בית יצחק אורח חיים קלז

רק לר"ש דאם בן ח' הוא הו"ל משאצ"ל. ומעתה שיטת הרי"ף נכונה דבגמ' קאי לר"ש דמשאצ"ל פטור ובבן ח' ה"ל משאצ"ל ותיקון מצות אין כאן ופטור על מפרק ורק על חובל דמקלקל חייב גם משאצ"ל חייב כשיטת הסוגיא דסנהדרין ריש הנחנקין ולזה קאמר לענין חבלה מחתך בבשר בעלמא . ולענין מפרק דחייב אף בפצעו מת ופ"ר הוא במילה הרי בזה הוי משאצ"ל ותיקון מצוה אין כאן אבל הרי"ף שפסק דמשאצ"ל חייב בבן ח' שייך מפרק ושפיר פסק דבספיקות אינו דוחה שבת ובזה מיושב קו' הגאון רע"א דר"ע פליג במשנה קל"ד אאנדרוגנוס ולא פליג אספק דאיתא שם. ור"י לא ס"ל מסתמא כר"א במכשירי מילה ולהנ"ל מיושב בטוב טעם דלר"י ל"ש ממנ"פ כמו שכתבתי ודוק. ודרך היותר נכון נלע"ד דמשאצ"ל ל"ה משום תיקון מצוה ואי דשמא בן ח' הוא. מ"מ כיון שהוא מסופק ועושה המצוה מספק הו"ל תיקון מצוה ואמנם בישוב דברי הרי"ף נ"ל בדרך זה הנה כבר הבאתי במ"א (ע"ל סי' ל"ו אות א') דלרמב"ם במפרק בעי בגרוגרות ולפ"ז תליא אי ח"ש אסור מ"ה אז יש א"ד במפרק במילה אבל אי ח"ש אינו אסור מ"ה ל"ה איסור במפרק במילה כיון דליכא כגרוגרות ולפ"ז סובר הרי"ף דסוגיא דשבת קל"ה אתיא כמ"ד ח"ש אינו אסור מ"ה ולכן מקשה נימהלי' ממנ"פ אבל הרי"ף דפסק דח"ש אסור מ"ה ל"ש ממנ"פ דיש איסור במפרק אף במת כמ"ש ודו"ק היטב

(י) והנה הרשב"א בשבת קל"ב הקשה לר' יאשי' דלא ס"ל ק"ו דר' יונתן דס"ל צרעת חמורה משבת למ"ל קרא דמילה דוחה שבת תיפוק לי' מצרעת עיי"ש. ולהנ"ל נאמר בדרך זה דבאמת לרשב"ג בלא שהה ל' יום הו"ל ספיקא דאורייתא וקשיא לגמ' איך דוחה שבת ומשני ממהלינן ממנ"פ ולהנ"ל שביארנו דלר"י ל"ש ממנ"פ דחייב משום מפרק ומקלקל אין כאן ע"כ קרא קמ"ל במילה דלא כרשב"ג וקרא אשמעינן דאין כאן נפל. והנה לפי המבואר בנדה מ"ד דתינוק בן יום א' מטמא בנגעים דהוי נפש וקאמר מתניתין דלא כרשב"ג אכולה מתניתין ומוכח דנפל אינו מטמא בנגעים. ומעתה ל"ק מה שיש להקשות על מילה בצרעת שמא בן ח' ואיך דוחה צרעת דז"א דמהלינן אותו ממנ"פ דאי בן ח' אינו מטמא בנגעים. ומעתה ל"ק קו' הרשב"א דבצרעת שייך ממנ"פ ובמילה ל"ש ואי אשמעינון בצרעת ה"א במילה לא מהליכין שמא בן ח' ואיכא איסור פציעה לר"י ולכן איצטריך קרא לאשמעינון דל"ח לספק נפל ואין כאן ספק כלל ומעתה כ"ז אי דבר שא"מ אסור או אי פ"ר עכ"פ אסור והוי לענין מפרק עכ"פ פ"ר. אבל לה"א דפ"ר מותר לר"ש א"א לומר כנ"ל דמפרק הוא דשא"מ במילה דאינו מתכוין בחיתוך להוצאת הדם ושפיר שייך בחובל ממנ"פ וקשיא קו' הרשב"א למ"ל קרא למילה ומיושב קו' התוס' בטוב טעם דל"ק אביי ר"ש הוא דמוכח ע"כ לה"א זו דס"ל כר"י ודו"ק כי עמוק הוא

