בית יצחק אורח חיים קמד

וא"ל דס"ד ע' דפסח דוחה לתו"ע הרי אין ע' דוחה לתו"ע. ואמנם למ"ש תוס' זבחים הנ"ל דע' דכרת דוחה לתו"ע סברת אין לומר קיימת. וכבר הרגיש הגאון ר' ישעי' פיק בזה. א"כ לפ"ז גלי קרא אפסח דאין ע' דוחה לתו"ע אף בכרת. ולפ"ז משם ילפינין וא"צ קרא דמצורע שלא יקוץ דכבר שמעינין דאף ע' דכרת א"ד ללתו"ע בפסח ושפיר מקשה אביי. ובהכי יש להבין הפלוגתא שבין ר' יאשי' ור' יונתן בשבת קל"ג דפליגי פלוגתא דרבא ור"ס ולא נודע סברת מחלוקתן להנ"ל אזלי לשיטתייהו. דכבר הקשה ז' הגאון מ' העשיל על דברי התוס' דאיצטריך לפסח דא"כ למ"ל קרא דלא תשחטו על בנו ואותו ליכתב להדי' בנו ואותו בקרא וא"ל דא"כ לא נדע אותו ובנו ז"א דהרי או"ב אינו נוהג בזכרים ופסח בא מזכרים דוקא וע"כ אותה ובנה אסור מדאיצטרך הסמיכות לקדשים והקו' מפורסמת. אמנם למ"ד אותו וא"ב נוהג בזכרים כחנניא שפיר י"ל כסברת התוס' דל"ק קו' הגאון הנ"ל. וכן כתוב בלב ארי'. ולפ"ז המעיין בחולין ע"ח יראה דחנניא דס"ל או"ב נוהג בזכרים ע"כ ס"ל כר' יונתן דלחלק ל"צ קרא. ור' יאשי' דס"ל לחלק צריך קרא לא ס"ל כחנניא עיי"ש. ולפ"ז דבריהם מזוקקים שבעתים דר' יאשי' ס"ל דצרעת חמורה. דמוקי לקרא דוישלחו לפסח ואיצטריך מצורע דס"ד דעשה דכרת דוחה לתו"ע קמ"ל דצרעת חמורה דלא יליף מאותו וא"ב דאותו וא"ב לא אתי לפסח לדידי' ור' יונתן כשיטתי' דחוששין לזרע האב. ואתי קרא דאותו וא"ב לפסח ומזה ילפינין דאין עשה דכרת דוחה לתו"ע. וליכא למימר דקרא דוישלחו אתי לפסח כקו' אביי ולכן ס"ל צרעת אינה חמורה ורק גברא ל"ח ורבא ס"ל ג"כ כר' יונתן בתמורה ה' ולכן ס"ל כר' יונתן דגברי ל"ח. וקצת יש לדקדק עוד בשיטת אביי וי"ל. ודברים האלו נכונים המה בעזה"י להבין שיטת התנאים ומחלוקתן

(ו) והנני חוזר למה שהאילונו. לעיל כתבתי דראב"ע דס"ל ברכות ט' כבא השמש אתה אוכל מועד צאתך אתה שורף והקשה רש"י הרי א"ש קדשים ביו"ט ותי' בצל"ח דס"ל כחזקי' זבחים נ"ז דבלילה דלא אינתק לשרפה א"ח כרת ובבקר ח"כ וקמ"ל זמן שרפה לענין כרת. ולפ"ז י"ל דר"ע דלא ס"ל כראב"ע משום דס"ל כר' יוחנן דחייב כרת אף בלילה. וע"כ קרא קמ"ל דעד מועד צאתך מותר לאכול. ולפ"ז י"ל קו' העולם בפסחים מ"ד אהא דאמרינן לא לכתוב חטאת ותיתי מנזיר. והרי בזבחים מקשה דליתי ע' ולידחי ל"ת ותי' ר"א יקדש ע' היא וא"כ ע"כ צריך קרא דחטאת

והנ"ל הנה כבר הקשה בס' ברוך טעם למ"ש התוס' שם דהקו' לא קאי אנותר דהו"ל ע' שיש בו כרת רק אקדשים פסולים. והתוס' כתבו בכריתות י"ג דבקדשים פסולים שלא נזרק כהלכתן ישנו בשאלה וקדשים שנזרקו כהלכתן ליתא בשאלה. מה משני ר"א אין ע' דוחה לתו"ע הרי לתו"ע שישנו בשאלה שהיא קדשים פסולים נדחין מפני ע' דקדשים כשרים דליתא בשאלה. ולישב זאת נאמר דר"א קאי ליישב בשיטת חזקי' דס"ל בנותר בליל ב' ליכא כרת דלא אינתק לשריפה. וקו' הגמ' קאי בנותר כזה דהוא נזרק כהלכתו. ובזה שפיר משני ר"א וכן י"ל דברי התוס' שם שכתבו ומיהו קשה דכי הוה לילה ניתא עשה ונידחי ואין לזה שום הבנה ונ"ל לפרש שהיא פי' על הגמ' דמקשה לחזקי' וקאי קו' הגמ' על לילה ובזה ישבו תוס' קו' ועיין בצאן קדשים כתב שם דתוס' קאי לחזקי' אבל לא פי' דבריהם כדכתיבנא והמובחר כמ"ש (וא"ל דעדיין קשי' לר"א מאם פסולה תיפסל דניתא ע' ונדחה לתו"ע שישנו בשאלה די"ל גם ר"א ס"ל ג"כ אין ע' דוחה ל"ת במקדש רק דר"א קאמר דסברא זה לא מוכח די"ל דקרא קאי על נותר ואין ע' דוחה לתו"ע)

