בית יצחק אורח חיים קנד

ולרבא מהני קדושי למפרע. אמנם כבר כתבתי דלא רצה לאוקמי רבנן לבר מהלכתא

והנה לפמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' של"א ס"ק ט"ו לישב דברי הר"מ דבמצוה כגון בתרומה מהני אף לאביי כלך אצל יפות. מטעם יאוש של"מ כיון דניחא לי' השתא מהני גם למפרע. לפ"ז יש לישב דברי רש"י גם לאביי. ומ"ה מהני קדושי קטנה כיון דלכי גדלי ותרצה מהני הסכמתה למפרע אף לאביי. והנה הטרחנו לישב דברי רש"י אבל אין הלכה כן למסקנא כנ"ל

(ז) והנה התוס' בסוגין ד"ה ר"י ור"ל דאמרו תרווייהו הקשו והא סבר ר"ל התראת ספק לש"ה והרי ה"ס היא שמא לא יביא שערות. והקשה במ"ל ה' סנהדרין הא ביבמות פ' כתבו תוס' דנעשה סריס למפרע ול"ה ה"ס כיון דאגלאי מילתא למפרע. וה"ה הכא נימא אח"כ אגלאי מילתא למפרע. ולדעתי לק"מ דתוס' הקשו על ר"ל והוא לא ס"ל ביבמות אגלאי מילתא למפרע בחליצת מעוברת וה"ה בהתראה ל"א לדידי' אגלאי מילתא למפרע ושפיר הקשו תוס'. והן אמת דנ"י ביבמות ס"ל שם טעמא דר"ל שמא דבר אחר גורם לה לפול ומעיקרא ולד מעלי' הי' וזה ל"ש הכא. אבל התוס' לא ס"ל כן ביבמות ולשיטתם יפה הקשו ודוק

(ח) והנה קשי' בש"ס דשבת קכ"א בקטן שבא לכבות אין שומעין לו ומקשה בגמ' ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצוין להפרישו אר"י בקטן העושה לדעת אביו ומקשה דכותי' גבי נכרי דקא עביד לדעתי' דישראל מי שרי. ומשני נכרי אדעתא דנפשי' עביד. וקשי' אמאי לא משני בקטן שאני כיון שהאב מצוה על שביתת בנו הקטן מקרא דל"ת כ"מ אתה ובנך דקאי על בנו קטן ולדעת החינוך מצוה ל"ב האב מצוה על שביתתו ועיין בהה"מ פ"כ ה"ז שמביא בשם הרמב"ן ורשב"א דהוה כבהמה ומוזהר על שביתתו והר"מ חולק ע"ז עיי"ש ומדברי המכילתא מוכח כדברי רמב"ן וחינוך דאיתא שם ראב"י אומר ובנך ובתך אלו הקטנים או אלו הגדולים והלא כבר מוזהרים הם. משמע דעל קטנים האב מוזהר ולרמב"ן קשי' מסוגיא דידן דלמה הוצרך לחלק בין נכרי לקטן משום דאדעתא דנפשי' קעביד ולא חילק דבבן האב עובר על שביתתו משא"כ בנכרי. וכבר הרגיש בזה בהשמטות לשיבת ציון סי' ד' ובמ"ח הנדפס מחדש. אמנם הנראה לישב דהתוס' הקשו מאי ק' ש"מ קא"נ ב"ד מצוין להפרישו והרי בדרבנן לכ"ע אבדמ"ל וכיבוי הו"ל משאצ"ל. ונ"ל לישב דהכסף משנה מביא בשם מ"כ פ"א דשבת דהחילוק שבין משאצ"ל ובין פ"ר, אף דבפ"ר נמי א"צ לגופה דבפ"ר כיון שאינו מכוין כלל למלאכה חייב ובמשאצ"ל מכוין למלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתו ומ"ה פטור. עיי"ש ולפ"ז אף אנו נאמר דקטן כיון שאין לו מחשבה ואף מחשבתו ניכרת מתוך מעשי' אין לו רק מדרבנן כדפסק הר"מ פ"א מפסהמ"ק ועיין מ"ל פי"ד שם דאף פיגולו ל"ה רק מדרבנן עיי"ש. וכיון דמדאורייתא הוה כאינו מכוין כלל גרע טפי ויש במלאכתו איסור דאורייתא. ושפיר אמרו בגמ' ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצוין להפרישו. ומעתה מיושב ק' הנ"ל על הרמב"ן והחינוך. דכ"ז אם נחיש להאיסור שהקטן עושה אמרינין כיון שאין לו מחשבה כלל הוה כפ"ר ואיכא איסור תורה. אבל אם נחיש להאיסור שהאב מצוה על שביתת בנו. כמו שמצוה על שביתת בהמתו. היכא שלגבי האב הו"ל משאצל"ג אינו עובר על שביתת בנו. כדמוכח מתוס' שבת נ"ג ד"ה כאן ליבש שכתבו דהוה מלהצל"ג ומשמע דבעי שיצטרך לבעלים. וה"ה בשביתת בנו א"ע רק במלאכה הצריכה לאב. וכיון דכיבוי לאב משאצל"ג ל"ה רק דרבנן ועל שבות א"ע בבנו כמו שא"ע בעבדו לשיטת סת"ו שבת סי' ש"ד ולכן ל"ק בגמ' משום שביתת בנו (ועיין מ"ש לעיל סי' ט"ו סוף אות א') וקצת יש לישב בדברי הנ"ל דברי התוס' נזיר כ"ט שכתבו דחינוך ל"ש רק במ"ע ולא בל"ת והא דביוה"כ מחנכין הוא משום מ"ע. וקשי' מהך דשבת דמקשה ש"מ קא"נ בדמ"ל והרי בשבת הו"ל עשה. ודילמא משום חינוך היא. להנ"ל יתיישב דבאמת הו"ל משאצל"ג ורק דכיון דקטן אין לו מחשבה כלל הו"ל כפ"ר. ודעת מקצת אחרונים דבפ"ר ל"ה רק ל"ת ע' שנית חיים סי' י"ט ולכן שפיר מקשה ש"מ דבל"ת אין בו משום חינוך. דבר זה דבפ"ר ל"ה רק ל"ת צריך עוד ראי'

