בית יצחק אורח חיים קנו

הבשר ות"ל דאם כל אימורין נטמאין לא משכחת הקטרת אימורין ואולי מזה אין להוכיח די"ל דהו"ל כאמורין שנאבדו דבעי בירושלמי לקמן שם אי זורק עליהן. והיותר נכון לפרש הירושלמי לפי המבואר במשנה בזבחים דאף נשרף שלא כמצותן בבית הדשן אין מטמאין בגדים א"כ הוא גלגל החוזר בעולם דהרי כל עיקר טומאת בשר משום שסופו לטמא טומאה חמורה. א"כ אס"ד מטמא אימורין ואימורין חוזרין ומטמאין בשר ושוב לא נשרף כמצותו ואין סופו לטמא טומאה חמורה ושוב מעיקרא לא נטמא אימורין. ומ"ה שפיר קאמר אין מטמא לחזור ולטמאוה המים והיינו דאם אתה אומר נטמא שוב לא נטמא. וזה נכון מאוד ומייתו ירושלמי ראי' למי חטאת שאין מטמא שיחזיר ויטמא ה"ה הכא אין מטמא אימורין משום שיחזור ויטמא וכ"כ הר"ש פי"א מפרה בשם התוספתא א"כ אין טהרה לחטאת שאני אומר נטמא המים ויחזור ויטמא המים. ומפורש כדברינו לעיל ודוק היטב

(ב) ובעמדי בדברי הירושלמי הנ"ל ראיתי להעיר על דברי הרמב"ם פ"ג מה' אבות הטומאה שחילק בין נבלת עוף טהור ל"ב הכשר שרץ ובין פרה ופרים והראב"ד תמה עלי' ובתשו' זקיני ח"ץ סי' ק"ז האריך בדבריו. ואמנם בירושלמי זה מבואר החילוק נבלת עוף טהור אין לה מחיצה משא"כ פרים הנשרפים יש להם מחיצה מש"ה לא מיקרי זה סופו לטמא טומאה חמורה. ול"מ מחשבה לאכילה. ואין כונת הירושלמי משום מחוסר יציאה. דגם לאחר שהוציאו אין מטמא אוכלין אך החילוק דנבלת עוף כיון שאין לו התלות במחיצה מטמא אוכלין. ופרים הנשרפים שיש להם התלות במחיצה אין מטמא אוכלים ומשקים. ופסק הר"מ כירושלמי ומקום הניחו לי בזה. וראיתי בזה דברים תמוהים לטהרת הקודש שכתב בדף ק"ד ע"ב ד"ה לא פסול טומאה שהקשה הרי קרבן ציבור דוחה טומאה ותי' זה דוקא קודם זריקה אבל לאחר זריקה שכבר נעשה בהכשר כשאירע אח"כ טומאה באימורים אינו דוחה טומאה ושוב הביא בשם תוס' ישנות ביומא לחלק בהכי. ותמוהים דבריו דהרי בירושלמי הנ"ל מבואר להיפך וז"ל פרים הנשרפין ושעירים שנטמאו מה שישרפו כמצותן מה צריכה לי' שנטמאו לפני זריקה אבל אם נטמאו אחר זריקה קורא אני עלי' במועדו אפי' בשבת במועדו אפי' בטומאה. הרי להדיא היפך מדבריו וגם דברי תוס' ישנים צ"ע משם. וע' עוד במרכבת מה שהביא דברי הר"ש במשנה דלגין פ"י מ"ו דפרה. וע' נוב"י תנינא סי' ק"ה חיו"ד מייתי ממשנה זו דנזיר מקבל טומאה ובאמת מוכח משם להיפך וצ"ע. ושוב מצאתי זאת בשיבת ציון סי' ל"ט