ולפ"ז כ"ז לחזקי' אבל לפי מה שהוכחנו לעיל דר"ע ס"ל כר' יוחנן דחייב כרת אף בלילה. ואנותר לק"מ ורק אקדשים פסולים ובזה ליתא לתי' דר"א שפיר אמרינן בפסחים לר"ע לא ליכתב בחטאת ותיתי מנזיר דלדידי' א"צ יקדש דבנותר ע' שיש בו כרת. ובקדשים פסולים ל"מ תי' ר"א ודוק היטב

(ז) ודע דבפסחים פ"ג מציין הגמ' הקו' דליתא עשה דשריפת קדשים אחל ט"ז בשבת וכבר עמדו המפורשים דבשבת ודאי אין ע' דוחה ל"ת שיש בו כרת. אבל לדעתי י"ל לפ"מ דאמרינן יבמות ה' דפסח ומילה לפני הדיבור ולכן דוחין שבת אולי נותר דפסח דהי"ל ג"כ ע' דלפני הדיבור לידחי שבת ולכן שפיר מקשה. כן נ"ל בדרך אפשר. ודע דבמ"ש הר"ן פ' ע"פ דלמחר מותרין במלאכה ובחמץ ופירשתי דקאי על ט"ז דע"כ צריך לפרש הכי דליכא לפרש דבט"ו מותרין בחמץ דא"כ מה הי' קשה לו על קרא דולא יכלו להתמהמה דזה קאי ע"כ על יום ט"ו דבלילה באמת התמהמהו ולא גורשו כדאיתא בברכות ט' וע"כ על יום ט"ו קאי וע"כ קשי' לר"ן דביום הי' אסורין בחמץ וע"כ תי' דלצורך ט"ז הי' רשאין להשהות. (וזה אין להקשות על הר"ן שכתב דלמחר הי' מותרין במלאכה והרי אז הי' שבת כדאיתא בשבת פ"ח דט"ו שיצאו הי' בע"ש די"ל זה לרבנן ור' יוסי ס"ל ד' פ"ז דט"ו הי' בחמשה בשבת. ובזה מיושב מה דקשה בדברי חזקי' דקאמר ליתן בקר שני לשריפתו והרי אז הי' שבת. וכן ראיתי בספר אחד שהקשה כן דחזקי' סובר כברייתא דשבת פ"ז). ולפ"ז י"ל דאביי נאיד מדברי חזקי' דס"ל ט"ז הי' בשבת כרבנן. ועיין בחק יעקב סי' ת"ל ודוק. ודע דמה שנאמר בפ' בא דלדורות ביו"ט כל מלאכה ל"ת מ"מ לא נצטוו ע"ז רק לאחר מ"ת. וע' תוס' קדושין ל"ח ואין להאריך יותר. ודרך אגב ראיתי בפ"י שבת כ"ה ד"ה ולא מילה בסוף וז"ל משא"כ אי לא כתיב לבדו ה"א דהא דצרעת דוחה עבודה היינו אפי' בנגעים טהורים כפשטא דלישנא דכל צרוע. וזה תמוה דסתם צרוע הוא נגעים טמאים עיין בנדה י"ט. והובא לעיל סי' ל"ו ועוד איך ה"א דקרא דכל צרוע בנגעים טהורים. והכי בעל נגעים טהורים טעון שלוח. א"ו דקרא לא מיירי בנגעים טהורים ומה שאסור בעבודה הי' משום דהוה בע"מ כדאיתא בבכורות מ"ה וכפי הנראה נפלט זאת מתוך קלמוסו

