בית יצחק אורח חיים קמה

א"ד אף שבות מיו"ט א' וצ"ל כיון דמבואר בר"מ פ"א מיו"ט ובביצה ל"ז דא"ח בין שבות שבת ליו"ט למעין היטב רק לענין טלטול והוצאה ועיין ביצה ל"ב וכ"ת שני לי' לר"נ בין שבות שבת וכו' ומי שני לי' ומ"ה ביו"ט א"ד אף שבות אף לרמב"ם דא"ח בין שבות שבת ליו"ט

והא דמחלק בביצה כ"א בין שבות שבת ליו"ט ה"ט דאיסור זריקה הוא משום טלטול עיין יבמות ל"ג ובאיסור טילטול קיל יו"ט משבת עיין ביצה דל"ז ודו"ק. ולפ"ז ה"ה במכשירין אסור שבות ביו"ט וכן מוכח מלשון הכ"מ פ"ב ה' מילה ה' שכתב וכיון דע"י מלאכה אסור לעשות מכשירין ה"ה באיסור דרבנן דל"פ רבנן ומשמע דקאי על יו"ט. אמנם ביו"ט שני לא מוכח מרמב"ם. ואדרבה כיון דיו"ט ב' קיל מיו"ט א' לענין מילה ש"ב כ"ש דקיל לענין שבות במכשירין. והנה בתוס' ב"ק פ"א רצו להתיר מכשירי מילה ביו"ט ב' של ר"ה מק"ו דמת דאסור בשבת אף ע"י נכרי ומותר ביו"ט ב' של ר"ה כ"ש מילה ודחו הק"ו ע"ש. דהא דבמת בשבת אין להתיר ע"י נכרי הוא משום כבוד המת. ודברי התוס' אלו נעלמו מהטורי אבן ר"ה כ' ד"ה משום מתיא עיי"ש. ועכ"פ בתוס' משמע קצת דביו"ט ב' של גליות מותר מכשירין מדלא דנו רק על יו"ט ב' של ר"ה. ושמא דנו התוס' גם על יו"ט של ר"ה וכ"ש על יו"ט של גליות. ולפי זה דפסקינין דלא כבה"ג ואסור אמירה לנכרי בא"ד במכשירין בשבת ונדחה הק"ו המבואר בתוס' בלא"ה ע"כ גם התוס' סוברין דמכשירין אסורין אף ביו"ט ב' אמנם אי אסור מכשירין ביו"ט ב' באיסור דרבנן אין מבואר בהן. והנה גוף הדין לצורך מילה בזמנו ביו"ט ב' אם מותר לילך חוץ לתחום לא מצאתי מבואר ונחזי אנן מה דקמן. הנה בסי' תצ"ו מבואר דאין חילוק בין יו"ט א' לב' אלא לענין מת ולכחול את העין משמע דלשאר דברים א"ח. והרמ"א כתב דלכחול עין דוקא בא"ד מותר ומדלא חשוב מילה משמע דגם למילה אף שבות אסור ביו"ט ב' כמו בראשון מיהו מזה אין ראי' לענין מילה לפי שהמחבר ביו"ד אין מביא דעת הר"מ דלמילה יש חילוק בין יו"ט א' לב' אבל להש"ך שמביא דעת הר"מ גם למילה יש חילוק ודו"ק. ואין ראי' להתיר מפ"ח שם דמתיר לכבות הנר מפני ד"א ביו"ט שני ה"ה שאר שבות מותר במקום מצוה. דז"א דהרי הר"ן פ"ב דביצה כתב דמדינא הוה זאת מכשירי אוכל נפש. דהלכה כר"י רק דלא רצו להתיר מכשירין כאלו ע"כ התיר בפ"ח ביו"ט שני משא"כ חוץ לתחום לצורך מילה דא"כ צורך הנאה כלל אין ראי' מפ"ח: וכן א"ר מכיחול עין דמותר ביו"ט