בית יצחק אורח חיים קלט

ונפרטין ושליש פרוטה חיטין ושליש שעורין שליש כוסמין. נכללין בקרבן אחד פרוטה חיטין פרוטה שעורין פרוטה כוסמין נפרטין בשלשה קרבנות אלא שבא"מ מפרש דברי ירושלמי דס"ל דהוי כלל ופרט ולדעתי כוונת הירושלמי דס"ל בכ"מ שיכול להיות פרט הוי פרט וכ"מ שאינו יכול להיות פרט הוי כלל ומ"ה כשאין בכ"א פרוטה ע"כ כוונתו לכלל וביש בכ"א פרוטה כוונתו לפרט. ויהי' איך שיהי' בין לשיטתי הנ"ל ובין לשיטת הקצוה"ח דכ"מ הוי כלל ופרט נהי דכשבטל מקצתה לא בטל כולה דהוי פרט מ"מ בנשבע לבטל את המצוה חל בכולל דהוי כלל דזולת זה לא יחול כלל סוף דבר הראיתי לדעת דדברי הרמב"ן יש להם מקום ומ"מ דברי הריב"ש מוסכמים מהרבה פוסקים. ולכאורה י"ל דקודם שנולד ל"ה נשבע לבטל את המצוה וכמו שכתב בתשובת הרא"ש הובא בח"מ סי' ע"ג דבנשבע שלא ימכור לבע"ח קודם שלוה ל"ה נשבע לבטל את המצוה וכן כתב בתומים ה"ה בנדר שלא למול קודם שנולד הולד. ולפ"ז כוונת הרמב"ן דחל בכולל דהיינו דכולל הנולדים והילודים דהוי מענין אחד ואינו סותר להריב"ש אולם דברי הרא"ש בתשובה סותרים לכאורה לדברי הרמב"ם פ"ה משבועות דבנשבע שלא יעיד לחבירו אם ידע לו עדות הוי נשבע לבטל את המצוה הרי דלא כתשובת הרא"ש והקשה כן בספר ב"מ על יו"ד הנדפס מחדש אמנם כבר רמז ע"ז בכנה"ג הובא בקצוה"ח סי' ע"ג ואמנם החילוק פשוט דבעדות א"א להסתפק מזה אמנם בחוב קודם שלוה בידו שלא ללות ולפ"ז מילה דמי' לעדות ול"מ שבועה אף קודם שנולד ודו"ק

(ה) עוד יש להקשות על הרמב"ן על תירוץ ראשון שתירץ דשבועה חלה בכולל נהי דהשבועה חלה ניתי עשה ולדחי לל"ת. והרי כבר הקשה הרא"ה על הירושלמי דשבועה שלא אוכל מצה ניתי עשה ונידחי לל"ת ותירץ דשבועה הוי עשה ול"ת ומ"ה לא דחי ומעתה כאן במילה בזמנו שדוחה ל"ת ועשה כמו שבת ועיין שבת קל"ב וכ"ש שדוחה בל"ת ועשה משבועה ואף אם נאמר דנידוי ל"ה רק מדרבנן כ"ש שקשה דהרי הר"ן בר"ה לענין שופר דאין מעבירין אותו את התחום הקשה דהרי ל"ה אלא מדרבנן וכתב כיון דהוי יו"ט עול"ת לא דחי עשה לחודי' והש"ל ז"ל כתב דבאמת דחי דרבנן רק משום דל"ה בעידנא ועיין במג"א סי' תמ"ו א"כ כאן שדוחה עול"ת והיא בעידנא הו"ל לדחות ומפאת זה אין ראי' ממכשירי מילה שאין דוחין שבת דשם הטעם דל"ה בעידנא ומילה שלא בזמנו ביו"ט אינו דוחה מקרא דלבדו משא"כ מילה בזמנו ובעידנא ל"ש כל הני תירוצים ושוב מצאתי בבשמים ראש סי' קנ"ד במעשה שהי' שם בקהל שקבלו חרם שישארו עשרה בעיר ואח"כ נולד לאחד בן זכר והוצרך לילך לעיר אחרת אחר מוהל ופלפל שם אי עשה דמילה דוחה ל"ת דחרם ולבסוף מסיק דאינו דוחה דל"ה בעידנא ועוד דהוי ממכשירי מילה ע"ש והרא"ש כתב דחרם ל"ה רק ל"ת (ומוכח משם דס"ל מכשירי מילה א"ד אף בלא אפשר לעשות בהיתר) ועכ"פ דוקא שם דל"ה בעידנא ול"ה רק מכשירי מילה. אבל המילה גופי' דהוי בעידנא וודאי דחי ואולי כוונת הרמב"ן שלא ימולו לו בנים כשיהי' לו מילה שלא בזמנו והוא דוחק. ועוד דגם דזה י"ל דדחי לל"ת ועשה שישנו בשאלה כדאיתא ביבמות כמו שהקשה בשעה"מ על החינוך שהקשה בנדר שלא יאכל מצה דאסור דניתי עשה ולידחי לל"ת ועשה ותי' דנדר הוי ל"ת ועשה והקשה בשעה"מ הרי עשה דוחה לתו"ע שישנו בשאלה. (ועיין מ"ש בחיבורי הקטן שיח יצחק בדעת הרמב"ם בזה)

