בית יצחק אורח חיים קנה

סברה דקרוש כשר לזריקה בחיצוניות וא"כ הרמב"ם דפסק דדוקא בפנימיות ט"א מפגלת אבל בחיצוניות אינה מפגלת פוסק ממילא דקרוש פסול לזריקה אפי' בחיצוניות וא"כ ק"ל הא מתניתא דהקפה את הדם ואכלו חייב הא אינו ראוי לזריקה והוכיח דלא תליא בהא וא"כ ה"ה שבישלו אבל במנחות סברה דקרוש כשר בחיצוניות וא"כ א"ל דדוקא בקרוש הוא דעובר עליו משום דראוי לזריקה אבל דם שבישלו דאינו ראוי לזריקה אינו עובר עליו ולכן קאמר דם שבישלו א"ע עליו

(יב) ובהכי מיושב קושית הגאון רמ"א דבשבועות כ"ג כתבו התוס' בד"ה אתיא שכר שכר וז"ל וא"ת לר"י דמחייב באכל דבילה קעילית מנ"ל דשתי' בכלל אכילה. ועי"ל דר"י יליף מכל דם לא תאכלו ואי בשקרש והא תניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמו שהוא והתורה קראה אותו אכילה עכ"ל והקשה הא שם בירושלמי דחה ראי' זו מהא דתניא הקפה את הדם ואכלו חייב והא דתניא אינו לא אוכל ולא משקה לטמא טומאת אוכלין ולטמא טומאת משקין ונ"ל לישב בט"ט דהתו' דעה אחרת היתה להם דגם להם קשיא סוגיא דזבחים ומנחות אהדדי וגם הם תירצו דפליגי וההוא סוגיא דזבחים סברה דקרוש פסול לזריקה אפי' בחיצוניות וסוגיא דמנחות סברה דכשר אבל בזה מחולקים על הרמב"ם דהם סוברים דלמאן דס"ל קרוש פסול לזריקה א"ע עליו ופליג אהאי מתניתא דהקפה את הדם ואכלו חייב וא"כ א"ש דהא רבנן דר"ש בזבחים י"ד הוא ר"י דאליבא איירינן וא"כ לדידי' הוי חילוק בין חיצוניות לפנימיות לענין טבילת אצבעו וא"כ צ"ל דקרוש פסול לזריקה דאס"ד קרוש כשר לזריקה לא מצי למיכתב וטבל וא"כ הו"ל לטבילת אצבע לפגל בחיצוניות דליכא למידק מדלא כתיב ל' וטבל בחיצוניות ובפנימיות כיון דחלוק לענין קרוש וא"כ פליג אהך ברייתא דהקפה וס"ל דא"ע עליו וא"כ שפיר מוכח מדם דשתי' בכלל אכילה וא"ל דאיירי בקרוש דס"ל דא"ע עליו אבל הירושלמי אזיל אליבא דר"ש דס"ל בזבחים שם כל שאינו בחיצוניות כשלמים אין בו משום פגול וא"כ ל"ל דמש"ה לא כתבה התורה בחיצוניות וטבל לשון השוה בפנימיות לאשמעינן חילוק דפנימיות מפגלת ט"א ולא בחיצוניות דלדידי' בפנימיות אין מפגלין וע"כ צ"ל לדידי' דפנימיות פסול קרוש לזריקה ובחיצוניות כשר וע"כ לדידי' הקפה חייב שפיר מקשה בירושלמי איך יליף דשתי' בכלל אכילה משום דדם קרוש אינו לא אוכל והרי הקפה חייב. והשתא דאתי להכי יש לישב דברי מהרש"א הנ"ל בפשיטות די"ל דסוגיא דיבמות אזלא לר' שמעון דהקפה הדם ואכלו חייב י"ל קרא דלא תאכל הדם מיירי בהקפה ומ"ה הוה בכזית. אבל דם צלול ברביעית אמנם סוגיא דכריתות וחולין קאי כר"י דהקפה פטור ומדכתיב לא תאכל מוכח דדם חייב בכזית דל"ל דמיירי בהקפה דלר"ש פטור. והנה הרבה יש לפלפל בכ"ז. וכאן לא באתי רק לעורר על המעין

