול המים ואם אח"כ נפל באקראי אמרי' שפיר רואין אבל בעירבו בידים כגון בנ"ד אם יקח הצמר והפשתן והצמ"ג הרי נ"מ בביטולו ודאי יש מקום לומר דנתבטל והרמ"א בסי' צ"ט בחלב שנפל לתוך מים ואח"כ נפל לקדירה של בשר דמותר והקשה הש"ך דהו"ל למימר דאפי' לכתחלה יכול ליתנו לקדירה של בשר כמ"ש בת"ח ולהנ"ל מיושב שפיר דלפמ"ש או"ה הטעם לזה דהיתר בהיתר בטל א"כ לא מיבעי' אם מערב לכתחלה דמותר דכבר נתבטל דהרי נ"מ בביטולו אלא אפי' נפל ממילא והו"א דאינו עומד לכך שיתערב בבשר ולא נ"מ בהביטול ולא נתבטל עדן קמ"ל דכיון דמותר לערב לכתחלה נפקא מינה בהביטול ונתבטל אפי' בנפל ממילא ודוק ומה שהקשה הפ"מ דאם נפל בלא"ה אף אם נאמר דלא נתבטל יתבטל עכשיו דלפי חשבון משערינין לק"מ די"ל דמיירי בנפל על הקדירה או לקדירה ועל הקדירה. ואם לא נתבטל מעיקרא תאסור הקדירה דגבה ל"ש ביטול קמ"ל דהיתר בהיתר בטל ונתבטל כבר ודוק וע' עוד מזה לקמן

(ד) ודע במה שהעירתי לעיל בסוגיא דע"ז ע"ב בנפל מים תחלה ליין ואח"כ נפל יי"נ דאמרינן רואין והרי אם היתר בהיתר בטל כבר נתבטל המים בהיין. ואיך מבטל אח"כ היי"נ שם בתשובה כתבתי ליישב דמיירי שלא היה ס' ביין נגד המים. ולח בלח במבא"מ בס' וכעת אנכי הרואה דעדיין קשה לפמ"ש הטו"ז באו"ח סי' ר"פ ס"ק ה' דמים לית בי' טעם של עצמו רק מה שמקבל מאחרים עי"ש א"כ ל"ש ביה טעם כעיקר ובטל ברוב היין ושפיר קשה בע"ז. ואמנם גוף דברי הטו"ז תמוהין מסוגיא דע"ז שם דמים דאיסורא שנפל תוך יין דהתירא בנותן טעם הרי דבמים שייך ג"כ טעם כעיקר ולומר לחלק דהטו"ז לא כ' זה רק גבי ברכות דמים אין לו טעם מושבח ומ"ה בבישולו עם בשר או מין אחר נתבטל. אבל באמת יש לו טעם ושייך טעם כעיקר. הוא דוחק בעיני. דמטו"ז משמע שאין לו טעם של עצמו וכן מוכח ג"כ מחולין צ"ח בביצת טמאה דאמרי' דא"צ ס' דמיא בעלמא ולא יהיב טעמא. משמע דמ"א ודאי לא יהיב טעמא וצ"ע מע"ז. ואמנם לזה נ"ל כמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' ק' דאף דבגיד ליכא טעם בנימוח צריך ששים מדרבנן וע' בפ"מ שנסתפק אם מדאורייתא בעי ס' ומחלוקת הפוסקים ואמנם לפמ"ש הת"ה דמבא"מ צריך ס' אף דליכא טעמא. ע' בחו"ד סי' צ"ח שהביא דבריו וראי' מקמח בקמח דהוי לח בלח אף דלח יהיב טעמא מטעם דיש בילה צריך ס' עי"ש בסי' צ"ח באריכות נמרץ א"כ כ"ש במים דבעי ס' ואדרבה קשה אדברי ת"ה הארוך בסי' ק' שמביא בטו"ז בגיד בנימוח דל"ב ס'. ועכ"פ ל"ק מע"ז דהכונה בנ"ט היינו בס' או מדאורייתא או מדרבנן. ואם כנים דברינו י"ל דבר נחמד בזה בישוב דברי המחבר סי' קל"ד סעיף ג' מים שנתערבו ביין או יין במים בנ"ט מפני שהם מבא"מ במד"א בנפל היתר לתוך איסור אבל אם נפל במשקה איסור לתוך היתר קמא קמא בטל והוא שיורק מצרצור קטן ואם נתרבה המשקה האסור כדי נ"ט אסור. ותמה רמ"א דדבריו סותרין זא"ז דתחילה ל"ב רק נ"ט ומשמע דבנפל איסורא לגו היתרא קיל יותר ואח"כ כ' דאוסר בנ"ט עי"ש ולי יש לדקדק עוד בדברי המחבר שכ' כמו מבא"מ והוא שפת יתר. ולהנ"ל יש לומר אף