(ט) והנה דרך אגב ראיתי ברשב"א יבמות שכתב אהא דלא יאמר לתינוק הבא לי חותם שכתב דאלו נקיט לא יאמר תלוש. ה"א דרשאי לומר הבא לי חותם משום דאינו אומר לו לעבור ממש אדאורייתא דאפשר להביא לו פחות פ' מד' אמות. וא"נ לבן עזאי דאמר מהלך כעומד ליכא איסורא דאור' ואפי' יכניס מרה"ר לרה"י אפשר שיעקור מכאן על דעת שיניחנו פחות מד' אמות ואח"כ ימלוך להכניסו לרה"ר הא ליכא איסור דאו' ע"כ הנה מ"ש דלבן עזאי ליכא אדא"ו. משמע דלבן עזאי מעביר ד' אמות ברה"ר פטור. וז"א דהלכתא גמירה לה. וכמ"ש תוס' שבת ורשב"א גופה שבת ו' עיי"ש ושמא כונת רשב"א לשיטת ירושלמי שהובא שם. גם מ"ש אפי' יכניס מרה"ר לרה"י אפשר שיעקור וכו' משמע דקאי ג"כ לבן עזאי. וזה ליתא דלבן עזאי חייב. דמהלך כעומד כדאיתא בכתובות ל"א. וע"כ צ"ל דזה קאי לרבנן ואין משמע כן לשון הרשב"א וצ"ע. ומ"ש בקטן שיעקור וימלוך להכניסו צ"ע מהא דקטן אין לו מחשבה הנ"ל וי"ל ודוק ובעיקר הדין אי אב מצוה על שביתת בנו עיין מזרחי. וע' תש' ח"ס א"ח סי' פ"ג: אחת היא מה שיש לצדד זכות על מה שנוהגין להקל באיסור דרבנן ליתן לקטן ואף אבי' נותן לקטן לישא ברה"ר דידן והמג"א שמ"ג כתב דאפי' במצוה דרבנן חייב האב לחנכו כש"כ שאסור לו ליתן לו ואמנם י"ל הנה בכל המצות אין האב מוזהר על הקטן. ורק מצד חינוך ל"ח בין דאורייתא לדרבנן ולכן אף בדרבנן חייב. אמנם במצות שבת שיש על אבי' חיוב דאורייתא מקרא דובנך כנ"ל בשם הרבה פוסקים. ולא תיקנו מצות חינוך כיון שבלא"ה עובר מדאו' בעושה לדעתו ולרצונו. ולפ"ז באיסור דרבנן דאין עובר משום שביתת עבדו כמ"ש תוס' שבת סי' ש"ד. וה"ה דאין עובר על בנו ומצות חינוך לא תקנו משום דרבנן לבד. ולכן נוהגין להקל באיסור טלטול והוצאה וע' כעין זה מלחמות ריש מגלה לענין ביטול יום נקנור ודוק