(יג) והנה דרך אגב קשה לי בסוגיא דנדה דף מ"ז תמוה גדולה ברש"י ד"ה חייבת בחלה ול"א דתרומה פוטרת לה ואע"ג דתרומה אינה חייבת בחלה מדומע חייבת דמדאו' חד בתרי בטל דכתיב אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאצריך אחד ומאה ול"א דמוע דרבנן ומפקה מחלה דאו'. וזה תמוה דקאי לר"מ ור' יהודה. ור"י ס"ל מב"מ ל"ב מדאורייתא ושאור ועיסה מב"מ כדאיתא במשנה הובא בחולין צ"ט. ועיין פ"ח סי' צ"ח. ואין שום הבנה לדברי רש"י. ולומר דהוי יבש ביבש כתוס' יבמות פ"ב ז"א דעיסה ושאור נותנין טעם זל"ז והוי לח בלח. ושמא קאי רש"י בשאור ועיסה של ב' מינים. דהוא מבשא"מ ולא תיקשי דא"כ למה כתב רש"י דמדרבנן בעי ק"א והרי מבשא"מ אף מדרבנן ל"ב רק ס' דרש"י כשיטתי' בחולין נ"ט דס"ל גם בשא"מ בעי ק"א ע' תוס' שם ומ"ש רש"י דמדאו' ברובא בטל. לא תיקשי דהרי מבשא"מ בלח בע' ס' מהתורה דרש"י כשיטתי' דט"כ ל"ד וכ"ז דוחק גדול

והנה הי' מקום לומר דר"י מודה בתרומה דמב"מ בטל. דהתוס' כתבו ביבמות פ"ב דטעמי' דר' יהודה משום דיהיב טעמא עיי"ש ומ"ה יבש ביבש בטל דא"כ טעם. והגאון מליסא כתוב בחו"ד סי' ק"ה ס"ק ב'. דבתרומה לכ"ע ט"כ נ"ד דע"כ ט"כ דאורייתא רק היכא שהמיחוי וטעם היוצא אסור ילפינין מג"נ דל"ב ברוב אבל בתרומה דציר וטעם היוצא אינו אסור מקרא דהטמאים כדאיתא בחולין ק"כ אין לאסור ט"כ מג"כ עיי"ש. ולפ"ז אף לר"י מב"מ בטל. ובזה נתישב קו' תוס' יבמות פ"ב מהא דס"ל לר"י מעלין את המדומע וקו' תוס' מנחות כ"ב מחביות של תרומה ומשאור של חולין ושל תרומה עיי"ש וגם קו' תוס' מערלה וכלאי הכרם מיושב למ"ש החו"ד שם דטעם היוצא מערלה אינו אסור מהתורה עיי"ש. (הארכתי בכ"ז במק"א) ומה שקשה על דברי החו"ד מזבחים צ"ו דמקשה אהא דתרומה ל"ב מריקה ושטיפה מקרא והרי קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל חולין. ומה קושיא והרי הודאי ל"ה רק מדרבנן כמ"ש החו"ד דט"כ בתרומה ל"ד וע"כ גם בתרומה דאורייתא. הארכתי בדרוש לה' פסח. ושם אי"ה יבואר כל הענין אמנם דברי רש"י יתיישבו עפ"י דברי הנ"ל

סימן מה

ב"ה ברעזאן ו' טבת ה' הוא מלכנו הוא יושיענו לפ"ק

נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ד' ידידי וידיד נפשי נ"ד הרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה צנא מלא ספרי. עתיר נכסין ועתיר פומבי רבא דעמי' ומדברנא דאומתי' היחסן המפורסים מ' יעקב נפתלי הירץ במרינשטיין מלבוב (זצלה"ה)

תמול הגיעני יקרת מכתבו ויקר בעיני להשתעשע אתו בד"ת כי אם הון עשיר קרית עוזו קניני התורה והמצות המה קרית מעוזמו כן ד' יחזיק במעוזו וזרחה שמש הצלחתו ולא ימיש ד"ת מפי זרעו וזרע זרעו עד ביאת משיח

