בית יצחק אורח חיים קנז

להזות ע"י קטן. ויותר קשי' דהתוס' מגילה כ' הקשו אטבילת ט"מ ביוה"כ איך הזה ביוה"כ דאסור ותי' שקיבל הזי' מקטן או שעבר והזה משמע דמקטן מותר. וא"צ לאוקמי שעבר וקשי' כנ"ל עוד קשי' מיומא ז' אמאי לא מזין כה"ג בשבת ע"י קטן. אמנם להנ"ל נכון דבחשש שמא יעבירנו י"ל דחיישינן שהמזה יעבור. וכשהמזה קטן הניזה אין עושה איסור. אמנם י"ל דגזרו על הניזה שלא יעבור ד' אמות. ועושה הניזה איסור דרבנן ולא יסולק זאת בהזיית קטן (וע' תוס' רי"ד פסחים). והנה בימי משה דהי' טבול יום דאו' כשר בפרה כמ"ש בשם תוס' זבחים הי' חשש על הניזה שלא יעבור. דאף הוא מותר להתעסק בפרה. והי' ודאי אסור אף ע"י קטן ומ"ה נדחו מפסח. אך לדידן דטבול יום דאורייתא אסור בפרה אין חשש על הניזה רק על המזה דהוא טהור ויעביר לצורך הז' ולא יטמא. וכשהאיסור על המזה מותר בקטן. ושפיר כתבו תוס' במגילה. מיהו י"ל דכיון שכבר נגזר בימי משה אף בהזית קטן דהחשש הי' על הניזה. גם עתה אסור בקטן. וזה בשבת שהי' האיסור משום שמא יעבירנו והי' האיסור על הניזה בימי משה אמנם ביוה"כ ותוס' קאי למ"ד אין עירוב והוצאה ביוה"כ לא נגזר מעולם הזי' מחשש שמא יעבירנו. ורק משום מתקן ומ"ה אין איסור על הניזה ומותר בקטן. ומ"ה כתבו תוס' במגילה שקיבל מקטן. אבל בשבת אף ע"י קטן אסור ומיושב מיומא ח' ועוד הארכתי בדרוש. והנני חוזר לדברי מעכת"ה מה שכתב ואין להקשות מדברי תוס' פסחים אתוס' זבחים שהם מיוחסים לרבינו ברוך בעל ספר התרומה כמ"ש בפנים מאירות. אין לפני ספר פ"מ אך לפי הנראה לא כל התוס' הם של רבינו ברוך אך אותם שחתום ר"ב בסוף. מיהו בלא"ה אין להקשות מתוס' אתוס' בב' מסכתות כמ"ש בשם הגדולים

(ו) וכת"ה התעורר על קושיתי בחולין צ"א בשמנו של גיד דגזרו חכמים אף בפסח ומ"ה ישרוף בט"ז. וכתב מהרש"א דמפני סייג ותקנ"ח מיעקר לאו דאורייתא בשוא"ת. וע"ז הקשיתי דלמ"ל לחכמים לעקור בשוא"ת בשביל הרחקת לאו דגיד דלא מצינו דוגמתו וליתבי' לקטן לשיטת הרשב"א דאיסור דרבנן מותר ליתן לקטן וכ"ת כתב דמצינו כמה פעמים דחכמים העמידו דבריהם אף במקום כרת הנה בכל המקומות שציין הוא איסור כרת ומיתת ב"ד כגון על ערל הזאה ואיזמל שיש חשש חילול שבת ורש"י כתב ביבמות קי"ט ד דבהרחקה דרבנן יש חילוק בין איסור לאו לאיסור כרת ועיין יבמות פ"ב ותשו' מהרי"ק ומ"ל בפ"א מיו"ט וגם מכלאים בציצית אין ראי' דשם ביטלו מצות עשה בשביל ל"ת וגם שם קאי למ"ד חובת גברא דאין כאן חיוב גמור דאי בעי לא ילבש כלל אבל שיצוו חכמים לעבור על ל"ת בשביל שמא יבא לעבור בל"ת ל"מ רק על המיעוט דאשכחן שביטלו מעשר בהמה בשביל חשש יתום דהיא ג"כ עשה. ועיין בשאג"א מזה. ועוד למ"ל לחכמים לעבור בשוא"ת וניתבי' לקטן ולא יעבור כלל וכת"ה תירץ הקושיא הנ"ל כיון דבכל שנה יצטרך לעשות כן אתי למיסרך לכל פרושים שהביא ב"י סי' תקנ"ט וסי' תרנ"ט ולכאורה אין משום רא' דשם איסור דאורייתא לא ספי לקטן בידים דאתי למיסרך אבל דרבנן ל"ח לאתי למיסרך לשיטת רשב"א אמנם בשבת קל"ט גבי כשותא בכרמי דחיישינין דלמא אתי למיסרך מוכח דאפילו באיסור דרבנן חיישינין דאתי למיסרך דשם בח"ל ל"ה רק דרבנן וכן מוכח דעת התוס' בעירובין מ' דאין חילוק בין ט"ב ליו"כ לענין כוס של מילה. וכן מוכח דעת הרשב"א הובא בר"ן פ' תולין שהקשה הרשב"א מהך דכשותא על מילה בט"ב כשנותנין כוס לקטן ותי' הר"ן דגם זה הוה חשש לכל שנה א"כ להנ"ל צדקו דבריו מאוד דבשמנו של גיד שהוא בכל שנה והוא לצרכינו חיישינין דאתי למיסרך והתירוץ עולה יפה. אמנם הר"ן הקשה בפ' מי שהחשיך איך ניתן לתינוק כוס ניחש דאתי למיסרך דהוא לצרכינו ותירץ הר"ן דכיון דחיישינין שיבוא לידי איסור דאורייתא מותר ליתן לתינוק ול"ח דאתי למיסרך עיי"ש א"כ הדברים ק"ו מה התם דהוי רק חשש שמא יבוא לידי איסור דאורייתא התירו ליתן לתינוק ול"ח דאתי למיסרך כאן בנותר בודאי איסור תורה עליו הי' להם להתיר ליתן לקטן ולא ניחש דאתי למיסרך. והקושי' קמה וגם נצבה לדברי הר"ן אלו. מיהו יש לחלק דכיון דחכמים עוקרין בשאו"ת אינו דומה להך דר"ן דיבא לידי איסור תורה בקום ועשה ודוק. ומצאתי במרדכי ביומא שכתב דדוקא ביו"כ שהוא כרת חיישינין אתו למיסרך אבל שאר תעניות אין חוששין לזה כמו שצידדני לעיל אבל ר"ת חולק