אף שאין שם חולי לשיטת הרמב"ם דשם איכא קצת הנאת הגוף כמ"ש פ"ח וכן מהרחיצה בחמין ומהסקת מים לצורך טבילה שאריך בח"ס סי' קמ"ו דשם ג"כ עיקר סמיכתו על דברי הר"ן דמדינא הי' להתיר מכשירי תשמיש דהוי דבר השוה לכל נפש עיי"ש אמנם כי כן נלע"ד להתיר לצורך מילה בזמנו לילך חוץ לתחום דהרי הרמב"ם ס"ל דביו"ט ב' מותר מילה של"ב וכוותי' מצדד לפסוק הנוב"י אף דבסי' תצ"ו מבואר דא"ח בין יו"ט א' לשני אך לענין מת וכיחול. וה"ה במכשירין לצורך מילה בזמנה וקצת ראי' משבות דל"ג בה"ש במקום מצוה אף דבה"ש חמור יותר מיו"ט שני דס' דאורייתא חמיר יותר מוודאי דרבנן כמבואר בסי' תקצ"ה ומ"מ במקום מצוה ל"ג חז"ל וה"ה שבות ביו"ט ב' מיהו אין זה ראי' דהרי שבות אסור ביו"ט ב' וחמיר מבה"ש כמבואר והנה בח"ס יו"ד סי' ר"נ חשש להחמיר במילה של"ב ביו"ט ב' מטעם דכיון דקבלו עלייהו יו"ט הו"ל חשש נדר ואיסור דאורייתא ולא הרגיש במה שהתיר הטו"ז לתקוע בע"ש אחר קבלת שבת בסי' תר"א וכתב דהקבלה ל"מ דהוה נשבע לבטל את המצוה (וצע"ק דהו"ל כולל כיון שנאסר בשאר דברים ושמא כיון דהוי כולל בב' ענינים ל"ה כולל כמ"ש הריב"ש הובא לעיל סי' מ' אות ב') וה"ה קבלת יו"ט ב' במקום מילה מותר לט"ז והרי ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת ומ"מ כתב הט"ז שם להדיא דמותר למול אחר קבלת שבת וגם לתקוע אז ה"ה להביא איזמל אז ע"כ מטעם קבלה שכתב הח"ס וודאי מותר מכשירין ועיין במג"א סי' רס"א ס"ק ז' ושם מצדד המג"א לומר דקבלה חמור מבה"ש מיהו גם הוא מסיק דלצורך מצוה ל"ח וגם מצד איסור ביו"ט ב' נ"ל להתיר דהרי לשיטת ר"ת בתוס' ביצה ל"ו מותר לקדש בלית לי' אשה ובנים מטעם דבמצוה ל"ג שבות ביו"ט עיי"ש וכש"כ ביו"ט ב' בשבות לצורך מילה בזמנו ואף דלא פסקינן כר"ת. מ"מ ביו"ט ב' ולצורך מצוה דאוריי' שדוחה שבת גם התוס' מודו ועיין פ"מ סי' ש"ז ס"ק ח' משמע אף ע"י ישראל יש להתיר שבות דשבות במקום מצוה וזה דעת עצמו. והנה בסי' תקפ"ו דמבואר דוקא ע"י עכו"ם מותר א"ר דאף ביו"ט ב' אסור ע"י ישראל שבות דאל"כ לאשמעינן ע"י ישראל ביו"ט ב' י"ל שם ביו"ט ב' ל"ה מצוה רק מדרבנן משא"כ לענין מצוה דאורייתא וקצת ראי' מדהתירו ללכת בספינה בשבת לצורך מנין להתפלל כמבואר בנתיב חיים סי' רמ"ח באריכות וכש"כ שמותר לצאת חוץ לתחום ביו"ט ב' למילה בזמנו ועיין עוד בר"מ משבת פ"ו שכתב מותר לקשר קשר שאינו של קיימא לדבר מצוה והגם שאין מדמין בשבותין מ"מ קצת ראי' מכל הנ"ל להתיר שבות ביו"ט ב'

