בית יצחק אורח חיים קמו

ובזה מיושב מה דאמרינין בגמרא שם ע"ב ארכב"י מתני' נמי דייקא. וכו' אלא דלא איתחזי לחכם מעיו"ט עיי"ש משמע דהיכא דאיתחזי לחכם ואף שלא אמר מעיו"ט אם הוה מום קבוע ל"ה מוקצה ובהג"א שם מבואר דאפי' ראה מעיו"ט ולא אמר אסור להתיר ביו"ט. להנ"ל נכון דבזה ל"ה מתקן כיון שכבר ראה מעיו"ט ול"ה איסור רק משום דן דין. ובשבות א' ל"ג בה"ש ואין כאן איסור בדיעבד. דוקא בב' שבותים כנ"ל. ומזה מייתי רנב"י ראי' דלשון אין זה מן המוכן משמע בדיעבד. מדקתני כל שאין מומו ניכר מעיו"ט משמע דוקא בלא איתחזי דהוה ב' שבותים והלא אף באיתחזי אסור להורות לכתחילה אלא ש"מ דבזה אף בדיעבד אסור ודו"ק. ועיין מחנה לוי. מיהו אם נימא כן דבעת שרואה המום עובר משום מתקן ובעת שאומר ההיתר עובר משום דן דין. שוב השני שבותין אין באין כאחד ושוב ל"ש לומר דבשני שבותין גזרו בה"ש דזה דוקא אם באין כאחד כמ"ש החסיד שבכהונה בעל שערי אפרים בישוב דברי הברטנורא ודוק בכ"ז)

(ד) והעיקר מה שנלע"ד בזה לענין אם יו"ט שני הוי שבות דשבות וגם לענין אי מילה של"ב דוחה יו"ט או אי מכשירין דוחה יו"ט ב' תליא בזה. דהריטב"א בסוכה מ"ג אהא דאמרינין בביצה הזהרו במנהג אבותיכם כ' וז"ל פירוש כשקבעו הלל וב"ד (הוא הלל האחרון בנו של ר' יהודה הנשיא בן בנו של רבינו הקדוש כמ"ש הריטב"א שם). חשבון זה קבעוהו ע"ע כן שנהי' נוהגין בענין המועדות כמנהג אבותינו לעשות ב' ימים בח"ל כמו שהי' נוהגי' אבותינו שלא הי' יודעין בקביעא דירחי ויהי' לנו כאלו הם ספק גמור כבתחלה לברך ולקדש בשני ואפי' לדחות מ"ע של תורה ואנו אין לנו אלא כמו שקבעו הם מעתה הרי אנו בעיקר המעשה כאלו אין אנו יודעין בקביעות הירח ואין הלולב ד"ש. מעתה לדעת הריטב"א הדבר ברור דשבות אסור ביו"ט ב' דבשעה שלא ידעו בקביעא דירחי ודאי הי' אסור שבותין. ול"ת דגם אז הי' מותר דהוי ספיקא דרבנן. דז"א דכיון דביום א' ודאי יו"ט ואי אתה יודע איזה יום. ואם אתה מתיר שבותין אתה מתיר בב' ימים דכה"ג אין מותר משום ספיקא דרבנן. כמ"ש הר"ן לענין הסיבה בד' כוסות והתוס' שבת קמ"א לענין ב' לישנא דלכ"א יש קולא וחומרא. ולכן הי' אז אסור שבותין והילל וב"ד תיקנוהו כאלו גם עתה בספק. ובזה א"ל שביו"ט א' יאסרו השבותים וביו"ט ב' נתיר כמו שכתב הר"ן לענין עיר שספק מוקף חומה דבי"ד קורא ובט"ו לא עיין במ"ל פ"א דמגילה. דבשבותים ל"ש לומר כן דאדרבה ביו"ט א' יותר יש סברא להתיר דאיתחזק היתרא דאתמול היה מותר משא"כ ביו"ט ב' נהי דלא נאמר דאיתחזק איסורא אבל עכ"פ לא איתחזק היתרא. עיין במג"א שמ"ב לענין שבות במוצאי שבת. על כן ל"ש להתיר בי"ט ב' השבותים. אמנם כ"ז לענין שאר שבותים כגון להניח עירוב וכדומה. אמנם לענין מכשירי מילה באיסור שבות. אף אם יקרה זאת בעת שהי' הדבר בספק הי' מתירין השבות משום סד"ר דל"ח שמא יקרה לו למחר ג"כ מילה בזמנו ויצטרך למכשירי מילה בשבות. דל"ש כל כך שלאדם אחד יקרה זאת ואיך נדחה מצות מילה בזמנה בשביל חשש רחוק שגם למחר יקרה ענין כזה ויבא לתרי קולא דסתרי אהדדי. על כן ל"ה זאת בכלל המנהג שהנהיגו ביו"ט שני. וכל עוד שלא נודע המנהג הוי ספק בתקנה. על כן אין לדחות מצות מילה בזמנה בשביל ספק במנהג או בתקנה. ע"כ אף אם הדבר ברור כדברי הנוב"י דיו"ט ב' ל"ה בכלל שבות דשבות מ"מ לדעתי מותר ביו"ט ב' ללכת חוץ לתחום היכא שלא הי' אפשר להכין מוהל מקודם. ואף הרא"ש שאוסר מילה ש"ב ביו"ט ב' מודה בזה דשם בעת שלא הי' בקיאין בקביע דירחא ול"ה יודעים מתי יו"ט ודאי הי' אסור מילה שלא בזמנה בב' הימים ואף עתה אסור כמ"ש בשם הריטב"א. משא"כ בשבות למכשירין גם בעת שלא הי' בקיאין הי' ספד"ר כאמור ומצאתי בתשו' זרע אמת בסוף הספר בחידושיו למס' ביצה ה' שהרחיב הדיבור בדברי הר"מ דבה' יו"ט משמע דיו"ט ב' ל"ה רק מנהג ולא תקנה ובה' חנוכה ומגלה משמע שהוא תקנה וכתב לחלק דבעת שלא הי' בקיאין בקביעא דירחא כגון בזמן המשנה הי' תקנה משא"כ לאחר שקבע הלל האחרון המועדות ל"ה אך מנהגא. והאריך הרבה להוכיח דר"מ יחלוק על שיטת הריטב"א שהובא לעיל. ועפ"י דבריו י"ל דר"מ דס"ל מילה של"ב דוחה יו"ט ב' לא הוכיח דינו ממשנה דשבת דבזה י"ל כמ"ש התשב"ץ הובא בח"ס. אך גם הר"מ מודה דבזמן המשנה לא הי' דוחה יו"ט ב' כיון שהי' תקנה אך עתה הוה מנהגא. סוף דבר לשיטת הר"מ נ"ל דמותר לצאת חוץ לתחום ביו"ט ב' לצורך מילה בזמנה כמו שמתירין להלוך פחות פחות מד' אמות לצורך מילה אף דהוי ג"כ איסור ובסי' שנ"ב מתירין לצורך כתבי הקודש שבות. והגם דאין מדמין בשבותין כמ"ש המג"א מ"מ כיון דיו"ט ב' חלוק מיו"ט א' לענין מילה של"ב חלוק מיו"ט א' לענין מכשירין ג"כ בא"ד יש להקל אם לא הי' אפשר להכין מקודם. במילה בזמנו ביו"ט ב' ואולי אף הרא"ש מודה

