בית יצחק אורח חיים קמא

ואמנם קושיא זו בלא"ה קשה לשיטת תוס' שבת דהיכא דפשע ל"א חטא וכאן פשע שאנס וע"כ צ"ל דשם קאי לרבנן דס"ל קטנה בקנס ובה ל"ש הטעם דאיהי מוזהרת. וכעין זה כ' בהפלאה או שנאמר לישב דהגמ' מקשה על נמצא בה דבר ערוה די"ל דמיירי בכהן שאנס ונבעלה לפסול אח"כ דהוה זונה ואסורה לכהן ומבואר בתוס' נדרים צ' בהא דאומרת טמאה אני לך איך מאכילין דבר האסור לה ותירץ ה"ר אליעזר כיון דאיהי אינה מוזהרת והתו' הקשו דכל היכא דאיהו מוזהר איהי נמי מוזהרת וע"ז תירצו האחרונים ובראשם הגאון ע' יונתן בס' בני אהובה דשיטת תוס' דוקא היכא דהוא מוזהר משא"כ כאן כיון דהוא אינו מחויב להחמיץ ואינו מוזהר אף היא נמי אינה מוזהרת. והגם כי בזה יש לפקפק ועכ"פ כאן כ"ע מודה אף התוס' החולקים דשם היא יודעת האמת ולדבריה היא נמי מוזהרת משא"כ כאן כיון דלדידי' אתי עשה ודחי ל"ת והוא אינו מוזהר אף היא נמי אינה מוזהרת וגם י"ל דמיירי בחללה דמיקרי ערוה כדאיתא בתוס' רי"ד קידושין ס"ו ומ"ה שייך הלשון נמצא בה דבר ערוה ושפיר נכון הקושיא דחננה בכללה בלאו דלא יקחו ולא מהיקש אשה לאיש דהו"ל לאו שאינו שוה בכל כדאיתא יבמות פ"ה ומ"ה אינה מוזהרת רק היכא שהוא מוזהר וכשיש לו עשה ואינו מוזהר אף היא אינה מוזהרת ומ"ה מתרץ הגמ' דאי אמרה לא בעינא והוא ישוב נחמד מאוד ומה שיש להקשות דבזוכה וחללה איכא עשה דקדושים תהי' והו"ל עול"ת עיין תוס' יבמות פ"ה אולם עיין תוס' מכות ט"ז שכתבו אאונס דעשה דוחה לל"ת וע' שאינו שוה בכל ושפיר מקשה בכתובות ודוק ועיין בתשו' הרשב"א סי' ח"י שכתב דמצות יבום היא משום פו"ר ועליה אין המצוה דיבום ולפמ"ש קשה איך ס"ד דעשה דוחה ל"ת דהרי באשה אין אומרים חטא וכו' ואמנם הרשב"א לא ס"ל אומרים לו חטא לא כדעת התוס' שבת ועיין בשעה"מ ועיין בב"י או"ח סי' ש"ו בבתו שלקחוה להמיר עיי"ש והובא במג"א שם וע"כ צ"ל דכיון שהיא בע"כ והיא אינה עושה מעשה ורק קרקע עולם והיבום היא בע"כ ואינה מחויבת למסור עצמה וכן היה מקום לישב קו' הנ"ל מאנוסה והבנא לדינא דדבר זה ברור דהיכא דעשה דוחה לל"ת אחר יכול נעשית המצוה אף שיעבור על ל"ת והמצוה לאו אדידי' כמו שהוכחתי ממילה ומכמה דוכתא

(ו) והן אמת כי אין לי ראי' מגמ' היכא שהאב יכול למול אם מותר לאחר נמול בשבת לדעת הת"ש דרשתי לעשות שליח דלא כהש"ך מי נימא כיון דעליו המצוה איך יעבור אחר מה שאין המצוה עליו לדעת החולקים על הר"א וס"ל דאחר נמי מחלל שבת וי"ל דוקא היכא שהוא אינו יכול הוא דרשתי לעשות שליח מפאת עמוד וחטא כדי שיזכה חבירך אבל כשהוא בעצמו יכול אמאי יעבור אחר ומפשטא דלישנא משמעות הטור וש"ע והת"ה בענין אם האב יכול למול עיי"ש משמע דאחר ודאי יכול ואין להביא ראי' מדברי הגמ' שבת קנ"ג ב' דמלקטין את המילה ואם לא הולקט ענש כרת דמשני רב פפא אומן ומקשה ולימא לי' אנא עבידנא פלגא דמצוה את תעביד פלגא ולפמ"ש הו"ל לאוקמא באבי הבן אם נימא דאחר אין רשאי כשהוא יכול דז"א דבלא"ה קשה לשיטת הש"ך סי' קפ"ב דכשהאב יכול למול אין עושה שליח לאחר ומאי מקשה ולוקמא באב וע"כ צ"ל בישוב הדבר לפמ"ש בשאג"א נ"ט דעיקר קו' הגמ' כיון שהתחיל בהיתר ולא קעבד חילול שבת ועיקר החילול עושה מה שפוסק מלמול וזה הוי אין בו מעשה וזה עיקר קו' הגמ' (ומה שיש לפלפל בדבריו מהגמ' דהדביק פת בתנור שם התחיל באיסור ועיין במ"ל שחילק בהתחיל באיסור הוי מה שלבוש מעשה ולא בהתחיל בהיתר ודוק) וכן אין להביא ראי' מרב אדא בר אהבה דאהדרי' אתליתר מהילי עד דשוי' ככרות שפכה ופירש"י דאיהו מהלו בעצמו ואיך תהדר מעיקרא אאחר והרי אחר מחלל שבת. די"ל דרב אדא לא רצה להעמיד על נפשו וירא פן לא יוכל למול כמ"ש הת"ה לדידן דחולקים על ר"א ועיי"ש וכן אין להביא ראי' מגמ' דמקשה ואי איכא אחר ליעבוד אחר ואם נימא דכשהאב יכול למול אין אחר רשאי לעבור. מאי מקשה ז"א דבמילה בצרעת אחר לא יעבור כלל. משא"כ במילה בשבת גם אחר יעבור ואיך יעבור אחר מה שאין המצוה עליו כשהוא יכול בעצמו לעשות אך יש להביא ראי' מדמקשה בגמ' ואי איכא אחר ליעבוד אחר והרי אפשר לומר דקרא מיירי בשבת וצרעת ואחר אין רשאי לחלל שבת כשהאב יכול והמצוה עליו ולכן החיוב עליו ול"ת ואי איכא אחר. וע"כ גם מצד איסור שבת אחר רשאי וע"כ סתמו הפוסקים וז"ב

מיהו לפמ"ש לעיל באריכות דהיכא דהאב א"י למול ואחר א"י לעשות בשליחות החיוב על הב"ד גם קושי' זו מיושבת דכה"ג דאם חב מכוין לקצוץ בהרת אינו רשאי למול והחוב על הב"ד ואחר מצוה במצוה זו ומותר לחלל שבת

ובזה נ"ל ליישב מה שיש להקשות לשיטת הר' אלעזר דאב שהוא מוהל אין רשאי למול בשבת דבאחר הו"ל פ"ר דלא ניחא לי' וא"כ דבאחר אינו מחלל שבת ואמאי בנולד ביה"ש של ע"ש נימול בעשירי כדאיתא במשנה ולימהלי' ע"י אחר ואינו מחלל שבת כלל ועיין בשאג"א שכתב דאף להר' אלעזר אחר נמי מחלל שבת ורק דקיל ובאמת מלשון הת"ה לא משמע כן ועיי"ש ולפמ"ש הדבר נכון מאוד דבאמת גם הר' אליעזר ס"ל כשיטת רש"י דהתיקון הוא תיקון דמצוה ורק דס"ל דבאחר הואיל ואינה מצווה במצוה זו ל"ה תיקון לגבי' ומ"ה כאן דבאמת מילה דוחה שבת והאב יכול למול ואחר אינו מצווה. ל"ה תיקון לגבי' משא"כ בנולד בה"ש כיון דהאב א"י למול דהוה תיקון לגבי' ומילה שלא בזמנו א"ד שבת כשאתה אומר שאחר ימול הוה כאין לו אב והחיוב על הב"ד ושוב הוה תיקון לגבי' וזה ישוב נחמד

מיהו לפמ"ש לעיל בשם מהרש"ל דהיכא דמיזרד זריד בארעא דחברי' לטובת חבירו גם להערוך חייב הדבר ברור כדברי השאג"א דגם להר' אלעזר אחר מחלל שבת ורק דקיל מחבי' ועיין לעיל

