בית יצחק אורח חיים קנג

ואז ל"מ סברת קא"נ. כיון דיש בו חינוך דרבנן ומועיל הפרה ואי דאורייתא שוב ל"ה רק ל"ת ול"ש חינוך וקא"נ אבדמ"ל. וזה פירוש נחמד וראיתי שכבר הרגישו במקצת אך הדבר צריך לראי' דאם מהסל"ד ל"ה רק ל"ת. והנה רבים מקשים כיון דקא"נ אבדמצ"ל ביתומה שנדרה למ"ל הפרה כלל. ונ"ל מזה להוכיח דהיכא דאיכא לתקוני בקל ב"ד מצוין להפרישו ובשעה"מ ה' שביתת עשור כתב דגם לרשב"א דאד"ר ספי לי' בידים היכא דאיכא לתקוני אסור. ומסוגין מוכח דאף מצוין לפרישו באדאו"ר. ולכן הוצרך הפרה. ומזה מוכח דל"מ שאלה בנדר מהס"ל. דאם מהני שאלה ניתבי לה עצה שתשאל וממנ"פ מהני או שאלה או הפרה ודו"ק. ועיין טורי אבן ר"ה דאף דבשעת מלחמה הותר אף קדלי דחזירי איסור שיש לו היתר אסור עיי"ש וה"ה בקטן י"ל כן. אך כיון דא"י לשאול והפרה ג"כ ל"מ מדאורייתא מותר מטעם קא"נ מיהו עדיין יש לעיין בזה

(ד) שם הקשה מיתומה שנדרה בעלה מפר לה למ"ד מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ומתרץ קטן אוכל נבילות והא לכי גדלה וכו' בעלה מפר לה כל שעה ושעה והא אין הבעל מיפר בקודמין כדרב פנחס דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת והרגישו התוס' דבתירוץ דרב פנחס ל"צ שוב לתירוץ דבעלה מיפר לכי גדלה ואמאי ל"ק אלא

עוד הקשו בד"ה אין ב"ד מצוין להפרישו וא"ת לר"ה דאמר שהוא עצמו לוקה מהו מועיל הפרתו עיי"ש ולומר דסמך אתירוץ דכל הנודרת הל"ל ולטעמיך ולישב כ"ז נ"ל דבאמת סברא דכל הנודרת על דעת בעלה היא כמו תנאי אם ירצה בעלה כמו שכתבו הר"ן וצבא מקדמונים ואמנם בבשמים ראש סי' ר"ד הקשה בנדרים דל"מ שליחות איך מהני תנאי והלא הוה תנאי בדבר שא"א לקיים עי"ש ותי' דמהני תנאי מטעם שאלה כמו נדר ופתחו עמו דאם לא יתקיים התנאי הוי כשאל לחכם דאדעתא דהכי לא נדר ואמנם דעת המ"ל דבמופלא הסמוך לאיש לא מצי למישאל כשהוא קטן דלזה לא נתנה התורה רשות עיין מחנה לוי ומעתה מופלא הסמוך לאיש לא מצי להתנות תנאי דלא מצי למישאל והוי תנאי בדבר שא"א לקיים ע"י שליח דל"ה נדר ופתחו עמו וגם מה שתירצו תו' בנזיר י"א דהבאת קרבנות יכול להיות ע"י שליח ל"ש במהס"ל דאין חייבין על הקדישו קרבן ומ"ה הקשה בגמ' שפיר ול"מ כדרב פנחס עד דמשני בעלה מפר לכשגדלה וכשתגדל אז יכולה לישאל ומ"ה אף בנדרה כשהיא קטנה נהי דלע"ע בקטנותה ל"מ תנאי דלא מצי השתא לישאל אבל כשלא נתקיים התנאי בגדלותה הוי כשאלה אז ומ"ה בעלה מיפר כשגדלה ונגד קושי' אין בעל מיפר בקודמין מהני תירוץ כדר' פנחס ומ"ה לא קאמר אלא דעל קושי' דמהני הפרה בקטנותה ל"מ כדר' פנחס והתבונן בהערה זאת