(ג) ולא אחדול מהציג פה קורטב אחד מה שעלתה מצודתי בעזה"י בדברי תו' פסחים הנ"ל. הנה הקשו נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא המים. ותמהו רבים דהרי לצורך הזאה לא נטמא. וכאן ע"כ חיישינן שישא לצורך הזי' כדמוכח בגמ' דמקשה ולר' אליעזר כיעברי' דמכשירי מצוה דוחה שבת הרי דהחשש הוא לצורך הזי' ומה מקשו התוס' וכבר תמה בזה בצל"ח. ואמנם יש להעיר בענין זה. הקודם נבאר דברי רש"י במשנה שכתב דהזאה שבות היא משום שמתקן גברא. ולמ"ל לרש"י להוסיף טעם אחר ממה שאמרו בגמ' דהחשש שמא יעבירנו הוא השבות. והנראה הנה לכאורה מוכח בסוגין דחשש שמא יעבירנו קאי אמזה דהוא יעבור ד' אמות ועוד לפמ"ש התוס' זבחים י"ז ע"ב ויומא ג' ע"ב דהא דטבול יום כשר בפרה דוקא בטמא מחמת מעלה בעלמא אבל כשהוא טבול יום מטומאה גמורה אסור מדרבנן בפרה עיי"ש א"כ לא חיישינן שיעבור הניזה ד' אמות דהוא טבול יום דאורייתא ואסור בפרה. וע"כ החשש על המזה. ולכאורה גם על המזה קשיא לפי מה דמשמע מדברי תו' דהחשש הוא שמא ישא שלא לצורך הזאה דהרי הקשו שיטמא המים ומעתה מאי הועילו בתירוצם שישא בכלי גללים הרי בלא"ה לא יעבור ד' אמות שהרי הוא יטמא ואיך יוכל להזות דרחמנא אמרה והזה הטהור על הטמא. ובודאי המזה לא יעבור ד' אמות עם המים שלא לצורך דיטמא ואיך יזה אח"כ. אך עכ"ז נכון דיעבור ד' אמות שילך אצל בקי ללמוד ואח"כ יטבול א"ע וטבול יום כשר בפרה. ויהי' מותר להזות. אך לפמ"ש תוס' ביומא ג' וזבחים י"ז ע"ב ד"ה שרפה אונן דדוקא טבול יום שהוא מחמת מעלה בעלמא אבל טבול יום ממש פסול בפרה לא יועיל לו טבילה ובודאי לא יעבור דכל עיקר החשש הוא רק שישכח שהוא שבת אבל בדינא פרה לא יטעה ואיך יעבור ד' אמות ויפסל מלהזות ודא ודאי קשיא. אך האמת הברור דגזירה שמא יעבירנו גזירה קדומה עוד בימי משה כמ"ש הסמ"ג דמ"ה טמאים בימי משה לא עבדי פיסחא דחל בשבת ואז כבר נגזר ע"ז. ויבואר לקמן והתוס' כתבו בזבחים הנ"ל דמדאורייתא טבול יום ממש כשר בפרה ורק מדרבנן אסור א"כ בימי משה לא הי' איסור זה דטבול יום בפרה והי' חשש שמא יעבור המזה או הניזה. דהמזה יטבול א"ע. ויהי' כשר להזות ומ"ה גזרו שמא יעבירנו. משא"כ השתא דכבר גזרו טבול יום פסול בפרה ודאי לא יעבור המזה דיטמא ולא יוכל להזות וגם הניזה לא יעבור דהוא טבול יום בלא"ה. ול"ש כלל חשש שמא יעבירנו. וזה שכתב רש"י הטעם דמתקן. והכוונה בשביל שבות דמתקן לא הי' גוזרין בתחילה לבטל פסח בזמנו דלא העמידו במקום כרת רק היכא דחששו שיבא לידי כרת כמ"ש הראב"ד פ"ו מק"פ אך משום שמא יעבירנו גזרו בתחילה. דהוא חשש חילול שבת דאו'. וכיון שגזרו בתחילה משום שמא יעבירנו. אף אח"כ שבטל הטעם נשאר האיסור משום מתקן. וזה ישוב נכון בדברי רש"י

(ד) ולאחר העיון עלתה בידינו ישוב נכון מאוד לדברי הסמ"ג שכתב דמ"ה לא עשו הטמאים פסח בימי משה משום שחל בשבת ולא יכלו להזות ותמהו רבים למסקנה הגמ' בישוב דברי ר' אלעזר דמ"ה הזאה לא דחי' שבת משום שס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ והזאה למאי לאכילה אכילת פסחים לא מעכבא. ול"ה שלא לאוכלי' דגברא חזי. ולפי"ז אמאי טמאים שבימי משה לא עבדי פיסחא. ונתקשה בזה בחתם סופר א"ח סי' קס"א ותירץ דרבא ה"ק אי לא הוה גזרינן שמא יעבירנו א"כ הי' בידו להזות ולאכול בערב וראוי לבילה ואז אין אנו צריכין להזות וגזרו הזי' ולאחר שכבר גזרו ל"ה ראוי להזות ואסור בפסח והוי שלא לאוכליו ומ"ה לא עבדי פסח. והוא דבר מתוק לחיך. אבל אחר מח"כ שלא בצדק שהרי גזרו משום שא"צ שבלא"ה שוחטין. ואיך נימא דע"י גזירה שוב אסור לשחוט דכיון דלא ישחטו לו קשיא לר' אלעזר כיעברי'. אבל לפי מה שהקדמנו הכל נכון והתבונן בזה. הנה יש חשש שיעבור ד' אמות שלא לצורך הזאה כדמוכח מתוס' ויש חשש שיעבור ד' אמות לצורך הזאה כדמוכח מגמ' דמקשה ולר"א ניעברי'. והנה בימי משה אז לא נגזר עדן על טבול יום ממש שפסול בפרה כמ"ש תוס' זבחים הנ"ל דהוא רק דרבנן הי' חשש שיעבור שלא לצורך הזאה ואי שיטמא יטבול ויזה. ולא הי' קשה כלל ולר"א ניעברי' דהחשש הוא שיעבור שלא לצורך. ואמנם אחר שנאסר מדרבנן טבול יום ממש בפרה ל"ש חשש שיעבור שלא לצורך הזאה שמטמא ואיך יזה והזה הטהור כתיב וגם טבילה ל"מ ול"ח רק שיעבור לצורך דאז לא יטמא. ושפיר מקשה בגמ' ולר"א כיעברי' וזאת קשיא לאחר שכבר נאסר מדרבנן טבול יום בפרה (ול"ק החשש רק על המזה דניזה בלא"ה לא יעבור ומאי דמקשה כיעברי' הוא ע"ד שכתבו תוס' שבת ד' בלא פשע אומרים חטא וע"כ הכי הוא). ומעתה הדבר יוצא לאור גם לתי' הגמ' קודם שכגזרה גזירה דטבול יום הי' הגזרה שמא יעבור שלא לצורך הזאה ומעתה אף אם נימא דלא יעשה פסח כלל מחמת גזירה א"א להתיר לו דהחשש שמא יעבור הי' שלא לצורך דחכמים גזרו על הזאה א"כ ע"י גזירת חכמים ל"ה גברא בר פיסחא כמו חולה וזקן והוי שלא לאוכליו ומ"ה לא עשו פסח כלל. ואי כיון שע"י גזירת חכמים לא יעשו פסח ולא ניחש שמא יעבירנו ז"א דהכי חיישינין שמא יעבור שלא לצורך הזי' ויחלל שבת שלא לצורך. וא"כ שפיר לא עשו פסח וניחא דברי הסמ"ג והגמ' קאי לדידן דל"ש חשש שמא יעבירנו שלא לצורך דמטמא ולא יוכל להזות. ורק החשש שיעביר לצורך. ואזה הקשה בגמ' לר"א כיעברי' ומשני דממנ"פ מותר לעשות פסח דאכילת פסחים לא מעכבה. ואי דע"י גזירה חכמים ל"ה גברא בר תקוני ז"א דחכמים ל"ג רק אם בלא"ה עושה פסח אבל אם ע"י כן לא יעשה פסח ל"ש כלל גזירת חכמים שמא יעבירנו דלצורך לר"א נעברי' ושלא לצורך ל"ח כלל. לאחר שאסרו חכמים טבול יום ממש בפרה והוא דרך נחמד ועמוק והפוך בה