(ז) וקצת הי' מקום לומר דמילה בצרעת לא ידחה שבת. דכבר הקשו האחרונים מנ"ל דמקלקל בחבורה חייב דילמא קרא איצטריך משום גוזז ומקלקל בגזיזה חייב. ואמנם הדבר מבואר דגזיזה כ"ש רק בדבר שחוץ מגופו. וראי' מדאמרינין בשבת קנ"ה מהנינין ממנ"פ חי בן ח' הוא מחתך בבשר היא וגוזז חייב אף לאחר מיתה. ועיין במג"א סי' תקכ"ו והארכתי במ"א (עיין לעיל סי' כ"ה אות ו'). ולפ"ז במילה בצרעת כיון דהיבלת או הצרעת הוי קצת דבר שחוץ לגופו. שייך בזה גוזז. כמו דאיתא ביבלת בעירובין ק"ב. ויש איסור נוסף על חיוב חבלה. והנה בש"ך סי' רס"ב הקשה בהא דמילה ד"ש לימתני' מע"ש לפוסקים דנימול בתוך ח' יצא. ותי' המפורשים דמילה הותרה בשבת והסברא דמילה הותרה כיון דהוי דבר תמידי והתורה חמרה בכל הנולד בשבת שימול. הותרה והוי כעין קרבן תמיד דהותרה כדאיתא ביומא מ"ו ולפ"ז מינה בצרעת דהוי איסור נוסף דהוא איסור גוזז. וזה אינו בכל מינה. רק אם יקרה לפעמים נ"ה רק דחוי' וא"ד שבת שימול קודם ח'. ולפ"ז מיושב מה שהקשה בישי"ע מנ"ל דמקלקל בחבורה חייב דילמא קרא דביום מיירי במינה בצרעת דהוי תיקון לגבי הילד. להנ"ל נכון דל"ה רק דחוי כיון שחיכו בכל תינוק וימול מקודם שבת כן יש לכאורה לומר. אמנם באמת גם מילה בצרעת ד"ש מטעם הואיל והותר איסור חבלה הותר נמי איסור גזיזה וז"ב. והנה בש"מ לכתובות דף ה' רצה לומר דאיסור מילה בשבת הוא משום תולש כמו נטילת צפורן. והנה תולש הוא תולדה דקוצר. ולכאורה לפמ"ש התוס' שבת ע"ד דגם לר"י דחייב משאצ"ל בקוצר בעי דוקא צריך לעצים עיי"ש. ולפ"ז במילה דהוי תיקון לגבי הילד וכתב רש"י דר"י כשיטתי' דמשאצל"ג חייב ומ"ה תיקון לגבי אחרים חייב. לא יתחייב במינה דבקוצר בעי צורך לגוף הדבר כדברי התו' ויתישב קו' האחרונים מנ"ל דמילה מטעם חבורה הותרה דילמא משום קוצר. אמנם הדבר ברור דזה ליתא דהתוס' לא כתבו כן רק בעצים. וצא בשאר קוצר. והנה בענין גוזז יש לעיין דשיעורו כמנא הסיט ורמב"ם פסק דבצפורן חייב משום גוזז. ולא אדע אם בעי דוקא כשיעור או שיעור מנא הסיט דוקא בצמר. והנה במ"ש התוס' שבת ע"ד אהא דזומר וצריך לעצים חייב שתים. דהי' קשה לתוס' למה הותנה דוקא צריך לעצים. ומ"ש דלר"י בעי בקוצר צנ"ג כבר תמהו המפורשים דמנ"ל הא

אמנם לולא דמסתפינא הייתי אומר דהיכא דעושה ב' מלאכות בב"א כגון זומר דחייב משום קוצר ומשום נוטע. בעי גם לר"י כונה ומשצל"ג. דנהי דר"י, ס"ל נ"ב כונה ולא מלאכת מחשבת מ"מ אם מחשבתו למלאכה אחרת מחריב בה. ע"ד שכתב הר"ן סוף ר"ה דנהי דמצות א"צ כונה מ"מ אם מחשבתו למצוה אחרת מחריב ה"ה לר"י בדשא"מ ומשאצל"ג. ומ"ה כאן דצריך לנטיעה ומחשבתו לנטיעה א"א לר"י משום קוצר רק עד דצריך לעצים אולם סברא זאת צריך עיון בהרבה מקומות. וע' בדף ע"ה תוס' ד"ה וליחייב ולהנ"ל י"ל דהתירוץ קאי גם לר"י לא מטעם מקלקל אך מטעמא דכתיבנא כיון דחייב גם משום מלאכה אחרת בעי ניחא לי' הנטילת נשמה כדכתיבנא. ועיין בביצה כ"ג אמרינין שם מהו לעשן ריב"א אמר רב אסור משום מכבה. ת"ל ר"נ ונימא מר מפני שמבעיר. וצריך ביאור ומה לי אם אמר משום מכבה או משום מבעיר כיון דגם משום מכבה חייב. ועיין בישי"ע סי' תקי"ד מה שכתב בשם הש"ג אבל דברי הש"ג אינם מובנים. להנ"ל יתפרש בדרך זה דכיבוי הוה משאצל"ג ודשא"מ ונ"ה מלאכת מחשבת. אך דרב ס"ל משאלצ"ג ופ"ר חייב. ומקשה ונימא מפני שמעביר. ולזה נתכוין ונמצא דמינה מחריב בה וא"א בדבר שא"מ ומשאצל"ג ומשני תחילתו מכבה חייב על ההתחלה דאז אינו מבעיר. (וכן צ"ל בכריתות כ' בראב"צ) אמנם עוד הדבר צריך ביקור. (וכעת העירכי הרב החריף ובקי מ' יצחק צבי העמרלינג מפה"ק דעפ"י סברא הנ"ל מיושב מה דמקשה בשבת ע"ה לרב דס"ל שוחט אף משום צובע חייב צובע במה ניחא לי'. וקשה דהרי רב כר"י ס"ל דאף משאצל"ג חייב. עוד הקשה הפ"י דלחייב משום מפרק ג"כ להנ"ל מיושב כיון דכונתו למלאכה אחרת א"ח רק אם ניחא לי' במלאכה השני' וכאן עיקר כוונתו לנטכ"ש ושפיר מקשה צובע במה ניחא. וכן מה"ט א"ח משום מפרק דל"צ לדם ועיקר כוונתו לנטנ"ש ועוד האריך מיהו בעיקר הדבר דמקשה צובע במה ניחא לי' י"ל דהכי מקשה כיון שא"צ לזה הוה דבר שאין דרכו לצבוע. וכן מצאתי בישי"ע סי' קט"ז וזה פירוש נכון):