אמנם דברי המ"ל מחוסרין תבלין דלמה מהס"ל ל"מ שאיל וגם ידידי הרב הגאון מהרש"ק זצ"ל העיר במי נדה לדחות ת הראי' ממל"מ וכ' דמהני שאלה במהס"ל ודלא כמחנה לוי אבל מה שנ"ל בזה הנה הרמב"ם פסק במדיר חבירו לוקה המדיר ועובר בבל יחל ולא המודר והר"ן נדרים ט"ו הקשה עליו מסוגיא דנדה דאמרינן הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין משום בל יחל הרי דהמודר לוקה. וביארתי בישוב הדבר די"ל דלא יחל קאי אדידי' או אאחרים ובכל מקום דהמדיר גדול קאי בל יחל עליו ולוקה המדיר ולא המודר משא"כ במהס"ל כיון דאנן ס"ל דלא כרב הונא רק דמהס"ל אינו לוקה קאי לא יחל אאחרים דהם לא יחללו דברי' והם לוקין ונ"ל ראי' לדברי הרמב"ם דלא יחל קאי עלי' ולא אאחרים מדילפינין בחגיגה י' היתר נדרים מלא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין ובשלמא אי אמרינין לא יחל קאי על המדיר ניחא. אלא א"א כר"ן דלא יחל קאי על המודר שלא יחל דברי המדיר. איך דרשינין הוא אינו מוחל דהרי הלאו קאי על אחרים שלא יחללו דברי' וע"כ כרמב"ם. ומעתה נ"ל במהס"ל אם לא ס"ל כר"ה קאי לא יחל אאחרים ומ"ה ל"מ לישאל על נדרו דל"ש הדריש הוא לא יחל אבל אחרים מוחלין דל"ק הלאו עלי' כלל. ואמנם לר"ה דס"ל לא יחל קאי אקטן גופי' שלא יחל שפיר דרשינין דברו אינו מיחל אבל אחרים מוחלין ויכול לישאל. וכ"כ במחנה לוי דלר"ה יכול לישאל על נדרו עיי"ש. ומעתה מיושב ב' קו' תוס' דבקו' הגמ' שלא אליבא דר"ה ולהך מ"ד לא מצי לשאול ול"מ תנאי בקטנותו כנ"ל ול"ש דר' פנחס והקשו בגמ' שפיר עד דמשני בעלה מיפר כשתגדיל מטעם דר' פנחס. ונהי דמזה חזר הגמ' דלר"פ לא בעי שיבעל כשתגדל להפרת נדרים אבל מ"מ בעי הפרה כשתגדיל שיתבטל התנאי בעת שתוכל לשאול. ולכן ל"ק בגמ' אלא כדר"פ ומעתה לר"ה לא מצי להקשות דלדידי' דמהני שאלה בקטנות וה"ה מהני הפרה דהיא ביטול התנאי דל"ג משאלה שפיר ידע הגמ' דיכול לשנוי' כדר"פ. אך כשהקשה בגמ' שלא אליבא דר"ה ולהך מ"ד לא מצי לישאל כנ"ל לא ידע הגמ' דיועיל הפרה מטעם כל הנודרת כיון דבשעת הנדר לא הי' מועיל שאלה עד דמשני דגם בכה"ג מהני ביטול התנאי דהיינו שיפר כשתגדיל כנ"ל ודוק היטב (ועיין לעיל סי' ד' אות ח' ט' הארכתי ג"כ בישוב קו' תוס' דרוש נא משם)

(ה) והנה בימי חורפי הקשיתי בסוגיא זו דמקשה והא אין הבעל מיפר בקודמין לשיטת רש"י יבמות ק"ט דמיבעי לן שם אי קדושי קטנה מיתלי תלי וכי גדלי גדלי בהדה. ופירש"י ואע"ג דלא בעל דניקדשה השתא מ"מ משגדלה תפסי קדושי מעיקרא ואגלאי מילתא למפרע דזיקה דהך לאו כלום היא. ורש"י כפי הנראה רצה לישב קו' התוס' ד"ה וכי גדלה. דמשמע דלצד זה א"צ לומר דס"ל מקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה ואם משגדלה נגמרו קדושי מהשתא עדיין צ"ל דמקדש אחות יבמה נפטרה והלכה ולכן פירש"י דאם גדלה בהדה הוה קדושי מעיקרא ולפ"ז מה מקשה בסוגין והא כי גדלה אכלה בהפרה קמייתא ומשני בעלה מיפר לה כנ"ל והיא שבעל ומקשה והא אין הבעל מיפר בקודמין לישני דס"ל קדושי קטנה גדלה בהדה. ותפסי קדושי מעיקרא ואיגלאי מילתא למפרע דהפרה מעליותא היא. עוד הקשיתי לשיטת רש"י הנ"ל מש"ס דיבמות ס"א דאמרינין שם ר"א אומר כהן לא ישא קטנה ומוקי לה בכ"ג אימת קני לה לכי גדלה לכי גדלה בעולה היא, א"ר מבלי לב אי דקידשה אבוה מהאי שעתא קני לה אי דקידשה נפשה הא ר"א היא ולא רבנן וקשה לשיטת רש"י דכשגדלה קונה למפרע נימא דר"א כשיטתי' ביבמות ק"ט דפליג אר"ג ולא ס"ל דקדושי קטנה גדלו בהדה מדס"ל מלמדין קטנה שתמאן בו. וע' נדה ח' ולכן ס"ל כ"ג לא ישא קטנה. ורבנן ס"ל כר"ג דקדושי קטנה גדלה בהדה ולמפרע קונה כרש"י ול"ה לי' בעולת עצמו כשגדלה דלמפרע קני לה. ומ"ה פליגי רבנן. וא"ל דנהי דכשגדלה מותרת דקני למפרע אבל איך ידור אתה בקטנותה דז"א דהמ"ל פי"ז מביאה ד' ט"ו ד"ה שוב האיר דייק מסוגיא זו דבעודה קטנה מותר לדור לכ"ע ואין האיסור רק כשתגדל וכיון דכשתגדל קניא למפרע ומ"ה פליגי רבנן