(ז) והנה בגוף הקושיא מגיד הנשה הנ"ל שתירצתי לפי דברי התוס' פסחים פ"ח מה דמאכילין לקטן פסח שלא למנויו אף דהוי דאורייתא ותירצו דחינוך מצוה שרי. והמ"ל בסוף מאכלות אסורות כתב שלא הבין דבריהם ואני פרשתי דתוס' ס"ל כל איסור ספי בידים לקטן הוא משום דאתי למיסרך כדעת קצת פוסקים ובפסח ל"ש זאת דכשיגדל יהי' נמנה ויהי' היתר לגבי'. ולפ"ז כתבתי בשמנו של גיד דאסור מדרבנן כשיגדל ול"ה חינוך מצוה. שוב אסור משום שלא למנויו זה הפירוש והתירץ עולה יפה אך אם נבין דברי התוס' כפשטן דבחנוך מצוה ל"ה דומיא דנבלה אין איסור אף לספות בידים ולפ"ז כתבתי בחדושי לישב קושיות תוס' ריש חולין דף ב' ע"ב ד"ה אבל אמר הרי עלי הקשו לר"מ דאינו נודר טוב יותר איך אכלו שלמים במדבר ובשר תאוה היה אסור להם וכתבתי בישוב דבריהם דהי' יכולין להקדיש ע"י מופלא הסמוך לאיש ואין לומר דאם אסור לנדור איך יספה לקטן איסור בידים אך לתוס' פסחים הנ"ל חנוך מצוה שרי לספות בידים. ומעתה הנני מבין הפלוגתא שבין ר"י ור"מ שם דלא ביארו התוס' והפוסקים במה פליגי להנ"ל נכון דר"י ס"ל נדה מ"ו מופלא הסמיך לאיש אין תרומתו תרומה וכתבו התוס' שם אף דס"ל מופלא הסמוך לאיש דאורייתא מ"מ להקל ולהתיר הטבל ל"מ תרומתו. א"כ לפ"ז במדבר דבשר תאוה נאסר להם רק שלמים הוי הקדישו להקל ל"מ מופלא הסמוך לאיש ושפיר יליף ר"י מדאכלו שלמים במדבר דנודר טוב מאינו נודר דאל"כ קושית התוס' במקומו עומדת דלר"י ליכא לתרוצי דמיפלא הסמוך לאיש ל"מ הקדישו להקל ור"מ יסבור מהס"ל דאורייתא אף להקל ושפיר אכלו שלמים ע"י הקדש מהס"ל והוא פלפול נעים מאוד ואף להרא"ש פ"א דתרומת שכתב דר"מ ס"ל מהס"ל ל"ד מ"מ אולי לר"מ יכול קטן להקדיש שיחול ההקדש כשיגדיל כמו דיכול לקדש אשה לאחר שיגדיל כמ"ש הרמב"ן ורשב"א ביבמות ל"ד וכשיטתי' דאדם מקנה דשלב"ל ולכן ה' יכולין לאכול שלמים בדרך זה. ולכן ס"ל שאינו נודר כל עיקר עדיף אך לפי' זה ק' מאי הקשה בגמרא ריש חולין מהכל דלכתחילה והרי אסור לנדור לכתחילה ולימא דהכל קאי אריבוי' דהכל דאמרינין בערכין דקאי אמופלא הס"ל והוא מותר לנדור לכתחילה ונהי דאיהו לאו בר עבירה מ"מ קמ"ל דמותר לתת לו לכתחילה כדעת התוס' פסחים הנ"ל ומותר לצוות לו להקדיש והיא קושיא גדולה ומזה הוכחתי דעיקר הפירוש כמ"ש דבפסחים הטעם דכשיגדל יהי' מותר משא"כ להקדיש כשהוא קטן אין ליתן לו קצרתי פה והעתקתי זאת מחיבת הקודש דהדבר שייך לעניננו

