בית יצחק אורח חיים קלח

דבכל איסורין אסור מ"ה ורק הכא בשבת מותר מדאורייתא משום מלאכת מחשבת בהבערה דא"צ לילוף ממלאכות המשכן חייב. ומ"ה ס"ל לראב"ץ דחייב והוא ישוב נכון. והרבה יש לפלפל בזה לפ"ד ואקצר

אעתיק פה ב' תשובות בענין התעכבות מילה ע"י חרם כי המה מסתעפות לה' מילה בשבת

סימן טל

ב"ה זוראוונא חודש אדר תרט"ז

בדבר החרם שעשו לטובת הקהל מבלי להביא יי"ש לעיר רק מה שימכרו הפראפינאטרס ונולד לאחד תאומים והאיש אינו בביתו והלשינו עליו כי הביא יי"ש זר ועכבו ראשי הקהל המילה באמרם שהוא בחרם ונימולו ע"י כן שלא בזמנו. ונשאלתי אם כדין עשו

תשובה לכאורה לפי המבואר בש"ע סי' של"ד במחבר ורמ"א דרשאין ב"ד להחמיר עליו שלא ימולו את בניו א"כ ג"כ רשאין לעכב המילה אמנם י"ל דכאן אין יכולין לעכב מכמה טעמים ואבארם אחת לאחת

(א) כיון שאבי הבן אינו בביתו והאשה אינה מצווה למול את בנה החיוב על הב"ד ודוקא כשהאב בכאן המצוה עליו ויכולין לגזור שלא ימולו בניו משא"כ כשאינו כאן החיוב על הב"ד והרי אם האב אינו רוצה למול החיוב על הב"ד כמבואר בר"מ כש"כ כשאינו בעיר והכי מוכח ממ"ש הט"ז סי' שמ"א דאם האב אונן החיוב על הב"ד ובספר ב"מ מפקפק בזה ולמ"ש הדבר נכון. וא"ל דגם כשהאב כאן החיוב על הב"ד דז"א דהתורה הטילה המצוה על האב ואם אינו רוצה האב הטילה התורה על הב"ד כלשון הרמב"ם עבר ולא מל וכל עוד שהאב רוצה אין החיוב על הבית דין ומשום הכי כשהוא בעיר והחיוב עליו חכמים מבטלים אותו בשוא"ת ממצוה זו. משא"כ כשהאב אינו כאן והחיוב על הב"ד מי יפטור הב"ד והכי מוכח מט"ז של"ד ס"ק ג' שכתב בשלמא מילה שעיקר המצוה תלויה באב והוא כבודו וזה ל"ש רק כשהי' בביתו ועוד י"ל בסברא דבאמת הדין הוא תמוה הבנים מה חטאו. אך דמש"ה לא ימולו הבנים דכיון דהוא מצוה והמוהל שליחותא קעביד נמצא מהני לו ואסור. משא"כ כשאין האב כאן לאו שליחותי' קעביד רק שליחותא דב"ד ועוד דכשהאב כאן מעכבין המילה וע"י כן יקבל הדין כמבואר בש"ע משא"כ כשאינו בעיר מי יקבל והאשה לא עברה וגם אינה מצוה וז"פ

(ב) לפי המבואר בש"ע שלא לנהוג נידוי בעבר על גזירות הקהל בחרם ונדוי עד שיכריזו עלי' בכאן שלא הכריזו עליו ל"ה בנדוי ויותר מזה מבואר בלשון ריא"ז במ"ק וז"ל ואם נידו אנשים בכלל ואומרים כל העושה כך וכך יהא בנידוי ל"ה בנידוי עד שינדוהו בפירוש עיי"ש וכאן שלא נדוהו אין רשאין לעכב המילה ועיין לקמן דאין יכולין לנדותו כעת ועכ"פ בלא הכרזה ונידוי מחדש וודאי אין לעכב המילה ועיין בחו"מ סי' ל"ד לענין עובר על החרם דנפסל לעדות ומ"מ לענין נידוי הדין ברור דאין לנהוג נידוי