(י) והנה בש"ס דיבמות קי"ד מייתי ג' כתובים דקטן א"נ ב"ד מצוין להפרישו גבי דם וטומאה ושרצים וקאמר עלה וצריכי דאי אשמעינין שרצים ה"א משום דאיסורן במשהו אבל דם דעד דאיכא רביעית אימא לא. וכתב מהרש"א וליכא לאקשוי לא לכתוב דם ותיתי משרצים וטומאה (וכבר הקשה כן הב"י) ותי' דמה להנך שכן בכזית אבל דם בעי רביעית. ומאוד תמוהין דברי' דלהדיא אמרינין בכריתות כ"ב דדם בכזית דאמרינין בלב בהמה דאיכא כזית עובר עלי' ובשלמא על הגמ' דיבמות ל"ק דאמרינין דם ברביעית דלא בעי לאפוקי כזית דכזית ורביעית אחת היא דבקרוש חייב בכזית ובצלול חייב ברביעית דיעמוד על כזית לכשיקרש. אך בעי לאפוקי משרצים דהוה במשהו אך המהרש"א שכתב דל"י משרצים וטומאת דהם בכזית ודם ברביעית צע"ג מגמ' הנ"ל וכבר הרגיש בזה בערוך לנר. והוסיף לתמוה דמשמע מחולין פ"ו דחייב בכזית דם אף בצלול וגם מקרא דלא תאכל דם דיליף מזה בתוס' שבועות כ"ג דשתי' בכלל אכילה וכתיב לא תאכל משמע בכזית וע' במ"ח הנדפס מחדש קמ"ח תמה ג"כ אגמ' הנ"ל והביא כמה ראיות ונ"ל לישב בט"ט דקשיא בגמ' דיבמות דעביד צריכותא מדם. ול"ק אי אשמעינין טומאה ושרצים ה"א משום דאין היתר לאיסורן משא"כ דם שיש לו היתר דדם שבישלו א"ע עלי' ומותר מדאורייתא. וע"כ ס"ל לגמ' דדם שבישלו עובר עלי'. ומעתה לק"מ דסוגיא דכריתות וסוגיא דחולין ס"ל דם שבישלו א"ע עלי' ומוכח מקרא דכל דם לא תאכלו והרי סתם אכילה בכזית דדם בכזית וליכא למימר דדם צלול ברביעית וקרא בקפאו באור דדם שבישלו א"ע עלי' וגם ל"ל דקרא בקפאו בחמה דלכ"ע חייב דהרי טעמא דקפאו בחמה חייב משום דהדר לכמו שהיה צלול. כדאמרינן במנחות כ"א וע"כ שיעורו כצלול ואם בצלול בעי רביעית גם בקפאו בחמה בעי רביעית וכזית קרוש כשיותך לא יהי' רביעית כמו שכתב בתשו' בית אפרים סי' י"ד חא"ח דבודאי נחסר ועוד שמא הלכה כלישנא קמא דאביי שבת ע"ז דכזית דם לא בעי רביעית ואם התורה גילתה בקפאו בחמה בכזית ה"ה צלול בכזית. אבל למאן דס"ל דם שבישלו עובר עלי' ולדידי' מוקי לקרא בהקפה באור דלא הדר ומ"מ עובר וזה אין שיעורו כצלול ומ"ה בכזית אבל דם דמשקה הוה ברביעית ונמצא דסוגיא דיבמות דאזלה בודאי למ"ד דם שבישלו עובר והיא מסקנת הש"ס מנחות כ"א לשיטת ר"מ ורש"י כשיטתי' ס"ל דם ברביעית וסוגיות הש"ס דכריתות ודחולין אזלא לזעירא דדם שבישלו א"ע עלי' ומוכח מקרא דדם שיעורו בכזית. והוא תי' נכון בעזה"י וע' לקמן

עוד אפשר לומר בפשיטות דסוגיא דכריתות ס"ל כלישנא קמא דאביי בשבת ע"ז דדם דסמוך כזית קרוש ל"ב רביעית ומוכח מתורה דדם שעורו בכזית דאף אם יאמר דמיירי קרא בקרוש מוכח דשיעורו בכזית וסוגיא ד דיבמות ס"ל כאי נמי בשבת שם דכזית דם היא רביעית וי"ל קרא בקרוש וצלול בעי רביעית דשיעורו שוה ודוק ועיין תשו' בית אפרים סי' י"ד הנ"ל שהרחיב הדיבור בענין כזית ורביעית ואין עת האסף פה

(יא) והנה הרמב"ם פסק דדם שבשלו עובר עליו והקשו עלי' מסוגיא ערוכה במנחות דאיתא שם דם שבשלו א"ע עליו ונ"ל לישב דהנה במנחות כ"א איתא דם שקרוש בחצוניות עובר עליו דכשר לזריקה דכתיב ולקח ונתן והאי בר לקיחה ונתינה הוא בפנימיות א"ע דכתיב וטבל והאי לאו בר טבילה הוא ובזבחים י"ד איתא תני חדא ט"א מפגלת ותני חדא אינה מפגלת וקאמר הא והא רבנן דר"ש כאן בחטאות חיצוניות כאן בחטאות הפנימות בחיצוניות אינה מפגלת משום דלא כתיב וטבל ואף דכתיב ולקח מדמו כמאן דכתיב ולקח ויפגל מ"מ כתבה התורה ביחוד ולקח ולא וטבל דמשמע הכי ומשמע הכי ובפנימיות מפגלת משום דכתיב וטבל וק"ל להרמב"ם אמאי בחיצוניות אינה מפגלת ואי משום דלא כתיב וטבל דילמא מש"ה לא כתיב וטבל דלא נימא דקרוש פסול לזריקה ומ"ה לא כתיב וטבל ולעולם התורה לא מיעטה פיגול מל' ולקח וזו קו' גדולה ומזה הוכיח הר"מ דסוגיו' חלוקו' וסוגיא דזבחים סברא דאפי' בחיצוניות דלא כתיב וטבל נמי פסול קרוש לזריקה וא"כ לא שייך לומר דלהכי לא כתיב וטבל דלא נימא קרוש פסול דאפי' השתא דלא כתיב וטבל נמי פסול וסוגיא דמנחות