(ו) ובישוב דברי הרמב"ן י"ל דלכן הנידוי דוחה עשה דמילה משום דנידוי הוי עשה דרבים כמ"ש התוס' במ"ק י"ד ב' ד"ה מהו שינהיג שכתבו כיון שעבר על דברי הדיינין הוי עשה דרבים (וקצת צ"ע בדברי התוס' שכתבו דדחי לאו דמקלל חבירו וקשה דהתורה נתנה רשות לב"ד להכותו ולקללו ועוד דאינו עושה מעשה עמך ואולי זה כוונתם שכתבו מסוטה גמרינן) והן אמת כי בענין הזה יש הרבה לדקדק דבגמ' דמ"ק דמשמע דעשה דושמחת הוי עשה דרבים אף שבזה אין אחד מוציא חבירו והמג"א סי' תמ"ו כתב דעשה דתשביתו ל"ה עשה דרבים מטעם שא"י להוציא רבים וא"כ י"ל דבכאן ל"ה עשה דרבים רק נגד אבל ולא נגד מצות מילה. ועיין ברש"י שכתב אבל דיחיד ועוד אמאי לא הקשו ביבמות לענין תמיד והבערת בת כהן דרצה לילף מזה דעשה דוחה ל"ת הו"ל להקשות מה להנך שהן עשה דרבים. א"ו אין חילוק ועוד במילה שאם לא מל האב חייבין ב"ד למול דכתיב ימול לכם אולי הוי ג"כ עשה דרבים ושוב דוחה עשה דנידוי

עוד נ"ל דהטעם הוא משום דהוי עשה דפשיעה כמ"ש התוס' בעירובין דף ק' לענין מתן דמים שנתערבו אמנם קשיא אמאי לא נמהלי' אחר דהוא לא פשע ויקיים העשה ובשלמא שם בעירובין י"ל כל הכהנים פשעו שלא שמרו מתערובות עיין רש"י פסחים ל"ו ד"ה במקום זריזין ובהכי אולי נתיישב קצת סוגי' דזבחים צ"ו דמקשה ניתי עשה דאכילת קדשים. והקשה בשעה"מ דהרי הו' עשה דפשיעה דשם י"ל דבשר קדשים אין שומרין אלא הבעלים והם פשעו ע"כ מקשה דכהן אחר יאכל ויקיים העשה ואיהו לא פשע וכן כאן י"ל כן. ואולי מ"מ כיון דהמצוה על האב והוא פשע ומ"ה ל"ד אמנם לפמ"ש בשעה"מ ה' נדרים לחלק דדוקא היכא שהלאו הוא קודם הפשיעה ואח"כ העשה רוצה לדחותה אינו דוחה משא"כ בזבחים היכא דהעשה ול"ת הם ע"י פשיעה דע"י היתר מצטרף לאיסור בא הל"ת דוחה. ע"כ נ"ל דדברי הרמב"ן שייך דווקא היכא דנידוהו ופשע קודם שנולד הבן ואז ל"ה העשה משא"כ כשנולד ואח"כ מנדין אותו וודאי העשה דוחה הל"ת ולפ"ז גי' הב"י נכונה דגרס לא ימול בלא ו' והכוונה שנולד לאחר הנידוי דפשע קודם חלות העשה וחלה הל"ת משא"כ בנולד ואח"כ נידוהו וודאי ל"מ

עוד נ"ל בביאור הרמב"ן דאפי' אם נימא דגם לאחר שנולד מהני נידוי מ"מ זה דוקא בהחרימו קודם יום ח' דהוי כמצה קודם הפסח אבל ביום ח' וודאי אינו חל אף בכולל כמ"ש הש"ך בסי' ע"ג דמש"ה א"ח בשבועה שלא אפרע בכולל משום דהחיוב בא לו תיכף וה"ה הכא ובמצה דוקא איירי בנשבע קודם פסח וע' בקצוה"ח שהחזיק בדברי הש"ך ושוב מצאתי בפתחי תשובה שהביא בשם חב"י שכתב ג"כ דדברי הרמב"ן המה דוקא במילה שלא בזמנה עיי"ש ואין לפני כעת ס' הנ"ל