ובזה הי' מקום לפרש קו' התוס' על עיקר גזירה שהיא שמא יעביר שלא לצורך והגמ' מקשה לדידן דהחשש משום לצורך והגם שהוא רחוק קצת שהתוס' כונו לזה ומ"מ הפלפול נחמד והדברים על יסוד ההלכה הטבעו

(ה) ודע דלפי מה דמשמע מפשטא דתוס' דמה שיעביר ד' אמות הוי שלא לצורך הזי' ואף דצריך לי' מ"מ לענין הזי' מיקרי שלא לצורך ונטמא. ולפ"ז כתבנו לעיל דעכשיו שכבר גזרו טבול יום דאורייתא פסול בפרה כמ"ש תוס' זבחים י"ז ויומא ג' ע"ב ל"ש כלל הגזירה שמא יעבירנו. ורק כיון שכבר גזרו שמא יעבירנו בימי משה הניחו הגזירה משום מתקן יתישב מה דאמר רבה במגילה היינו טעמא דשופר היינו טעמא דלולב ול"ק ה"ט דהזי' שנתקשה בזה מאוד השאג"א להנ"ל דבהזי' עכשיו ל"ש כלל שמא יעבירנו רק הטעם משום מתקן כמ"ש מילתא דמסתברא ומזה נתחזק סברת הצל"ח ד' פ' דהזי' שלישית מותר בשבת לא מטעמי' אך מטעמא דידן דשמא יעבירנו ל"ש כלל השתא דטבול יום דאורייתא פסול בפרה ולא נשאר רק מתקן והזי' שלישית ל"ה תיקון במ"ש הצל"ח. ונתיישב דברי רש"י ביומא דף ח' ע"ב שכתב נמצא הזאתו בטלה שני ימים. שתמהו דלכתוב ג' ימים דכשחל יום שני בשבת דאז לא מזין יום ב' ויום ד' וגם בששי לא מזין כיון דלא הזו בב' וכבר תמהו בזה להנ"ל נכון דהזי' שלישי מותר בשבת. משא"כ בכהן השורף את הפרה לא היה מותר אף הזי' שלישית מפני הדלתות והתינוק כמ"ש בנוב"י תנינא סי' קט"ז מיהו בעיקר דברי הצל"ח לענין תיקון הארכנו כבר דתלי' בפלוגתא דשבת צ"ד ע"ב לענין חותך חצי זית מזית ומחצה אי הוי תיקון לענין שבת הואיל ומצמצם לשיעורי ועיין בתה"ד לענין מעביר בקולמוס והארכנו בזה ואכ"מ. ועפ"י זה שכתבתי לעיל נ"ל לישב מה דקשי' לן לשיטת הרשב"א דאיסור דרבנן ספינין לקטן בידים. אמאי נדחו הטמאים בימי משה מפסח משום שבות דהזי' כמ"ש הסמ"ג והי' יכולין