ומעתה מיושב שיטת רש"י ביומא דמדקאמר אביי לא נצרכה רק לר"י ול"ק לר"ש ובאומר לקוץ בהרת קאמכוין ע"כ מוכח דא"א לומר הכי דקשיא להיפך למ"ל קרא למילה תיפוק ק"ו מצרעת ולר"י ניחא דבצרעת שייך ממנ"פ אבל במילה ל"ש ממנ"פ דשמא בן ח' וחייב משום מפרק אף בפצעו מת וקלקול אין כאן ומעתה מזה גופה מוכח דגם באיסור שבת אסור מ"ה. דאי באיסור שבת מודה ר"י. אין כאן משום מפרק דאין כוונתו להוצאת הדם בחיתוך ופריעה ומשום חובל פטור ושייך ממנ"פ ולכן לא הקשו מגמ' ביצה די"ל מדרבנן ואין שבות במקדש ומדברי ר' יאשי' מוכח דאסור מ"ה אף באיסור שבת ומשני דבאיסור דרבנן מודה ר"י. ומעתה כ"ז לה"א דר"ש פליג אף בפ"ר אבל למסקנא דר"ש מודה בפ"ר ור' יאשי' לר"ש לא מוכח כלל מקרא זה דבשבת ס"ל לר"י אסור מ"ה דבמילה הוי מפרק אף לר"ש דהוי פ"ר. ושפיר כתב רש"י דף קכ"א דלר"י בלא פ"ר הוי באיסור שבת רק מדרבנן התבונן בדבר זה כי הוא עמוק מאוד

(ז) ומעתה נבא לישב שאר הקושית הנה בישוב רש"י שבת ק"ו שפירש"י אין לך מבעיר שלא יהי' מקלקל אפילו מבעיר לצורך קדירה מקלקל לעצים והקשה הגאון מהר"ם בנעט דא"כ למ"ל לגמרא לילוף מקלקל חייב משריפת ב"כ ות"ל מגוף קרא דלא תבערו נ"ל ברור דזה תלי' אי יש שבח עצים בפת דאם יש שבח עצים בפת והעצים בעין בפת כמבואר בפסחים כ"ז דהוי כבעין ממש אין מוכח מקרא דלא תבערו דמקלקל חייב דקרא אוסר הבערה לצורך אפיית פת. דבזה ל"ה מקלקל לעצים דגם אח"כ חשוב כאלו העצים בעין בפת ומ"ה איצטריך לילוף משריפת בת כהן. ורש"י נקט לפי האמת דבקדירה דל"ש שבח עצים כמ"ש תוס' פסחים כ"ו והוי מקלקל ובפת יש מחלוקת ועיין בתו' פסחים ע"ה יראה דרק מדרבנן הוא אבל להוכיח מזה דמקלקל חייב מגוף הקרא ה"א דקרא קמ"ל דיש שבח עצים בפת והוי העצים בעין ול"ה מקלקל ומ"ה אצטריך לילוף משריפת בת כהן וזה נראה בישוב הקושיא לפי חומר הנושא (וע' לעיל סי' י' אות ז')