(ה) ועוד יש סניף להתיר עפ"י מה שכתב אדונינו מהרש"א ז"ל בשבת ק"ל דלר"ש דס"ל גגות חצירות רשות אחת ויכול לטלטל כלים ששבתו בחצר לא העמידו דבריהם לבטל מצות מילה כיון דלא ניכר לכל דמי יודע שהי' הכלים בבית ומותר לטלטל למצות מילה אף כלים ששבתו בבית ול"ח שמא נתיר בדבר הרשות. א"כ היכא שיש יותר מתחום שבת אך שהי' יכול לערב ודאי מותר לילך בלי עירוב דמי יודע שלא עירב ושמא יש להתיר לפי"ז אף יותר משיעור ערוב לפמ"ש המג"א סי' תקפ"ו דלא שכיח שיפגעו יהודים חוץ לתחום א"כ לא הוי אושא מילתא ועוד מי יודע שלא שבת בתחום. ולא העמידו דבריהם בכה"ג. וצ"ל בהבנת מהרש"א דא"כ במבוי שלא נשתתפו נימא מי יודע שלא נשתתפו אך שיתוף הוי פירסום לרבים והכל יודעים שלא נשתתפו ואושא מילתא ודוק

ודרך אגב הנני להציל את הארי אדונינו מהרש"א ז"ל ממה שתמה עליו בעצי אלמוגים דאתי לידן. הנה מהרש"א ז"ל שבת ק"ל מישב דברי רש"י שפירש מבוי שלא נשתתפו ואייתוהי מהאי רישא וכו' שהתינוק הי' בבית אחר שבראש המבוי והאיזמל הי' בבית שכנגדו. ותמה מהרש"א דהרי אף ר"ש לא התיר רק בכלים ששבתו במבוי ולא בכלים ששבתו בבית. ותי' כנ"ל דלר"ש לא העמידו דבריהם כיון דכלים ששבתו במבוי מותר לטלטל ע"כ לצורך מילה מותר אף כלים ששבתו בבית דהרואה יסבור ששבת במבוי. וע"ז תמה בעצ"א סי' שע"ב שהרי רש"י פי' שהתינוק הי' בבית והוציאו הכלי מבית לבית וא"כ אפי' אם נאמר דבהוצאת הכלי מהבית למבוי לאו כ"ע יודעין מ"מ בהבאה לבית איכא איסורא אפי' אם הכלי שבת במבוי דר"ש לא התיר אלא מחצר לחצר אבל לא מהחצר לבית ויעמוד כל העם בברית ויראו הבאת סכין ומה לי אם שבת במבוי או בבית ויש לחוש שיתירו לדבר הרשות ואמאי לא העמידו דבריהם. ולכאורה היא תמוה גדולה על מהרש"א. ואמנם מה שכתוב שם דגוף סברתו דקה וחלושה. הנה בגוף הדבר שהוסיף דלר"ש דלדבר הרשות מותר לטלטל כלים ששבתו במבוי לא העמידו דבריהם ולדבר מצוה מותר אף כלים ששבתו בבית כבר הרגיש הרב המאירי בשם גדולי המפורשים וזה כונת הגאונים שכתבו שאין הלכה כר"ש עיי"ש. אלא שמהרש"א המציא סברה ישרה להבין דבריהם. אולם מה דקשי' לי' איך הביאו לבית דהכל רואין הסכין בבית. נ"ל לישב דבסי' שמ"ט כתב הטו"ז על הנשים שהולכין דרך הרחוב ומטלטלין פחות פחות מד' אמות למול שלא יוציאו מרה"י לכרמלית ומכרמלית לרה"י דלזה ל"מ תקנה. והמציא האבן עוזר ב' תקנות או שיושיט אחד ידו לרה"י והשני יושיט לידו וישהה שם קצת דנעשה ידו מקום פטור לשיטת תוס' עירובין כ' ואח"כ מותר