(ז) ועתה נדבר מטעם השני שכתב הרמב"ן משום סייג ואעתיק מלשון בדק הבית וז"ל אבל הגאונים נהגו להחמיר בגזירות אם שנתחייב לחבירו בב"ד וסירב ועבר על גזירות ב"ד והחרימו אותו כו' ואף לא תמולו לו בן וכו' עיי"ש ולבסוף מסיק וכבר אתה רואה שכל אלו הם חומרות יתירות שהנהיגו הגאונים למי שעבר על גזירתם ויסרב בדינם כי הם היו גאוני עולם והיו על בני הגולה כסנהדרין על כל ישראל אבל לאחר דורם לא נהגו כן וכבר ידעת מה שאמרו ז"ל נידוי כנזיפה שלהם עכ"ל ונאמן הוא העד בעדותו ועוד לעקירת דבר כזה צריך מיגדר מילתא והוראת שעה. ועיין בתוס' יבמות וגם צריך לזה חכם גדול ובעל תורה ובנ"ד רוב הלומדים מעיר והחסידים יחידי הקהלה מתנגדים לזה העיכוב וז"ל הירושלמי חמורים דברי זקינים מדברי הנביאים למה היא דומה למלך ששלח שני פלטרין על אחד מהם כתב אם אינם מראין חותם שלי לסנטרין אל תאמינו לו ולאחד מהם כתב אע"פ שאינו מראה חותם שלי תאמינו לו כך בנביא כתב ונתן לך אות או מופת ברם הכא ע"פ התורה אשר יורוך הרי שנחוץ לעניני סייג וגדר חכם גדול ובעל תורה. וביבמות אמרינן ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין ועיין עוד בתשו' ז' ח"ץ סי' ל"ה שהאריך ומסיק דדוקא בסייג וגדר גדול רשות ביד ב"ד וכש"כ ביש כח לכופו בשאר כפיות אין רשות לעכב המילה אשר דוחה שבה ויוה"כ. ועיין עוד בתשב"ץ בהל' מילה במעשה שעכבו המילה ומכל הני טעמי הדבר ברור דשלא כדת עכבו המילה וד' הטוב יכפר בעדם

סימן מ

התשובה הקודמת שלחתי לידידי הרב הגאון הגדול המובהק מופת הדור ארי' דבי' עילאי. שר התורה והחכמה המפורסים מ' ענזיל צאזמיר זצלה"ה האבד"ק סטריא והגליל

והגאון המפורסים הנ"ל הסכים לדברי בגוף הדין וברוב חכמתו השיב על מקצתה וזה אשר השבתי לו

(א) מ"ש דנהגו שלא לנהוג נידוי בחרמי הקהל עד שיכריזו עליו. וע"ז כתב כ"ג דבזמה"ז אין צריך להכריז יען רבו המוסרים וכו' כאשר ביאר בטעם ובסברא. הגם כי סברתו נכונה לא מצאתי מי מקדושים שיאמר כן. ולכאורה לפי המבואר בח"מ בפסולי עדות דרבנן בעי הכרזה ולא חילקו האחרונים כלל בין בזה"ז ואולי יש לחלק בין עדות לחרם. בוודאי לפי מה שהבאתי בשם שלטי הגבורים בשם ריא"ז וז"ל ואם נידוהו אנשים בכלל ואומרים כל העושה כך וכך יהא בנידוי ל"ה בנידוי עד שינדוהו בפירוש. בכאן וודאי צריך עוד הפעם נידוי. ול"ש לחלק בחילוק שחלק כ"ג והן אמת שלא הביאו הפוסקים בש"ע דבר זה ולכאורה הדבר תליא בענין עובר על החרם דלהבא לענין עדות אבל לדעתי עכ"פ צריך לנדותו אף אם בדבר הכרזה הסברא כדברי כ"ג אבל עכ"פ צריך נידוי בפירוש וכשלא נידוהו א"צ לנהוג בנידוי: ובדבר הקושיא על הרמב"ן שכתב דחל בכולל והקשיתי דהוי ב' עניינים כמ"ש הריב"ש וע"ז כתב דהנידוי חל שלא לעשות שליחות לאותו איש. ונאסרנו לעשות לו שליחות של מצוה בכולל עם שליחות הרשות יפה העיר. ואמנם לאחר העיון הקושיא במקומה עומדת לפמ"ש בתשו' הרשב"א והובא בהגהת ש"ע באחד שהמוהל רוצה שכר והאב אינו יכול לתת שכרו אם מחויב למכור מה שיש לו והשיב וז"ל דכאן דהאב אינו יכול למול גם אין ידו משגת הו' כמו שאין לו אב והב"ד מחויבין למול וכופין את המוהל עיי"ש. ומעתה ה"ה הכא כשהאב א"י למול ואתה אסרת על כל מוהל שיעשה שליחותו לא גרע מאין ידו משגת דהרי המוהל אינו רוצה למול והוי כמו שאין לו אב והחיוב על הב"ד וכל ישראל ול"מ הכולל שלא לעשות שליחותו דהחיוב על כל אדם בלא שליחות וע"כ אתה אוסרו למול אף בלי שליחות ובזה ל"ה כולל דהוי ענין