(ח) ומעתה נבוא לישוב דברי הרמב"ם שכתב בעששיות הטעם דאין שבות במקדש והקשו עליו דהרי בגמרא לא אצטריך טעם זה אלא לר"י אבל לדידן דשא"מ מותר ל"צ לטעם זה ואי דהוי פסיק רישא א"כ הוי איסור דאורייתא ול"ש אין שבות במקדש והנ"ל בביאור הדבר עפ"י מה שכתב הלח"מ פי"ב דשבת במ"ש הרמב"ם שם דבעי שיתכוין לצירוף והקשה הראב"ד דהרי היא פ"ר ותירץ דכיון דמלאכת הצורף אינו במשכן ורק שכן לוטשי נחושת עושין כן הוי מלאכה וכו' ואין לנו לומר שיהי' מלאכה רק בכוונה דבלא כונה פטור כיון שלא הוי במשכן וגם נתבטל הטעם אשר בעבורה נקרא מלאכה שהוא הכונה. ודבריו מחוסרין עוד ביאור דאם לא ילפינין רק ממקדש יהי' פטור אפילו בכונה אבל ביאור הענין. דבאמת בכל פ"ר הוי משאצ"ל וכתבו התוס' בשבת מ"א ע"ב ד"ה מותר בסופן דבפ"ר אנן סהדי שנהנה והוי משאצ"ל לא כדברי המ"כ שהביא הכ"מ בפ"א דשבת. ואמנם היכא דלא נהנה אף בפ"ר הוי מלאכה שאצל"ג ומצרף היכא דאינו מכוין לא נהנה כלל והוי מלאכה שאצל"ג אך אמנם הרמב"ם פסק דמשאצ"ל חייב ולא שייך תירוץ זה. ואמנם הדבר יתכן דהנה הא דחייב במשאצ"ל היינו דל"ב מלאכת מחשבת וחייב על גוף המעשה אף דלא הי' כונה לעשותה. ואמנם היכא דגוף המלאכה לא הוי בעצמותה מלאכה דלא הוי במשכן. ורק דלוטשי נחושת עושין והמה אחשבה למלאכה וחייב עלי' מטעם דהבעלי מלאכות נוהגין כן ורק החשיבות משוי' מלאכה כשלא הוי מלאכת מחשבת אין כאן לא כונה ולא עשי'. ופטור אף לר"י