להוציא ממקום פטור. (ולדבריהם צ"ל הא דבמשנה א' בשבת העני חייב מיירי דלא שהה כלל. וזה צ"ע דמשנה אומרת סתם חייב. ונתת דבריך לשיעורין ומי יאמר השיעור שהיה. ואיך חייב חטאת במידי דתליא בשיעור שהיה. ולמה סתמה המשנה ומיהו למאן דמוקי בשבת ד' ה' מתניתין בשלשל ידו למטה מג' ניחא דאז ל"ה מקום פטור אבל למאן דלא מוקי הכי צ"ע) או שיניח החפץ על כלי פחות מעשר ואין כרמלית בכלים עיי"ש. והנה זה ברור דהטלטול בבית אינו איסור דאף לרב דס"ל עירובין צ' אין מטלטלין אלא בד' זה בחצר אבל במחיצות הניכרות מודה ולתוס' שם קאי בכלים ששבתו בבית. ואין איסור רק ההכנסה לבית ולזה י"ל מי יודע איך הכניסו שמא הושיטו יד כדברי א"ע או ע"י כלי. ואין האיסור רק מה שהביאו האיזמל דרך חצירות הרבה. ולזה קאמר מהרש"א דלרבנן הכל יודעין האיסור ולר"ש יסברו ששבת במבוי והכנסה לבית הי' דרך היתר. ואין הכל רואין ההכנסה רק שזאת רואין שהיא בבית אבל לא איך הכניסם ע"כ צדקו דברי מהרש"א ומה דקשי' גם על ההכנסה מחצר לחצר שמא הי' פחות פחות מד' אמות. דהרי זה בלא"ה קשה על מהרש"א גם לרבנן. וע"כ צ"ל דזה א"א לעשות רק ע"י רבים והכל יודעים מזה שלא עשו כן. ועוד מחצר לחצר אולי לא מועיל ההיתר של אה"ע אך מחצר לבית דהוי ככרמלית לרה"י לענין שבת לחומרא. ועכ"פ דברי מהרש"א נכונים. בדרך זה. וגם שאר הקושיות שהקשה שם יש לישב. (וצ"ע בעירובין בינוקא דאישתפך חמימא אמאי לא הביאו פחות פחות מד"א ובהיתר של האה"ע הנ"ל)

והנה בעצ"א שם כתב דשבות דשבות במקום מצוה אסור אך ע"י נכרי מותר ולא ע"י ישראל ומ"ה ס"ל לבה"ע דאסור לטלטל כלים ששבתו בחצר היכא דעירבו שמא יטלטל כלים ששבתו בבית. אף דזה הוי שבות דשבות מה"ט דע"י ישראל אסור שבות דשבות. וזה דלא כפרי מגדים שהובא לעיל. ואף דראיתו יש לדחות דזה אינו דומה לשבות דשבות דשם אחד לזה וכולה חדא גזירה ול"ה שבות דשבות מ"מ לפי הסוגיא דמבואר בעירובין מי קמדמית שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' מעשה שפירשו דע"י נכרי מיקרי שבות דלית בי' מעשה אין לנו ראי' להתיר שבות דשבות ע"י עצמו. והפרי מגדים קיצר מאוד כדרכו. ולא נודע מקורו אי' על כן דעת תורה ודעת נוטה דאין להתיר בשאר מקומות שבות דשבות ע"י עצמו דהרי דעת הגהות מרדכי דאף לומר לעכו"ם להביא מכרמלית אסור. והובא בטו"ז סי' ש"ז ס"ק ד'. על כן אין להתיר שבות דשבות ע"י עצמו אך ביו"ט ב' כיון דדעת הרמב"ם להתיר מילה של"ב ולכן קיל יותר גם לענין מכשירין אף לדעת הרא"ש