(ח) והנה ראיתי במכילתא דברים תמוהים וז"ל ד"א מת"ל עד בקר מגיד שאינו נשרף אלא לאור ששה עשר ר' ישמעאל אומר א"צ הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה בהן שריפה מעין מלאכה היא ומת"ל עד הבקר אלא שאם ששה עשר בשבת מגיד שאינו נשרף אלא לאור י"ז. וזה תמוה דליו"ט א"צ קרא ולשבת צריך קרא ועיין ח"ס א"ח סי' פ"ה שתי' בדוחק. וי"ל בפשיטות למ"ש תוס' קדושין ל"ח בשם ירושלמי דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור והקשו כל האחרונים דביבמות ה' אמרינן דעשה דקודם עדיף וכבר קדמם בקו' זו האור זרוע ח"ב סי' רל"ג. ותי' דביבמות אמרינן דמילה ותמיד ישנן לפני הדיבור וגם שבת נאמר לפני הדיבור ולכן דחי. אבל היכא ששניהם לאחר הדיבור מנלן. אמנם היכא שהעשה לפני הדיבור ול"ת לאחר הדיבור באמת ל"ד. עיי"ש וכן כתבו כל האחרונים. והנה נותר הוה ע' שלפני הדיבור ויו"ט ל"ת שלאחר הדיבור ובלא"ה לא דחי. ולכן קאמר ר"י א"צ ליו"ט דבלא"ה ל"ד אלא שאם חל ט"ז בשבת ס"ד דלידחי הואיל ושניהם לפני הדיבור קמ"ל ולכאורה יש לפרש לפ"מ דבעי למימר ביבמות ו' דר"י ס"ל הבערה ללאו יצאת ע"כ קאמר ר"י א"צ הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה בהן שריפה מעין מלאכה. והוא בלשון בתמי' דכיון דס"ל ללאו יצאת ל"ה מלאכה לגבי יו"ט כמ"ש תוס' פסחים ה'. ולכן א"צ קרא לזה דפשיטא דשורפין ביו"ט. ולכן פי' ר"י דקרא דהנותר קאי על חגיגת י"ד ונאכל לב' ימים והיא מדאורייתא כתנא דס"ל הכי פסחים ע"א עיי"ש בתוס' ולכן קמ"ל קרא דאין שורפין בט"ז בשבת דלדידי' דללאו יצאת ל"ה רק ל"ת גרידא. וס"ד דדחי (ואף דבמצרים לא הי' חגיגה הדרוש דעד בקר קאי אלאחר מתן תורה דאז יהי' חגיגת י"ד ובזה מיושב מה שהקשיתי לעיל דבמצרים לא הי' יו"ט עיי"ש ודוק) ולשון א"צ נמצא כמה פעמים במכילתא על כונה הנ"ל דלא מצי לומר כן. והא דלא מוקי ר"י בחל ט"ו בשבת משום דס"ל דיצאו ממצרים ביום ה' כדאיתא בשבת וחל אז ט"ז בשבת ולכן מוקי קרא בהכי

סי' מב

ב"ה פרעמישלא יום ב' י"ב תמוז את הברכה לפ"ק

שלום וברכה וכ"ט לה"ה הרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה המפורסים מ' משה אהרן גאלדרינג נ"י האבד"ק פאקשאן והגליל במדינת מאלדאווע

ע"ד שאלתו בשו"ב שהלך ביו"ט שני של גליות שחל ביום ו' חוץ לתחום למול בן בשבת שאחריו ועשה זאת עפ"י הוראת חכם והדרך רחוק יותר מי"ב מילין והמורה אמר שכדת הורה וכת"ה כתב דמכשירין אין דוחין אף שבות ביו"ט ב' וגם דל"ה צורך יו"ט רק צורך שבת שאחרי' ועוד מטעם פשיעת אבי הבן. והטעם האחרון כיון שהוא יותר מי"ב מילין ע"כ הורה שלא כדת וישאל הדין עם מי

(א) תשובה לאשר שאלתו נחוץ לדינא ומילתא דשכיח ולא מצאתי מבואר מוכרח אני להאריך קצת ואבוא על סדר דבריו מ"ש דמכשירין אין דוחין יו"ט שני ואף לשיטת הרמב"ם דמילה של"ב נימול ביו"ט ב' והובא בש"ך סי' רס"ו ובנו"ב סי' ל' והאריך בפסק הלכה בח"ס יור"ד סי' ר"נ ורנ"ב היינו דוקא בגוף המילה אבל מכשירין כיון שאין דוחין שבת ויו"ט אף יו"ט ב' אין דוחין והביא ראי' דבפ"א מה' מילה חילק הר"מ בין יו"ט א' לב' ופ"ב ממילה כשדיבר מענין מכשירין לא חילק ע"כ ס"ל לרמב"ם דמכשירין אין חילוק וכוונת הש"ך ס"ק ח' שכתב דכל שאר הדברים שאין דוחין שבת דוחין יו"ט שני אין כוונתו על מכשירין אך על נולד מהול וב' ערלות וי"ד שזכר הר"מ ולא על המכשירין. הנה מלשון הר"מ פ"ב דמילה שכתב דמכשירי מילה בזמנה אין דוחין יו"ט מק"ו מה דמכשירי מילה אין דוחין שבות דשבת דדבריהם ק"ו לאיסור תורה מזה אין להוכיח רק באיסור תורה ולא על שבות מיו"ט אף יו"ט ראשון דקיל משבות שבת כדאמרינן בביצה כ"א שאני שבות שבת משבות יו"ט ולפ"ז מנא ידעינן דמילה