(ב) ועוד נלע"ד דגוף הטעם דמכשירין שאפשר לעשות אין דוחין שבת היא משום דל"ה בעידנא. ואף איסור דרבנן א"ד ג"כ מטעם זה דהו"ל כעול"ת וגם ל"ה בעידנא עיין ר"ה ל"ג ומג"א סי' תמ"ו. ולפ"ז בתחומין למ"ד תחומין דאוריי' מ"מ ל"ה רק ל"ת וכמ"ש הריטב"א יבמות וה"ה לדידן דל"ה רק דרבנן אבל גזרו אטו י"ב מילין וי"ב מילין גופי' ל"ה רק ל"ת ומה"ט השמיט הר"מ הך דאין מעבירין את התחום בשופר. דעשה דרבים דוחה לל"ת ול"ב בעידנא ובתחומין ל"ה עול"ת. עיין בישי"ע סי' תקפ"ו. ולפ"ז ה"ה במילה דנכרתו י"ג בריתות דוחה ל"ת ול"ב בעידנא ורק לתו"ע א"ד רק היכא שהיא בעידנא ומה"ט אסור מכשירין אף איסור דרבנן משום דהוה משום לתא דעול"ת ול"ה בעידנא. ומכשירין שא"א לעשותו בעיו"ט הוה כמצוה עצמה כדכתבו תוס' יבמות י' והוה שפיר בעידנא כמ"ש הנ"י בב"מ ל' ולפ"ז בתחומין דל"ה רק ל"ת מותר אף ביו"ט ראשון לרמב"ם. אך דל"פ כרמב"ם בשופר. אמנם ביו"ט ב' דקיל יותר יש לסמוך על שיטת הרמב"ם בזה

ולכאורה יש להביא ראי' מש"ס דסוכה ל"ח דדייק שם דמיירי ביו"ט שני מדקתני מי שבא בדרך. והקשה ריטב"א הרי אף ביו"ט ב' אסור לצאת חוץ לתחום. ותי' דמיירי בחה"מ וחה"מ מיקרי יו"ט. והובא ג"כ בטו"ז סי' תרנ"ב (וקצת צ"ע על הטו"ז דבסי' תרס"ח כתב דלא מצינו בשום מקום שחה"מ מיקרי יו"ט וסותר עצמו ומצאתי שוב שכבר הרגיש בזה ביעיר אזן אות י"ט). אמנם אם נימא דמותר לצאת חוץ לתחום לצורך מילה בזמנו הפי' בגמ' יו"ט ב' כפשטי'. ול"ק קו' הריטב"א מיהו אף אם נאמר דאסור עדיין י"ל שיצא להוצאת המת דודאי מותר לצאת חוץ לתחום לכ"ע כמבואר סי' תקכ"ו. וצ"ל דהריטב"א ס"ל כשיטת התשב"ץ ח"ג סי' רפ"ד הובא בח"ס יו"ד סי' ר"נ שכתב דתנא ירושלמי הוא דל"ל יו"ט של גליות. ולכן לא נקט במשנה בשבת פרא"ד יו"ט של גליות עיי"ש ולכן גם לריטב"א לא ניחא לי' ביו"ט של גליות רק בחה"מ. אמנם לרמב"ם שדייק ממשנה בשבת דביו"ט של גליות מותר מילה ש"ב. ה"ה הפי' בגמ' דסוכה ל"ח ביו"ט ב' ויצא לצורך מילה או קבורה ודו"ק. והנה בעיקר דינא דמילה שלא בזמנו ביו"ט ב' מצאתי לפחד יצחק אות מ' הביא עובדא בשנת תפ"ח שמלו מילה שלא בזמנו בשמחת תורה שחל להיות ביום ד' ולא רצו להמתין עד יום ה' שלא לכנוס לבית הספק אם מותר לימול ביום ה' מילה ש"ב ומעשה רב. ואלו ראה הגאון בעל ח"ס זאת אולי הי' ג"כ מסכים להלכה לעובדא הנ"ל דמעשה רב ונעשה בהסכמת הרבה גדולים