(ג) בגוף הדין הגם דמבואר לכל מבין דמיירי דווקא בנידוהו לדעת כן ומ"מ גם בזה צ"ע והדבר תליא באשלי רברבי והנה גוף הדין נובע מתשו' להרמב"ן סי' רמ"ד הובא בב"י וז"ל מנהג באלו הארצות במי שרואין שאינו נוהג כשורה וכו' שמנדין אותו שלא יזמנו וכו' ולא יקברו לו מת ואפי' הי' מת קטן או שנולד אחר הנדוי ולא ימול לו בן ובב"י הגי' לא ימול וכו' בלא ו' והודיעני אם לענין קבורת עת ומילה אם הם כנשבעין לבטל את המצוה או לאו. תשובה כל שכוללין דברים המותרין עם דברים האסורין כגון אלו השבועה חלה על ד"מ כברשות כדאמרינן בפ"ג דשבועות. ועוד למיגדר מילתא הב"ד מתנין לעקור דבר מהמצוה משום סייג. עכ"ל והנה נדבר מטעם הראשון והנה בזה שתירץ דהוי כולל הוא סותר לדברי ריב"ש שהובא במ"ל פ"ה משבועות דכולל ל"ש רק כשהפעולה אחת אבל אי נשבע שלא יאכל מצה ושלא ילבש בגדי משי ל"ח כולל כיון שהם ב' פעולות ועיין בשעה"מ פי"ז הא"ב ה"ח שכתב דדברי ריב"ש המה רק גבי שבועה ומטעם כיון שהם ב' פעולות חשיב כאלו פרט שבועה לכל אחת עיי"ש. א"כ כאן כי כולל עוד מילה שאינה של מצוה ופעולה אחרת ל"ח כולל וכיון דהריב"ש חולק אין הלכה כהרמב"ן בזה לעכב מצוה דאו' כ"ז ראיתי בהשקפה ראשונה. ואמנם יש לי בזה פלפלת כ"ש והוא. הנה לכאורה יש ראי' לדברי הרמב"ן בזה מגמ' והיא דהגמ' בעיא במ"ק ט"ו מנודה מאי בתפילין עיי"ש ולכאורה קשה לפי המבואר בשבועות כ"ה בלא הנחתי תפילין היום מי איתא בלא אניח ופרש"י ותוס' מטעם נשבע לבטל את המצוה. ומעתה כמו שהקשה הרמב"ן על מה שמחרימין שלא למול הבן והרי הוי נשבע לבטל את המצוה כן יש להקשות אם מנודה אסור בתפילין איך מנדין אותו והרי הוי נשבע לבטל את המצוה ומאי איבעי להו אע"כ דחל בכולל הואיל ונאסר בדברים אחרים הרי דדברי הרמב"ן מוכרחים מגמ' ובזה י"ל קו' תוס' ישנים בנדה ז' שהקשו דהגמ' בעיא אי מנודה מותר בתפילין ותפשוט מר"א בן הורקנוס שהי' מנודה והניח תפילין כדאיתא סנהדרין פ'. עוד הקשה בשאג"א ובשעה"מ לשיטת התוס' בביצה ט"ו דאי שבת לז"ת אין איסור להניחן בבית ודוקא בחצר אסור א"כ איך אמר ר"א שם בסנהדרין ס"ח בהורקנוס שחלץ תפילין של ר"א בע"ש איך מניחין באיסור סקילה ועוסקין באיסור שבות והרי הוא ס"ל שבת לז"ת הוא ואפי' שבות ליכא כשמניחין בשבת עיי"ש. וליישב הדבר נ"ל עפ"י שהקשיתי לעיל אס"ד דמנודה אסור בתפילין איך חלה הנידוי והרי הוא נשבע לבטל את המצוה כמ"ש הרמב"ן ותירצתי דחל בכולל הואיל ונאסר בדברים אחרים ואמנם ר"א הוא מתלמידי ב"ש כדאיתא בנדה שם ובביצה ל"ד בתוס' בשם ירושלמי דס"ל בכ"מ כב"ש והנה ב"ש ס"ל ביבמות י"ג דאין איסור חל על איסור ולא אתי איסור אשת אח וחייל על איסור אחות אשה אף דהוה כולל ומוסיף כדאיתא ביבמות ל"ג. ובלא"ה ר"א ס"ל בחולין קי"ג אאחע"א עיי"ש וברש"י דהיא ר"א בן הורקנוס וז"ב דלמאן דס"ל אאחע"א בכולל מכ"ש דס"ל נשבע לבטל את המצוה אינו חל בכולל וכן כתבו התו' להדיא בשבועות כ"ד ד"ה אלא כדרבא מדתניא בתוספתא שבועה שאוכל ואכל איסורין פטור ור"ש מחייב. וה"ט דלר"ש לא חל השבועה לבטל המצוה בכולל ולא קיים השבועה בזה משום דס"ל אאחע"א בכולל וז"ב ומעתה ה"ט דר"א בן הורקנוס הניח תפילין דהנידוי ל"ח לתפילין דהוי נשבע לבטל את המצוה ול"ח אף בכולל והגמ' לא מצי למיפשטא מר"א ומ"ה מסתפקא לדידן דאמרינן כולל ומצי לחול והוא דבר נחמד. ומעתה מיושב קו' השאג"א דהפירוש מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות הוא בדרך זה דכיון דמטא שבת ושבת לז"ת ול"ה מצוה ושוב אסור מטעם נידוי דבאמת מנודה נוהג נדויו בין בחול בין בשבת וכיון דתפילין איקרי פאר ומנודה אסור בהן ורק בחול ל"ח דהוי נלאה"מ אף בכולל ל"ח ובשבת חל וזאת תליא בהאיבעי בגמ' אי מנודה מותר בתפילין אז כוונת ר"א שבות דשבת מטעם שמא יצא לר"ה ואם מנודה אסור בתפילין אז כוונתו שבות דנידוי ול"ת אי משום נידוי אמאי קרי לי' שבות דאיסור נידוי הוא מדרבנן כדאיתא בתוס' מ"ק ט"ו ע"ב ועיין בשיטת הפוסקים בזה. ועוד נ"ל הטעם דשבת לז"ת הוא משום דשבת עצמו הוא אות משום שאסור בעשיית מלאכה ובבה"ש אינו אסור רק מדרבנן לשיטת כמה פוסקים ופטור מתפילין מדרבנן ושוב מנודה אסור מדרבנן ומ"ה נקט שבות ובזה ניחא דנקט שבות דשייך לענין מלאכת שבת דתפילין תלין באיסור מלאכה ועיין ברי"ף וברא"ש פ' ע"פ לענין אי שבת קובע בבה"ש למעשר ודו"ק (ודע דגם מענין נידוי ברגל דמיבעי במ"ק י"ל דהוי נשבע לבטל את המצוה ואולי דשם הוי כולל מענין אחד ועוד דשמחת רגל ל"ה אלא מדרבנן כמ"ש התוס' במ"ק ודע דאין להקשות בגמ' דמיבעי לי' אי נוהג נידוי ברגל ולא מבעי בשבת י"ל כיון דאבילות בצנעא נוהג בשבת ה"ה נידוי ועוד דנידוי ל"ה לא עצב ולא שמחה ובשבת לא כתיב שמחה רק עונג כמ"ש תוס' מ"ק כ"ג וע' ז' בכור שור תענית ל' וע' מה שהאריך בזה ביד שאול סי' רכ"ט ס"ק ג' ולי יש בזה תימה רבתי דבסיפרי פ' בהעלותך איתא וביום שמחתכם אלו שבתות. הרי להדי' בשבת שמחה דלא כבכור שור מיהו י"ל דר"נ דחולק בספרי ודריש אלו תמידין ס"ל בשבת לא כתיב שמחה והדבר תליא במחלוקת ודוק) סוף דבר יש להרמב"ן ראי' גדולה מסוגיא. ובהשקפה ראשונה הי' נ"ל לישב הקושיא מתפלין דבאמת אנן לא אסרינן לי' מתפילין רק דמשוינן לי' מנודה ומנודה ממילא אסור בתפילין כמו אבל. אבל אנן לא אסרינן לי' בהא כמו שכתב המהרי"ט לענין נזיר אמנם מדהקשו הפוסקים גבי נזיר לענין אאחע"א ונשבע לבטל את המצוה הרי דאין לחלק. וה"ה לענין נידוי ומדחזינן דהגמ' בעיא לענין תפילין ול"ה נשבע לבטל את המצוה דחייל בכולל ה"ה לענין מילה ודברי הרמב"ן מוכרחים באופן דמוכח דלא כהריב"ש מיהו י"ל דתפילין הוי כולל מענין אחד כיון שכולל תפילין בשבת כמ"ש. ומה דקשיא לפ"ז בשבועות כ"ה גבי שבועה שלא אניח תפילין דחל בכולל כבר הקשו המפורשים

(ד) והנה בעיקר דברי ריב"ש שמחלק בין היכא שהם שתי ענינים הוי כשתי שבועות ול"ה כולל מצאתי במח"א ה' שבועות סי' ט' שהרגיש בסתירת דברי הרמב"ן הנ"ל לשיטת הריב"ש. והמח"א כתב דהריב"ש אזיל לשיטתו דס"ל לענין נדר שבטל מקצתו בטל כולה באם הם ב' ענינים דהוי ב' שבועות אם נשאל על אחד לא הותר השני דהוי ב' שבועות וה"ה לענין כולל. ולפ"ז החולקים על הריב"ש וס"ל דבב' ענינים הותר אחד הותר השני והוא שיטת הרא"ש הובא במח"א שם ה"ה לענין כולל. ול"נ דאף אם נאמר דנשבע על ב' ענינים הוי כב' שבועות. והותר אחד לא הותר השני והוא שיטת הריב"ש מ"מ זה דוקא היכא שיכול להיות ב' שבועות משא"כ היכא שכל אחד אינו יכול לחול כגון נשבע לבטל את המצוה ואין יכול לחול לבדו רק בכולל אמרינין דדעתי' אשבועה אחת וחלה בכולל. וכן יש לפרש סוגי' דשבועות דף כ"ז בדברי ר' יוחנן דפרוטה מכולם מצטרפת ועיין באבני מילואים סי' ל"א אות ז' שמביא דברי הירושלמי שלדברי ר' יודא נכללין