ובזה נ"ל בישוב קושית התוס' בכתובות ו' ע"ב ד"ה ואם להוציא ממנו ליחה ופירשו התוס' דהכי מקשה דכמו דהתם להוציא ממנו ליחה פטור משום דהוי משאצ"ל אף דהוי פ"ר ה"ה הכא בבעילה לשתרי. ואמאי אסר שמואל. והקשו התוס' דהרי שמואל ס"ל כר"י במשאצ"ל. ומאי הקשו ממפיס מורסא דמוקמינין לה כר"ש והרואה יראה דרש"י ישב זה במתק לשונו שכ' חייב משום מתקן פתח וחייב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים דכתיב ויבן את הצלע. והוא שפת יתר אמאי לא פירש רש"י בתחילת הסוגיא גבי לפתח הוא צריך ופירש"י וחייב משום כונה ולא פירש כדכתיב ויבן את הצלע. לכן נראה דרש"י כוון בזה כונה מיוחדת דבאמת בנין בבעלי חיים לא אשכחן במשכן ובאמת אין ללמוד בנין בעלי חיים מכל בנינים. ואיך חייב עליו ורק משום דאשכחן ויבן את הצלע. והוי מפאת כן מלאכה דהתורה קראו בנין וכמו שכתב הלח"מ גבי שכן לוטשי נחושת עושין כן וה"ה כאן הבונה הראשון עשאוהו מלאכה והוי מלאכת מחשבת אף דבאמת לא ילפינין מבריאת העולם רק ממלאכת המשכן מ"מ חשבוהו מלאכה וחייב משום בנין וזה דוקא במלאכת מחשבת אבל במשאצ"ל דאין כאן משום כונה וגוף העשיי' ג"כ ל"ה פעולה המחייבת ושפיר מקשה בגמ' וס"ל לרש"י דבזה פליגי התרי לישנא בשבת ק"ז גבי הצדן לצורך מאן תנא אמר ר"י ר"ש וכו' איכא דמתני לה אמפיס מורסא ואיכא דמתני לה אהא הצד נחש וס"ל לרש"י דמאן דמתני אצד נחש אבל אמפיס מורסא לא מתני לה דאתי' אפי' כר"י דבבנין בעלי חיים אף ר"י מודה והוא פירוש נחמד בסוגיא שם. ובזה מיושב קושית הבה"ג הובא בתוס' שבת דף ג' דשמואל ס"ל כר"י וס"ל בהני תלת דפטור ומותר הנה מצידת צבי ל"ק דהוי דשא"מ כמבואר בדף ק"ז דמיירי בדשא"מ ומצידת נחש י"ל משום סכנה כדמשמע דמייתי בגמרא שבת פ' האורג ראי' מעקרב (ועיין בהגהות הב"ח שהקשה בדף ק"ז מגמ' ברכות ל"ג ונחש אין סכנה ובאמת עיין דף קכ"א שבת דנחש שבא"י יש סכנה ומיירי הכא בנחש שבא"י) ול"ק רק ממפיס מורסא וכבר ביארנו דבבנין בעלי חיים אף ר"י מודה כיון דלא אשכחן במשכן. ובזה פליגי התרי לישנא א"כ קו' דבה"ג מיושב בטוב טעם. ורוב דברים אלו למדתי מדברי השיטה מקובצת בכתובת. וז"ל פירוש לפרושו דכל כה"ג מיקרי בונה אע"ג דהוי בבעלי חיים דלא מצינו בבעלי חיים אלא כעין ויבן את הצלע אבל כל שיתכוין להוציא לחה לא מיקרי פתיחתו בנין כדי שנאמר דהוי משאצ"ל. ול"ד לחופר גומא דמ"מ הכא חופר אלא שאינו צריך אלא לעפרא. אבל הכא כיון שמתכוין להוציא ליחה אין כאן מלאכה ול"ה משאצ"ל עיי"ש ומדבריו יוצא אור גדול בסוגיא וכבר בארנו הכונה דבאמת לא ילפינין רק ממקדש ורק כיון דכתוב ויבן את הצלע הוי כמו שכתב הל"מ שכן לוטשי נחושת עושין כן. ובזה בעי עכ"פ מלאכת מחשבת כיון דל"ה באמת מלאכה רק מפאת החשיבות והדברים ברורים ת"ל בישוב קושית הבה"ג ומעתה דברי הרמב"ם מיושבין דביוה"כ דלא נהנה מהצירוף ורק דהוי משאצ"ל וכיון דבעצם ל"ה מלאכה בעי כונה למלאכה ומשאצ"ל פטור וה"ה פ"ר בלא נהנה ול"ה רק שבות ואין שבות במקדש

(ט) ועתה נבא לישב קושית התוס' דר"י אוסר דשא"מ בשבת רק מדרבנן והקשו מכריתות דס"ל לראב"ץ בנתכוין לכבות תחתונות והובערו עליונות חייב בדשא"מ עיי"ש ובישוב הדבר י"ל בפשיטות דלר"י דס"ל בכל איסורין דשא"מ אסור ורק בשבת ס"ל מדאורייתא מותר ע"כ הוי רק מטעם הקרא דמלאכת מחשבת דילפינין כל מלאכות ממלאכות המשכן. ושם כתוב מחשבה בכל הקרא. ומעתה כ"ז בכל המלאכות דלא כתוב בגופא אבל בהבערה דכתיב בגופא לא תבערו אש בכל מושבותיכם א"כ א"צ לילוף ממלאכת המשכן. ול"ב מלאכות מחשבת. ומ"ה לר"ש דס"ל בכל איסורין דשא"מ מותר גם הכא מותר אבל לר"י