בית יצחק אורח חיים קמ

אחר ודו"ק ואולי כאן דלמול בשליחות אסור מהני הכולל לאסור למולו בלי שליחות מכיון שכולל מילה בשליחות ודוק

ועפ"י הנ"ל נ"ל בשבת קל"ג דמקשה במילה בצרעת ומכוין לקצוץ בהרתו ואי איכא אחר ליעביד אחר דקשי' דמאי מהני ע"י אחר ממ"נ אי לשיטת הפוסקים בכהן דאמר לכהן קדש לי אשה גרושה ל"ה ב"ח דשלד"ע ה"ה הכא הואיל והשתא לא נתכוין ל"ה בר חיובא ויש של"ע והוי כאילו עבד איהו ומאי מהני אחר ואי לשיטת הפוסקים דהכהן הואיל ואי קידשה לעצמה מיקרי ב"ח וה"ה הכא גם בלא כיון לצרעת מיקרי ב"ח ואשל"ע וא"כ השליחות בטל וכיון שאין המצוה רק על האב גם ל"ה שליחו ומאי מהני מילת אחר וכבר כתב כעין זה בבשמים ראש בעיקר הקושיא שהקשה איך מילה דוחה שבת הרי אפשר לקיים ע"י נכרי ותי' דאם אין שליחות לנכרי לא קיים המצוה וה"ה הכא. אך לפמ"ש הדבר נכון דכיון שאין האב יכול למול בעצמו דעשה דידי' א"ד ללו"ע. וגם ע"י שליח א"י דבכה"ג ישל"ע. הוי כאין לו אב וחייבין ב"ד למולו והחיוב על כל איש ישראל והאחר מקיים המצוה וזה סברא דידן

(ב) ובגוף דברי רש"י במ"ש ולא ליקו האב להתם ועיין במ"ל שכתב וטעמא דמלתא כיון דהמצוה על האב המוהל שליחותי' דאב קעביד וכיון דכוונת האב לטהרו עובר בלאו. ולע"ד כוונת רש"י עפ"י מה דאיתא בגיטין והא בעי כתיבה לשמה ומשני כשגדול עומד ע"ג וע' בתו' חולין וגיטין וברמב"ן שחילק היכא דמהני שליחות מהני גדול עע"ג דכוונת הגדול מהני מטעם שליחות ובחליצה דל"מ שליחות ל"מ גדול עע"ג עיי"ש. (ויש לי קושיא גדולה לדבריו מדברי הגמ' חולין ל"א אילימא דאנסא חברתא וטבלה כונה דחברתה כונה מעליתא היא אף דשם ל"מ שליחות וצ"ע) מעתה היכא דהאב עע"ג מהני כוונתו כמו כוונת העושה ובפרט שהוא שליח של האב משא"כ כשאין האב עע"ג ל"מ כוונתו ובזה י"ל מה שהעיר בקצוה"ח סי' רע"ה לשיטת הרשב"א דבדעת אחרת מקנה מהני אף בלי כוונת הזוכה דמועיל כוונת המזכה וא"ד לעודר בנכסי הגר והקשה בדברי הטור סי' הנ"ל שכתב דלוקח יקנה בכל ענין דלעולם איכא הוכחה דלאדעתא למיקני עביד דאי בפניו אמר לו לך חזק וקני ואי שלא בפני' מסתמא הקונה אדעתא למיקני עביד ותיפוק לי' דבדעת אחרת מקנה ל"ב כוונת הקונה. ולהנ"ל נכון דעד כאן ל"מ כוונת המקנה רק בעע"ג אבל שלא בפניו ל"מ כוונת המוכר ללוקח וכבר העירותי בדברי הרמב"ן דכוונת גדול עע"ג מהני מטעם שליחות וכן בדברי הקצוה"ח הנ"ל דכוונת המוכר מועיל מטעם שליחות. מדברי הרא"ש בנדרים לענין הפרה דל"מ שליחות. מטעם דשמיעה הוי מידי דממילא ול"מ שליחות במידי דממילא. וע"כ דדוקא שמיעה הוי מידי דממילא אבל הכוונה הוי כעין עשייה ושייך בי' קצת שליחות ועיין ג"כ בפ"מ יו"ד סי' ד' מה שהביא בשם לבוש ישראל שוחט וגוי מחשב שרי דאין שליחות לגוי משמע דשייך בי' שליחות ומ"ש הפ"מ לכאורה בישראל שוחט וחבירו חושב אסר וזה תימא דזה מחשב וזה עובד ל"א ומביא מקדשים ובאמת גם בחבירו חושב ה"ל ללבוש להתיר דאשלד"ע ואקצר