(ג) והנה בגוף הדבר שרצה המתיר לומר דיו"ט שני בא"ד הוי שבות דשבות הנה הנוב"י א"ח חנינא סי' מ"ד הרחיב הדיבור בזה. והביא ראיות דיו"ט ב' בא"ד לא מיחשב שבות דשבות. ועיקר ראיתו חזקה מאוד מהא דאסור לערב ע"ת ביו"ט ב' והלא אין מערבין אלא לדבר מצוה ושבות דשבות מותר ולבסוף דחה זאת דילמא אין מותר רק למצוה דיומא. אבל למצוה דלמחר לא. ועכ"פ יוצא מדברי הנוב"י דלמצוה דלמחר כדינא דידי' אין להתיר מטעם שבות דשבות. איברא דקצת יש לדון בגוף ראיתו דכמו שכתב הברטנורא עירובין ל"ה במשנה דנתנו למגדל דהיכא דאיכא תרתי שבותים כגון טלטול וחתיכת סכין אף לרבי גזרו בין השמשות ועיין באבן עוזר ובאחרונים. ה"ה בשבות דשבות דמותר במקום מצוה מה"ט רק בשבות אחד אבל לא בתרתי. והנה בעירוב יש טעם אחד שאסור דלמקני שביתה בשבתא אסור וטעם ב' משום הכנה כמ"ש בתוס'. ולכן יש ב' טעמים לאיסור. והוי כב' שבותים דאסור אף שבות דשבות במקום מצוה. ובזה מיושב קו' תוס' ביצה י"ז שם שהקשו למ"ל טעם דליקני שבותה אסור ת"ל משום הכנה להנ"ל צריך ב' טעמים. ויש להעמיס זאת בדברי תוס' שכתבו משום הכנה לא אמרינין כיון שיש ספק שמא חול הוא עיי"ש. יהי' אך שיהי' קצת יש לדון על הנוב"י והא דאסור ביו"ט בע"ח דל"ש למקני שביתה כמ"ש תוס' שם משום דע"ח לא מיקרי מצוה וכן עירובי תבשילין. כיון שהי' יכול להניח מקודם ופשע, וגם שכחה מיקרי פשיעה אך בע"ת ולא ידע קודם יו"ט שיבוא רב והוה מצוה שם י"ל דאיכא ב' שבותים כאמור. (ועפ"י דברי הברטנורא הנ"ל פירשתי כונת רש"י ביצה כ"ו בבכור שנפל לבור שפירש"י בטעם דר"ש אומר אין זה מן המוכן מב' טעמי לפי דהו"ל כמתקן והו"ל כדן את הדין ולכן אין רואין מומין ביו"ט. וקשי' למ"ל לרש"י ב' טעמי. גם הקשו התוס' דהרי בשבת אמרינן טעמא דר"ש משום מוקצה דמי יימר דמזדקק לי' חכם. להנ"ל י"ל דקשי' לי' לרש"י אמאי אמרינין מ' יימר דמזדקק לי' חכם אמאי לא מזדקק לי' וצ"ל משום דא"ר מומין ביו"ט. אך אכתי קשי' דמוקצה מחמת אד"ר ל"א כמו בטבל שאם עבר ותיקנו מתוקן. אך הטעם דמוקצה מחמת אד"ר ל"א דל"ג בה"ש ול"ה מוקצה בה"ש. משא"כ לראות מומין יש ב' שבותין משום מתקן ודן דין. ולכן אסור בה"ש והוה מוקצה ולכן פירש"י לאו משום מוקצה היינו לולא הטעם דמתקן ודן דין ל"ה ר"ש אוסר משום מוקצה אך מטעמים אלו אסר אף בדיעבד: