בית יצחק אורח חיים קמב

(ח) והנה לעיל העירותי על דברי הרשב"א שכתב דמצות יבום היא משום לתא דפו"ר והאשה אינה מצוה והדבר צ"ע דא"כ איך הוה ס"ד דעשה דוחה לל"ת והרי בדידה ליכא עשה ובשלמא בכל יבום י"ל דאישתרי לגמרי במקום יבום וראי' דמותר אפי' ביאה שני' ועיין תוס' יבמות ד' אבל היכא דאיכא ל"ת ורק מצד דחי' הדבר קשה. ולומר מפאת חטא כדי שיזכה חבירך הדבר קשה דנשים ליתנהו בערבות. ואולם לפמ"ש לעיל גם זה ל"ק דהגמ' מקשה על אלמנה מן האירוסין דהוי איסור שאינו שוה בכל ונשים אינן מוזהרות רק מקרא דלא יקחו. וכיון דבדידי' איכא עשה ואינו מוזהר איהי נמי אינה מוזהרת. (וע' מה שכתבתי בדרוש ליומא סוגיא דעירוב והוצאה ושם הבאתי דברי מהדורא בתרא יבמות ל"ג וגוף הענין באם עשה דוחה ל"ת אם הותרה או דחוי' ואם היא דחוי' יש להעיר גם על סברא דידן)

ובזה י"ל בדברי הרשב"א שכתב בנודרת הנאה מיבמה דחולץ והרי זה אינה עולה ליבום מן התורה דקאי עלה בלאו ועשה והאחרונים הקשו דניתי עשה ונדחה לל"ת ועשה שישנו בשאלה כמו ביבמות דף ה'. ולהנ"ל נכון דהגמ' הקשה רק על אלמנה כנ"ל כיון דבדידי' איכא עשה אף איהי אינה מוזהרת ובנודרת הנאה דאיהי נמי מוזהרת דהוי לאו השוה בכל בלא"ה לא דחי דבדידה ליכא עשה ואין אומרים חטא רק מתורת ערבות. ונשים ליתניהו בערבות כן הי' נראה לכאורה

ואולם להמעיין ביבמות בסוגי' דפציעה דכא ואם בעלו קנו לא משמע כן עיי"ש. ולכן נ"ל ליישב בפשיטת דיבום כיון שהוא בע"כ איהי הוי אנוסה והיא קרקע עולם ואינה מחויבת למסור עצמה וכיון דבדידי' איכא עשה הו"א שמותר לייבמה בע"כ ובאנוסה כל עיקר קושייתינו דלמסקנא דבעינן דעתה למ"ל למימר דליתא לעשה כלל נהי דאיתא מ"מ איהי אסורה אבל ביבום ל"ק. ועיין בישי"ע אה"ע סי' קס"ה בשם בנו כתב ג"כ כדברינו

ובזה י"ל דלמסקנא דאין עשה דוחה לל"ת מדרבנן מפאת גזירה ביאה ראשונה עכ"פ א"י לכוף אותה כיון דמדרבנן אסורה ומדעתא אסור מדאורייתא דאיהי מוזהרת ורק בכהן היא נמי מותרת עכ"פ מדאורייתא כיון דהוא אינו מוזהר. ובזה י"ל קו' הב"ח והט"ז ממחזיר גרושתו דאסורה ליבם מק"ו ואם בעלו ל"ק ובחייבי לאוין פסק אם בעלו קנו עיי"ש בב"ש קע"ד ולהנ"ל נכון דבחייבי לאוין מיירי בכהן ובאיסורי כהונה דאינה מוזהרת רק היכא דהוא מוזהר וכיון דבדידי' איכא עשה אף היא אינה מוזהרת ולכן קנה. ואמנם במחזיר גרושתו נהי דה"א דלידחי הואיל והוא בע"כ אבל להמסקנא דהוא מדרבנן אסור ליבמה ועכ"פ אינו יכול לכוף אותה ורק מדעתה ואסורה מדאורייתא דבמחזיר גרושתו היא נמי מוזהרת. ומה דקשי' על סברא דידן מפצוע דכה דאף היא מוזהרת ומ"מ אם בעלו קנה. י"ל גם פצוע דכה הו"ל לאו שאינו שוה בכל כיון דמותר בגיורית וכן לאו דממזר. ואין אסור עלי' רק משום שהוא מוזהר. והיכא שהוא מוזהר איהי נמי מוזהרת. ואל תתמה ע"ז דהרי הר"ן בסנהדרין ח"י כתב דיבום ל"ה שוה בכל הואיל ואינו במלך ודוק היטב. ובזה עדיין יש לעיין. ולפי שהוא דרך פלפול אין להאריך יותר

(ט) ובעמדי בזה לא אמנע מהציג פרפרת נאה בענין זה. הנה הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף ח"י אהא דלא הקשו בגמ' אלמנה מן הנשואין אמאי צריכה חליצה כ' די"ל דאלמנה מן הנשואין מדאורייתא ג"כ עשה דוחה לתו"ע משום דהוה לתו"ע שאינו שוה בכל כמו שהקשו בתוס' יבמות ה'. והא דאמרינין ביבמות כ' בשלמא אלמנה מן הנשואין אין עשה דוחה לתו"ע לרוחא דמילתא קאמר וכו' דאורחא בגמ' למשבק קו' קטינתא משום קו' רבתא עיי"ש ותמה בס' אהל דוד להגאון מ' דוד דייטש יבמות ה' דאכתי איך יתורץ מהא דפליגי ר"א ור"י בביאת כה"ג באלמנה ואמרינין שם מן הנשואין כ"ע ל"פ דלא פטרה דאין עשה דוחה לתו"ע והלא הו"ל לתו"ע שאינו שוה בכל. והכא לענין דינא אמרינין כן. ונלע"ד לישב ואגב יתורץ דברי הגמ' יבמות ו' מה להנך שכן הכשר מצוה ופירש"י שאפשר בחליצה והקשו התו' הרי חליצה במקום יבום לאו מצוה. והנ"ל הנה הרשב"א בתשו' כתב דעל האשה אין המצוה דיבום דהיא רק משום לתא דפו"ר. והקשו דא"כ איך מדאורייתא העשה דוחה לל"ת בח"ל וגם למה איצטרך עלי' דל"ת הואיל ואישתרי אישתרי איך סד"א שתעבור היא אם אין עלי' המצוה אך כיון דיוכל ליבמה בע"כ ע"כ אם בדידי' העשה דוחה לל"ת רשאי ליבמה. ואמנם דעת רש"י דף ל"ט דאין כופין אותה ליבם אם היא אינה רוצה וכתבו הראשונים דרש"י פוסק מצות חליצה קודמת ולכן אין כופין אותה. ולפ"ז ל"ש לומר דה"ט שמיבם אותה אף דבדידה ליכא מצות משום שיכול ליבמה בע"כ דלמ"ד מ"ח קודמת אין כופין. וע"כ לדידי' מצות יבום עלי' וגם בדידה העשה וכן כתב הפ"י כתובות מ' לדעת רש"י ע"כ נקיט האי כלנא בידך דלמ"ד מצות יבום קודמת אין העשה עלי' ולמ"ד מ"ח קודמת גם עלי' המצוה מדאיצטריך עלי'. והנה בגוף קו' התוס' בהא דאין עשה דוחה לתו"ע והרי אלמנה מן הנשואין עול"ת שאינו שוה בכל י"ל בפשיטות אם נימא דעל האשה אין המצוה כדברי הרשב"א אף עשה דיבים אינו שוה בכל וקו' הר"ן והתוס' ל"ק רק למ"ד מ"ח קודמת ולדידי' אמרינין דהמצוה עלי' כמו שהוכחנו והוה עשה דיבום ש"ב. ומעתה בגמ' שפיר אמרינין באלמנה מן הנשואין כ"ע ל"פ דלא פוטרת צרתה כ"פ באלמנה מן הארוסין ומ"ד אינה פוטרת משום דאפשר בחליצה ומ"ד פוטרת דחליצה במקום יבים לאו מצוה. והיינו דבאלמנה מן הנשואין ממנ"פ אינה פוטרת דלמ"ד חליצה במקום יבום לאו מצוה דמצות יבום קודמת ולדידי' אלמנה מאירוסין פוטרת דעשה דוחה ל"ת לדידי' העשה אין עלי'. והוי ע' דיבום ג"כ אין שוה בכל. ואין דוחה עול"ת דאלמנה. ומ"ה אינה פוטרת ולמ"ד מ"ח קודמת דלדידי' העשה דיבום עלי' ועדיף מעול"ת דאלמנה מ"מ לדידי' בל"ת גרידא ג"כ אינה פוטרת משום דאפשר בחליצה. וע"כ על מסקנת הסוגיא ל"ק כלל קו' תוס' והר"ן ורק על התחלת הסוגיא דאמרינין בשלמא אלמנה מן הנשואין עול"ת היא. ואז לא ס"ד דגמ' כיון דאפשר בחליצה עשה לא דחי לל"ת שפיר הקשה הר"ן. וע"ז תירץ דאורחא דגמ' למשבק קושיא קטינתא מפני קו' אלימתא

ובזה מיושב מה דמקשה בדף ו' מה להנך שכן הכשר מצוה שהקשו תוס' דחליצה במקום יבום לאו מצוה דלכאורה קשי' בגמ' שרצו למילף מקרא דאת שבתותי תשמורו הא ל"ה דחי. אלמא דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ומ"ה איצטרך עלי'. ועדיין קשי' דמשם לא מוכח רק דעשה השוה בכל כגון כיבוד אב דוחה ל"ת שיש בו כרת וכן בנין בהמ"ק דנשים חייבות כמבואר בר"מ (הארכתי לעיל סי' ג') משא"כ מצות יבום דאין עלי' כנ"ל ומנ"ל דדחי. וע"כ צ"ל דגמ' קאי למ"ד מ"ח קודמת ולדידי' הוכחנו דהעשה עלי' דאל"כ היכא מיבם כיון דבידה שלא ליבם דאין כופין ולכן רצו לילוף מכיבוד אב. ושפיר משני שכן הכשר מצוה. ופירש"י דאפשר בחליצה ול"ק הרי חליצה במקום יבום דע"כ הסוגיא קאי למ"ד מצות חליצה קודמת כנ"ל ודברים אלו משמחים לב אם כי יש לסתור ולבנות. וחדאי קב"ה בפלפולא

סי' מא

בש"ס דשבת כ"ד ע"ב אין מדליקין בשמן שריפה וכו' ובגמ' לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט מנה"מ אמר חזקי' א"ק ולא תותירו ממנו וכו' ליתן לו בקר שני לשריפתו אביי אמר א"ק עולת שבת בשבתו רבא אמר לבדו ולא מילה שלא בזמנו ר"א אמר שבתון עשה ואין ע' דוחה לתו"ע. והקשו התוס' ד"ה ולא מילה על רש"י שפי' דאתיא מק"ו מצרעת והא לרבא ל"ל האי ק"ו דקסבר צרעת דוחה עבודה לאו משום דחמירא אלא משום דגברא ל"ח. עוד הקשו התוס' דרבא ל"ל יו"ט עול"ת וקשי' מביצה ח' דאית לי' לרבא יו"ט עול"ת. עוד יש לפרש פלוגתא דרבא ורב ספרא בשבת קל"ב וס"ל לרבא שם דצרעת לא חמירא ורק דגברי ל"ח ורב ספרא ס"ל צרעת חמירא ולא נודע סברת רב ספרא. עוד יש לפרש בגמ' דחזקי' ואביי ורבא ור"א קאמרו טעמם בג' מקומות בש"ס ולא נודע מדוע הוסיף כ"א טעם על חבירו ובמה פליגי. ונ"ל לפרש דברי הגמ' קצת בדרך פלפול ולפי שיש בענין זה הרבה הערות בדרך האמת לא אמנע מהציגו הנה

(א) הנה בגוף דברי חזקי' דיליף מוהנותר ממנו עד בקר ליתן לו בקר שני לשריפתו יש לתמוה דהרי קרא זה נאמר בפסח מצרים ואז לא הי' מצות יו"ט והי' יכול לשרוף בט"ו ולמה לי בקר שני ואיך יליף מזה דא"ש קדשים ביו"ט. ולומר דקרא זה קאי לדורות כמו קרא דשבעת ימים תאכל מצות דקאי לדורות ז"א דבקרא דז' ימים תאכל מצות כתיב לדורותיכם וקאי להדיא על פסח דורות משא"כ קרא דעד בקר קאי להדיא על פסח מצרים. והנראה מזה ראי' למ"ש הר"ן פ' ערבי פסחים אקרא דלא יכלו להתמהמה וז"ל שאלו יכלו להתמהמה הי' מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום ולמחר הי' מותרין במלאכה ובחמץ ולפיכך אלו יכלו להתמהמה הי' מחמיצין לצורך מחר וכונתו לילה ויום היינו ליל ט"ו ויום ט"ו. ומ"ש הי' מותרין במלאכה אין זה רבותא דט"ז תמיד מותר רק הרבותא היא דבחמץ הי' מותרין ולפ"ז שהי' אסורין בט"ו במלאכה שפיר דרשינין לבקר שני לשריפה ובצל"ח שם חולק על הר"ן ופירש לילה ויום היינו יום י"ד וליל ט"ו. והאריך בזה. ולפענ"ד מסוגיא זו מוכח כהר"ן דבמצרים הי' אסורין במלאכה בט"ו. ועיין עוד לקמן. וע' במזרחי כתב ג"כ כר"ן דבט"ו הי' אסורין בחמץ ובב"י לא הי' מוזהרין ומזה מוכח דהפי' בר"ן כמו שכתבתי. והנה בש"ס דברכות ט' ס"ל לראב"ע דפסח אינו נאכל רק עד חצות ור"ע ס"ל עד הבקר מותר לאכול. והני תנאי כהני תנאי דר"א ס"ל כבא השמש אתה אוכל מועד צאתך אתה שורף. ור' יהושע ס"ל עד מועד צאתך אתה אוכל. והקשה רש"י לר"א דמועד צאתך שורף הרי א"ש קדשים ביו"ט ותי' דמ"מ זמן שריפה הוא בבקר. והקשה בצל"ח דלמאי נ"מ כתבה רחמנא דבבקר זמן שריפה ותי' דחזקי' ס"ל בזבחים נ"ו דבאכל בלילה הואיל ולא אינתק לשרפה א"ח כרת ובבקר חייב כרת ולכן כתב רחמנא מועד צאתך שיתחייב כרת אז (ומה שלא יוכל לשרוף משום יו"ט לא יגרע