(ג) ומה שנ"ל להעיר בזה הנה בדבר שאין מתכוין והמשלח מכוין כבר ביארנו דבעי דוקא עומד ע"ג ואמנם לדידן דפסקינן דפ"ר אסור ולדעת הערוך פ"ר דלא ניחא לי' מותר וכגון במיזרד זריד בארעא דחברי' לטובת חבירו חייב השליח אף באינו עע"ג דניחותא דבעלים מהני וכן כתב המהרש"ל בביאורו לסמ"ג דהיכא דכוונתו לטובת חבירו. ולחבירו הוה פ"ר דניחא לי' חייב הובא במגן אבות להגאון מ' מרדכי בנעט ד' ט' ואין זה דומה לדבר שאין מתכוין דכיון דפ"ר מותר ורק דאנן בעינן כוונה בזה דווקא כשמשלח עומד על גביו מהני כוונת המשלח כנ"ל משא"כ אי גם פ"ר אסור ורק דבעינן שיהא ניחא לי' כל היכא דניחא לי' לבעלים חייב. וקצת מוכח כן ממעילה בשלח א' חרש שוטה שיקח מעות הקדש דמקשה והא אין שליחות לקטן ותירץ עשאוהו כמעטן של זיתים והיינו מטעם דניחא לי'

ובזה י"ל בסוגי' דסוכה דאין ממעטין ביו"ט משום ר"א בר"ש אומרין ממעטין וכו' עיי"ש דאית לי' הושענא אחריתי ופירש"י ותוס' דהוה פ"ר דלא ניחא לי' ואמאי לא תירצו דמיעטו ע"י אחר דהו"ל פ"ר דלא ניחא לי' כנ"ל ולפמ"ש נכון דהיכא דבעי להושענא ואי ממעט ע"י אחר עביד האחר שליחותו וכיון דלדידי' ניחא לי' חייב השליח ומ"ה משני באית לי' הושענא אחריתי ודו"ק וביותר יש לבאר סברא זו עפ"י תשובת מהרי"ט ח"ד סי' מ"ה שחילק בענין דברים שבלב דל"מ ומצאנו בכמה מקומות דדברים שבלב מהני וכתב דהיכא שהוא גלוי לכל העולם ל"ה דברים שבלב וה"ה הכא כשבעינן כוונה הוי דברים שבלב ול"מ כוונת הבעלים רק בעומד על גביו משא"כ כשבעינן דניחא לי' והרי כל העולם יודעין דניחא לי' ול"ה דברים שבלב

ובזה נ"ל בישוב קו' התוס' ביומא שהקשה אשיטת הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' מותר דאמאי הקשו בשבת רק להס"ד דפ"ר מותר ובאומר לקוץ בהרתו מתכוין. ואי איכא אחר ולא הקשו אליבא דאמת דפ"ר אסור ואי איכא אחר ליעבד אחר דבאחר הו"ל פ"ר דלא ניחא לי' ולהנ"ל נכון דדוקא למאי דס"ד מעיקרא דפ"ר מותר ובעינין דוקא כונה מקשה ואי איכא אחר ליעבד אחר ולזה כתב רש"י ולא ליקו האב להתם ול"מ כונת האב באין עומד על גביו משא"כ אליבא דאמת דפ"ר אסור ורק דבעינין דניחא לי' וכיון דאחר עביד לטובתו ולדידי' ניחא לי' והוה ממש כמעטן של זתים וכשלח שליח לחש"ו דכיון דניחא לי' בהתעבד שליחותא וה"ה הכא ומ"ה ל"מ אחר משא"כ אם פ"ר מותר ורק דבעינין שיכוין בשעת מלאכה ול"מ כונתו כשאינו עומד על גביו ודוק כי הסברא נכונה היא. והגם שהאריך בענין זה הגאון מהר"ם בנעט לא מנעתי מלכתוב חות דעתי בעזה"י ולפ"ז צ"ל במ"ש בטיו"ד סי' ר"ס דאם יש אחר יודע למול אין לאב למול בשבת רק אחר שיהי' פ"ר דלא ניחא לי' כונתו דעדיף יותר ע"י אחר אבל גם אצל האחר הוי חילול שבת כיון שעושה לטובת חבירו כמ"ש מהרש"ל הנ"ל וכן משמע בשאג"א פירוש דברי הטור עיי"ש סוף סי' נ"ט ועיין לקמן