(ח) ודע דבמה שתירצו תו' פסחים פ"ט הנ"ל דנושא בכלי גללים וע"ז יש להקשות דעדיין מטמא במשא כמ"ש במרכבת ויותר טוב לישב קושית התוס' בפכים קטנים שאין ניטמא לא במגע ולא במשא משום דל"ב לכלל מגע ומ"ה גם המים שבתוכו טהורין ושמא הדין יהי' דמים שבתוכו טמאים דבא לכלל מגע שיכול לשפוך אותם ודוקא הכלי טהור שאינו יכול ליגע בתוכה אבל המים שבכלי יכול לשפוך ולנגוע ומטמא במשא ול"ד למוח שבקולית סתומה בחולין קכ"ו שהיא מחוסר נקיבה משא"כ מים שבפכין קטנים והוא ברור לענ"ד והנה בני החריף כ' אהרן (ז"ל א"ה חבל על דאבדן) דקדק אדברי התוס' ב"ק נ"ה שכתבו ואע"ג דבהעור והרוטב אמרינן דמחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי ותמה בזה דהרי בעור והרוטב אמרינן בתר דבעיין הדר פשטא דמחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה ואיך כתבו תוס' בפשיטות להיפך ממסקנא ויפה העיר. ואמנם יש ראי' מתוס' דהיה להם גירסא אחרת בחולין ועיין ברמב"ם פ"ב מאבות הטומאה ה' י"ב. פסק דהדבר ספק יכתב הכ"מ דהיה לרמב"ם גרסא אחרת ואולי גם לתוס' הי' גירסא אחרת או שגרסו להיפך בתר דבעי הדר פשטא דמחוסר וסר נקיבה כמחוסר מעשה כדאמרינין בזבחים ק"ה מחוסר יציאה כמחוסר מעשה ועכ"פ מתוס' ראי' להכ"מ ולפ"ז גם מחוסר שפיכה כגון מים שבתוך פכים קטנים י"ל לא מטמא במשא דמחוסר שפיכה כמחוסר מעשה אבל באמת יש לחלק בין הדבקים ועדיין צ"ע בדין זה וימחול ידידי לעיין היטב בדברינו כי, באו הדברים ברוב עיון ובקיצור נמרץ . ושוב ראיתי בנוב"י תניינא א"ח סי' קל"ז שכתב ג"כ לחלק בין המים ובין הכלי לענין בא לכלל מגע עיי"ש ולפמ"ש לעיל מיושבין דברי הב"ח ול"ק קו' הנוב"י

והנני ידידו ש"ב וד"ש יצחק שמעלקיש אבדפ"ק והגליל

בשולי המכתב יש לי הערה בדברי התוס' מנחות ס"ט ד"ה דבלע שכתבו מיהו אין ראי' מזה דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב לתוך פיו לאכלו וצ"ע דא"כ איך יליף ר"י ב"נ בנדה ד' נ' ע"ב בגוזל שנפל לגת ק"ו אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה לא יטמא טומאה קלה שלא במחשבה והרי טומאה חמורה היא בבית הבליעה ואין לך מחשבה גדולה מזו. ואי דמיירי כמ"ש רש"י כגון שלא ידע שזה הוא גם בתוס' הכי הוא דהכי בחלב לא יתחייב כשלא ידע שזה הוא וצע"ג

סימן מו

ב"ה זיראוונא פ' תשא תר"ח לפ"ק

שלום וכ"ט לכבוד ידידי ה"ה הרב החריף המופלג מ' יוסף סג"ל שורסטיין נ"י

(א) מה שהקשה לשיטת הרשב"א דאיסור דרבנן מותר להאכיל בידים מביצה ל"ד תינוקת שטמנו כו' ואמאי נאכילנו