(א) על דברי התוס' פסחים ס"ט שהקשו דנושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים והקשיתי מדברי הירושלמי ביומא הובאו גם בתוס' זבחים ק"ה דאין מי חטאת מטמא לחזור לטמא המים והמרכבת בפי"ד דפרה הקשה מר"ש על התו' וכתב דתוס' לא ס"ל כר"ש. ובאמת נעלם ממנו שמקור הר"ש מירושלמי. וע"ז העיר כת"ה דלפי מה שכתוב המרכבת לחלק דדוקא במשא שהיא מדרבנן אין מי חטאת מטמא לחזור ולטמאות המים אבל במגע לא וכמו שפירש במרכבת דברי התוס' בדברים ערבים ומתוקים לא קשי' גם מירושלמי ותו'. ידידי מירושלמי לא משמע כן רק דגם במגע אין מטמא לחזור ולטמאות. דז"ל הירושלמי פ' ש"ש ר"א שאל פרים הנשרפין מהו שיטמאו בגדים בלא הכשר מפני שסופן לטמאות טומאה חמורה. התיב שמואל קפודקאי מעתה יטמאו את אמוריהן אלא בשפירשו ואפ"ת לא פירשו כהדא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור וליטמות ממנו. ומדמייתי אאימורין דפרה ושם היא הקושיא שמטמא האמורין במגע. (ול"ה מגע בית הסתרים דקאי לר"מ בחולין ע"ג בידות הכלים או כיון שעומד לחתוך לכ"ע נטמא כמו דמסיק רבינא בחולין שם) משמע דגבי מי חטאת מיירי ג"כ מטומאת מגע. ונלע"ד לתרץ דברי התוס' דדברי המפרש בירושלמי פ' ש"ש לא נהירא לי כלל דפי' דכיון דכל טומאת הפרים בא מכח האימורין מ"ה אינם מטמאים האימורים כמו במי חטאת. וזה הפירוש צ"ע דכל טומאת הפרים בא מכח שסופן לטמא טומאה חמורה וזה בבשר והאימורים אין סופן לטמא טומאה חמורה ומ"ה אין בא מכח האימורים הטומאה רק מכח הבשר עכנ"ל לפרש דהנה פרים הנשרפים אם נטמאו קודם זריקה או אחר זריקה נשרפים בבית הדשן שבעזרה כדאיתא בש"ס דילן זבחים ק"ד א"כ אי ס"ד הואיל וסופו לטמא טומאה חמורה מטמא אימורין האימורין יחזרו ויטמאו הבשר ולא משכחת כלל פרים הנשרפים בחוץ דהעיד נטמאו מקודם. וע"כ גלי קרא דאין מטמאין אימורין. ולפי"ז הא דמייתי מחטאת הכונה כן היא. דילפינין ביומא י"ד דמזה טהור ומה דכתיב ומזה טמא היינו נושא. והקשה התוס' דילמא כמשמעותי' דמזה טמא אבל הוכחה לזה אס"ד מזה טמא א"כ הוא מטמא את המים ולא משכחת הזאה למ"ד מי חטאת שנטמאו אין מטהרין: וע"כ משום הכי המזה ג"כ טהור שלא יטמא המים ה"ה הכא האימורין ג"כ טהורין שלא יחזרו ויטמאו הבשר ולא משכחת פרים הנשרפין בחוץ. וזה הפירוש אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות המים היינו שאין מטמאין כלל הדבר אחר. וקאי על שעת הזיה ויליף מזה לפרים הנשרפין א"כ להנ"ל הירושלמי קאי אשעת הזי' או בנושא לצורך הזי' דגלי קרא. אבל נושא שלא לצורך דמטמא במשא אין ראי' מירושלמי דאין חוזר וטעמא כיון שהוא ניטמא והתוס' ע"כ מיירי בנושא לשלא לצורך הזאה כמ"ש ושפיר הקשו תו' וזה ישוב נכון לקושיתינו (מיהו לפ"ז צ"ל דס"ל לירושלמי אוכל מטמא אוכל וגם ס"ל דמה שנטמא בפרים וכו' מוכין בו ראשון ושני דאל"כ האימורין אין מטמאין הבשר ובש"ס דזבחים מיבעי לי' בנבלת עוף טהור ודוק). גם מה שפירש המפרש במה שאמר הירושלמי אלא בשפירשו כונת הירושלמי לדעתי כך דאם מגע בית הסתרים אין מטמא רק בשפירשו י"ל בשפירשו בכל כוחו דלא נטמא בשעת פרישה. כדאמרינן בכריתות ט"ו בנתזין בכל כוחו וכן נראה שפירשו התוס' בזבחים דברי ירושלמי כן. וע"ז קאמר ואפילו תימא בשלא פירשו והיינו דל"ה טומאת בית הסתרים כיון שעומד לחתוך ומחוסר חתיכה לאו כמחוסר מעשה ולא כתו' בזבחים ק"ה. על כרחך דלא נטמא כלל. דאם טמא חוזר ומטמא בשר קודם זריקה כנ"ל. (וצ"ע בזה אתוס' זבחים ק"ה שהקשו וליטמא אמורים ותי' דמחוסר חתיכה כמחוסר מעשה דמדלא תי' דמגע בית הסתרים היא ע"כ קאי לרבינא דכל העומד לחתוך. וא"כ ל"ש לומר מחוסר חתיכה כמחוסר מעשה כיון דע"כ צ"ל דעומד לחתוך כחתוך דמי ודוק)

ודע דמה שפרשתי דברי הירושלמי הגם דירושלמי איבעי ליה לעיל פרים הנשרפים שנטמאו מאי שישרפו כמצותן בתר דאיבעיא הדר פשטי' דהרי בש"ס דילן מיפשט פשיט דנשרף בבית הדשן. כדאמרינין אהא דתני לוי לא פסול טומאה ופסול יציאה. וקצת צ"ע למה לי' לאוכיח דאימורין לא נטמאו דאל"כ חוזרין ומטמאין