והנה ישבתי הקושיות אלו בפשיטות דרב מסיק ביבמות דדוקא אי בעל נגמרו הקדושין וקדושי קטנה לא גדלי בהדה. ואין הלכה כר"ש. וכן פסקינין בסי' קנ"ו דבלא בעל א"צ גט קטנה שגדלה רק מדרבנן. ודוקא בבעל צריכה גט מדאורייתא. ומ"ה לא רצו לאוקמי לסוגיא דנדה ויבמות לבר מהילכתא. אמנם בנוב"י תנינא חאה"ע סי' נ"ג האריך בענין זה ודעתו אף בבעל אין הטעם דמקדש השתא כמבואר בר"מ ובתשו' מהרי"ק דאז כשבעל גמרו קדושין הראשונים וכתב הנוב"י דבשעה שמקדש קטנה כיון לזה דאם יבעול כשתגדל יהני קדושין הראשונים והאריך הרבה להלכה. ולפ"ז אף אנו נאמר דלשיטת רש"י דמהני קדושין למפרע גם בבעל נימא הכי. דמעיקרא כיון לזה דאם יבעול יקנה למפרע ומה מקשה והא אין הבעל מיפר בקודמין. אמנם גם זה יש לישב דרש"י בעצמו לא ס"ל רק בלא בעל קונה למפרע אבל אם לא נגמר קדושין רק בבעל לא נגמר רק מהשתא כדמוכח בש"ס דיבמות דאמרינין דס"ל המקדש אחות יבמה נפטרה וכו' משמע להדיא דבבעל לא נגמר למפרע

(ו) והנה כבר תמהו הראשונים בשיטת רש"י כיון דקדושי קטנה אינן כלום במה ניקנו לכשגדלה למפרע והאיר ד' עיני להבין שיטת רש"י. הנה בגוף הטעם דקטנה לא מקדשה נפשה אין לומר דאינה יכולה לקנות כסף קדושין דהרי בדעת אחרת מקנה יש קני' לקטן מדאו' לשיטת הרבה פוסקים אך הטעם דאינה יכולה להקנות עצמה. ואמנם הר"ן נדרים ל' כתב דאשה אינה מקנית עצמה לבעלה דכי יקח כתיב ולא כי תלקח אך שהאשה מבטלת דעתה ורצונה ומשוית נפשה כהפקר עיי"ש. וע"כ הטעם מקטנה דאינה יכולה לבטל דעתה ולהשות כהפקר דאין הפקר קטן כלום כמ"ש רש"י ב"מ כ"ב ע"ב. ואמנם שם בגמ' מקשה יתמי דלאו בני מחילה נינהו. וכתבו תוס' ד"ה דלאו בני מחילה בשלמא לרבא כיון דלכי גדלי מיאשי השתא נמי מיקרי יאוש. והיוצא משם דלרבא דיאוש שלא מדעת הוי יאוש מהני יאוש הקטן כמו יאוש שלא מדעת ולפ"ז ליהני לרבא קדושי קטנה דנימא כיון דלכי גדלה מהני הפקרת השתא נמי להני. אך הדבר נכון דבשלמא שם סתמא הקטן יתרצה כשיגדל כיון דהוי דבר שאין בו סימן ואיכא שקצים ורמשים דקאכלי. אמנם בקידושין שמא לא תתרצה אח"כ. ולפ"ז לפי המבואר בב"מ כ"ב ע"א בכלך אצל יפות דאם אמר כלך אצל יפות מהני לרבא והקשה תוס' דנימא דהשתא ניחא לי' ומתחלה לא ניחא לי' כמו דבר שיש בו סימן ותי' דשאני הכא דכיון דחזינין דניחא לי' השתא אמרינין מעיקרא נמי ניחא לי' משום מצוה. ומעתה בקדושי קטנה לע"ע ל"מ קדושי דאין בידה להפקיר ואי משום יאוש שלא מדעת שמא לא תתרצה כשתגדל. אבל כשתגדל ומתרצה הוי כבעל הבית שאמר כלן אצל יפות ומהני למפרע אף בקטנה כמ"ש תוס' ביאוש של"מ בקטן. וזה סברת רש"י דמהני קדושי קטנה למפרע. ומעתה כ"ז לשיטת רבא דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ורש"י הוכרח לפ' האיבעי' דיבמות אי גדלה בהדה דלמפרע נגמרו קדושין לישב קו' תוס' הנ"ל ומוכרח רש"י לומר דסוגין כרבא דיאוש של"מ הוה יאוש. אבל להלכה כאביי גם רש"י מודה דל"מ למפרע. ומיושב קו' הנ"ל מנדה דמקשה והא כי גדלה אכלה בהפרה קמייתא דלהלכה ל"מ קדושי קטנה למפרע. אמנם הקושי' מיבמות ס"א עדיין אין מיושב דהרי שם מקשה רבא הא ר"א ולא רבנן.