(ד) והנה במה שהקשיתי דליתי מ"ע של מילה ולידחה ל"ת ועשה דנדר. וע"ז כתב כ"ג דלאו מילתא היא דהאב הוא מצוה באותו מצוה ולא אסרנו עלי' שלא ימול את בנו ואחרים העושים שליחותא בעלמא עבידו ומ"ע לאו אדידהו קאי וגם הב"ד אין עליהם מצות עשה רק שהם מצוים לכוף את כל ישראל לקיים המצות ע"כ דבריו. הנה במה שכתב דלא אסרינין עליו שלא ימול את בנו בתשו' ברכי יוסף נסתפק בזה אם החרם חל עליו ג"כ ואם נאמר דחל עליו ג"כ ודאי קשה דלידחי ל"ת ואמנם אף אם נחליט דהוא רשאי למול אבל עוד לא חשיב נפשי משאול בנידון דידן דהוא אין יכול למול ורק ע"י אחר אמאי לא אתי עשה ודוחה ל"ת ואתינן עלה משני סברות דכיון דאיהו לא מצי למול ורק המצוה שישתדל הוא שיעשה בשליחותו וכיון דאתה אסרת על כל איש שיעשה בשליחתו והוי כעני ואין לו שכר וכתשו' הרשב"א הנ"ל והוי כאין לו אב. והחיוב על הב"ד שימולו ועל כל אדם כמ"ש הרשב"א ועשה שלהם הוא. ואף גם בלי סברא זו מי יתן ואדע דבאחרים העושים שליחתו ל"ש דחיית עשה ול"ת. והרי מילה דוחה שבת ואחרים מוהלים אף כשאינם עושין רק שליחות של אבי הבן ומ"ע לאו אדידיה קאי ואם האב אינו יכול למול ימול אחר ועיין בטור לשיטת הר' אלעזר אף אם האב יכול למול מ"מ ימול אחר דלגבי' הו"ל פ"ר דלא ניחא לי והטור חלק עליו אבל זה פשוט דאחר יכול למול בשבת אף דשליחותי' קעביד וה"ה הכא אף אם המה רק שלוחים דידי' עשה דוחה הלתו"ע כמו שדוחה שבת. ובעיקר הדבר דהשליח יכול לקיים העשה ולבטל הל"ת ובאמת הדבר תמוה שליח עניא מאי קעביד ועיין בתוס' שבת וגיטין דהוא משום דאומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך והביאו ראי' ממה שכהן עובר בעשה דהשלמה כדי שיקיים זה העשה דפסח ומה שלא הביאו ממילה דבאמת משום דכל הסוגיות י"ל דמיירי באין לו אב והעשה אדידהו קאי ונ"ל לבאר סברת התוס' דאומרים חטא כדי שיזכה חבירו הוא כיון דכל ישראל ערבים זה בזה ומש"ה עשה שיש לחבירו דוחה לעשה דידי' דמטעם ערבות הוא נמי חייב ועיין ברש"י ר"ה כ"ט דכל הברכות אע"פ שיצא מוציא הוא מטעם ערבות והיא סברא נחמדה ועיין מ"ש במ"א דלפ"ז לפוסקים דנשים אינן בכלל ערבות אין אומרים בנשים חטא כדי שיזכה חבירך ובזה נתישב כמה קו' עיי"ש (עיין לעיל סי' ח"י אות ט') ולפ"ז נתישבו דברי התוס' קידושין ל"ד שהקשו על הא דאין שורפין קדשים ביו"ט ואם נשים אין חייבת בעשה דיו"ט ידחה עשה לל"ת ותירץ הפנ"י דנשים ליתנהו גם בשריפות קדשים דהוי מ"ע שהז"ג ומעודי נתקשיתי בזה דמ"מ ניתן להם לישרוף דנהי לגבייהו ליכא עשה מ"ע הבעלים שיש להם עשה יתנו להם לישרוף דאומרים חטא כמ"ש התוס' ותירצתי דנותר הוי ע"י פשיעה ועדיין קשה דאטו לא משכחת רק בפשיעה והרי משכחת לה בשמנו של גיד דל"ה פשיעה דאסור לאכלו מדרבנן. ועוד משכחת בכמה גונא. ועתה מצאתי בא"ח לקדושין שתמה בזה על התוס' ולהנ"ל הדבר נכון דמה שאומרים חטא הוא מתורת ערבות ונשים ליתנהו בערבות ורק דכל עיקר קו' התוס' היה בנשים בקדשים שלהם ובזה שפיר תירץ הפ"י. וכן נתיישב מה שהקשו על גמ' פסחים ה' דקאמר או אינו אלא ביו"ט וכו' ומצאנו להבערה שהיא אב מלאכה והקשו דניתי עשה דתשביתו ולידחה ל"ת ותירצו דהוה עשה ול"ת והקשו דמ"מ נשרף ע"י נשים ותירצו דנשים אין חיבות בעשה דתשביתו ועיין בשאג"א ומ"מ קשה דניתן להם לישרף מצד חטא כדי שיזכה. ושם ל"ש דהוה בפשיעה דאם נאמר דעיקר מצות תשביתו לא נאמר רק ביו"ט ל"ה פשיעה כלל ולהנ"ל נכון מאוד דהטעם מצד ערבות ונשים ליתנהו בערבית

(ה) והנה יש לפלפל בסוגי' דכתובות מ' מאונס שותה בעציצו ובנמצא דבר ערוה אינו כונס דמקשה וניתי עשה וידחה ל"ת ותירץ דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ועיין בתוס' שאנץ ביאור הסברא כיון דהיא נמי מצוה מלמדין אותה לומר איני רוצה ומשמע הא אם אמרה לא בעינא נמי איתא לעשה איהי נמי מותרת וע"כ מטעם דאומרים לו לאדם חטא ויקשה ג"כ כהנ"ל כיון דאשה ליתא בערבות: