בית יצחק אורח חיים קלו

חידושי אגדות בב"ב קי"ט לענין מקושש עיי"ש) שהרי אף שהמאכל צריך לתיקין זה אך אם הוא א"צ לאותו בישול הוי משאצ"ל וע' לקמן א"כ לכאורה קשיא אמאי לא יוכל לשחוט ולבשל לצורך אביו הרי הוא מבשל לצורך אביו מיראת העברה שלא לעבור בעשה הוי ג"כ משאצ"ל ואין כאן רק איסור ואיך מוקה לה לקרא בהכי. אך אמנם צ"ל בישוב הדבר דבשלמא אם עשה הדבר מיראת עונש המיתה הוי משאצ"ל דברצונו לא הי' בא. אבל אם עושה לצורך מצוה ויהי' לו שכר משום המצוה הו"ל צל"ג כמ"ש התוס' בשבת ק"ו עיי"ש. ואפילו לדעת בעל המאור דמצוה לא מיחשיב לי' צורך לגופה בשבת ק"ו היינו היכא דהמלאכה בעצמותה אין כאן צל"ג כגון בחבורה, ורק שעושה מצוה המצוה לא מיחשיב לה צל"ג אבל כאן בבישול המלאכה בעצמותה יש צורך ורק דהוא ל"צ לזה וכשצריך למצוה הוי צל"ג ואינו דומה לעושה מיראת מיתה שכתב מהרי"ק. ואמנם לפי מה שביארתי בכמה מקומות דהיכא שעצם הדבר לאו מלאכה הוא ורק מחמת המצוה הוי מלאכה קלה מלאכה זאת ונדחית מהמצוה דלא עדיף הסיבה מהמסובב כיון דהאיסור נצמח רק מכח המצוה ושמעתי בשם הגאון מ' הירץ מ"ץ ומ"מ דק"ק לבוב לישב קו' הפ"י פסחים ה' איך מוכח דר"ע ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה דילמא משום אחשבי'. וזה תירוצו דבאמת הל"ל דתשביתו דוחה ל"ת דיו"ט ורק דיו"ט ה"ל עשה ול"ת ואמנם כיון דבאמת ל"ה מלאכה ורק דהמצוה אחשבי' למלאכה ועכ"פ לא עדיפא מהמצוה ושפיר ה"ל העשה לדחות לל"ת ושפיר קאמר ש"מ אין ביעור חמץ א"ש והדברים עתיקין (ועיין לעיל סי' ל"ו אות א') ועכ"פ לפ"ז יהי' פירוש הגמ' מה להנך שכן הכשר מצוה היינו דלעולם דמיירי דאמר לי' שחוט לי ואי דלמ"ל קרא הרי הו"ל ל"ת שיש בו כרת לזה אמר דבאמת הו"ל מלאכה שאצ"ל דהרי אינו עושה לצרכו. גם לא בתורת שליחות. והו"ל ממש כמו שכתב מהרי"ק ורק דכאן הו"ל צורך למצוה והוי אמינא דלא עדיף ממצוה עצמה והמצוה דוחה זאת ולכן קמל"ן קרא דאף בכה"ג לא דחי וזה פירוש נחמד בגמ'

ומעתה נבא לפרש דברי ר' יאשי' דאמר בשר אעפ"י שיש שם בהרת יקוץ ור' יונתן קאמר ל"צ שבת דוחה צרעת לא כ"ש. וצריך להבין ר' יאשי' אמאי לא ס"ל ק"ו זה. וקאמר בגמ' דס"ל צרעת חמורה משבת ופליגי בפלוגתא דרבא ורב ספרא. וצריך ביאור דאיך פליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי. אבל י"ל דבאמת ל"פ רק אי יליף מק"ו אי לא ולזה קאמר תנאי היא כמו שפירש רש"י. אבל כ"ע ס"ל שבת חמורה כמו שביאר רב אשי דהא דצרעת דוחה עבודה משום דל"ה בעידנא ובזה לא מצינו חולק והא דצריך לר' יאשי' קרא ולא יליף מק"ו הטעם דבשבת ק"ו יליף ר"ש דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך למישרי מילה ור"י ס"ל פטור ורק דמילה הוי תיקון דתיקון מצוה הוי תיקון והקשו בתוס' לר"ש נהי דמקלקל חייב אבל הרי בעי צל"ג ומקלקל ל"ה צל"ג. ותירצו דנהי דר"ש ס"ל תיקון מצוה ל"ה תיקון אבל מ"מ צל"ג הוי משום מצוה עיי"ש: ומעתה כיון דגוף המילה ל"ה חילול שבת דהו"ל משאצ"ל ורק דצורך המצוה עשאה מלאכה. וכבר ביארנו דשוב האיסור קל שהמצוה נדחית דכל כח האיסור בא מהמצוה ולא עדיף מהמצוה עצמה ומעתה א"א לילוף צרעת מק"ו דמילה דוחה שבת. דשבת דוחה דהוי משאצ"ל ורק משום תיקון מצוה ולא עדיף מהמצוה עצמה אבל בצרעת ליכא למימר הכי כמו שביארנו דברי הגמ' יבמות מה להנך שכן הכשר מצוה. ואמנם בגוף הדבר דמילה הוי משאצ"ל כמו שכתבו תוס' כבר כתבתי במ"א (עיין לעיל סי' ל"ה אות ו') וכן מבואר בשבת צ"ד לשיטת הריב"ש רובא במ"א סי' ש"ג דבגוזז חייב אפי' במשאצ"ל. לפ"ז במילה איצטרך משום גוזז ובזה חייב אף במשאצ"ל ואמנם לפ"ז יקשה מנ"ל לגמ' דמקלקל בחבורה חייב דילמא מקלקל בגזיזה חייב וע"כ צ"ל דבמילה ל"ש גוזז דגזיזה ל"ש רק בדבר שחוץ לגופו כמו שערות וצפורן משא"כ חותך מת (ועיין לעיל סי' ל"ה)

(ובש"מ לכתובו' ה' כ' דבמילה משום קוצר חייב והקשו עליו דא"כ מנ"ל דמקלקל בחבורה חייב דילמא מקלקל בגזיזה חייב ובישי"ע סי' שכ"א תי' דא"כ למ"ל קרא דמילה שלא בזמנו לא דחי יו"ט דה"א ליליף מק"ו מאוכל נפש. והרי קצירה לא הותרה ביו"ט עיי"ש וע"כ ליכא במילה משום קוצר עיי"ש והוא דבר נחמד. אבל הרי רבא דריש לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא מק"ו והיא ס"ל דגם קצירה הותרה מדאורייתא משום אוכל נפש דירושלמי יליף קצירה אסור ביו"ט מדסמיך אך אשר יאכל לשמרתם את המצות אותן מלאכות שמשימור ואילך דהיינו מלישה ורבא ס"ל שימור מעיקרא בעינן פסחים מ' ולדידי' מקצירה עביד לי' שימור. ולדידי' גם קציתה מותר ושפיר קאמר אתיא מק"ו ועיין בפ"מ בפתיחה להלכות יו"ט דבר נחמד בזה וליתי' לתי' זה) ואמנם בעיקר הדבר נ"ל הנה התוס' בשבת ע"ה ובכתובות ה' כתבו לא כפרש"י שמחליש התינוק אך כל עיקר חובל הוא משום שיוצא דם. והדם הוא הנפש וכשהדם יוצא כאלו ניטל כשמתו עיי"ש. וצריך להבין במילה כל עיקר כוונת המל לחתוך הערלה ולא להוציא הדם דא"צ לדם (ועיין לעיל סי' ל"ו אות א' דהטפת דם ברית ל"ה רק מדברי קבלה) ובמציצה דצריך לדם הוא מותר משום סכנת נפשות וכיון שאינו מתכוין לדם. והו"ל דשא"מ דהרי עיקר היציאת דם הוא אינו מכוין לזה (והרי התוס' ס"ל חיוב נטילת נשמה רק משום דם) אך הדבר יתכן היציאות הדם הו"ל פ"ר ואף ר"ש מודה ושפיר י"ל קרא דמילה הוא משום חובל. ואמנם כ"ז אי מודה ר"ש בפ"ר אבל אי פליג ר"ש אף בפ"ר ל"ל קרא דמילה משום חובל דחובל הוא הוצאת הדם ודשא"מ מותר אף בפ"ר ובחיתוך ופריעה אין כוונתו לנטילת הדם ומציצה מותר משום סכנת נפשות וע"כ איצטריך קרא רק משום גוזז דלזה נתכוין לחתוך החתיכה וע"כ דיש איסור גוזז במילה וקמ"ל קרא דחייב בגוזז במקלקל ולפ"ז דהעיקר משום גוזז חייב אף במשאצ"ל כמו שהבאתי בשם הריב"ש ואצ"ל דאיצטריך מילה משום תיקון מצוה ומעתה מיושב קו' התוספות בטוב טעם דר' יאשי' קאמר אין צריך שבת דוחה צרעת לכ"ש. ור' יאשי' ס"ל צרעת ליכא למילף משבת דשם המצוה עשה המלאכה ולולא המצוה ל"ה מלאכה ומ"ה לא עדיף ממצוה גופי' וכ"ז או לר"י דס"ל מקלקל פטור ורק דהוי במצוה תיקון מצוה והמצוה גורם המלאכה ולא עדיף מיני' וליכא למילף מק"ו או לר"ש דס"ל כל מקלקל חייב ואף לולא המצוה הוי מלאכה אבל הרי משאצל"ג פטור ורק דתיקון מצוה גם לדידי' הוי צ"ל. והמצוה שוב גורם למלאכה ושייך מה להנך שכן הכשר מצוה. אבל כ"ז אי גם הוא מודה בפ"ר וי"ל גוזז ל"ש במילה כמ"ש המג"א הנ"ל ורק עיקר קרא משום חובל ונטילת הדם ובזה משאצ"ל פטור ורק משום תיקון מצוה וליכא למילף צרעת משבת מק"ו אבל אי ר"ש פליג אף בפ"ר ליכא למימר דמילה משום חובל דאינו מתכוין לנטילת הדם ופ"ר מותר וע"כ קרא משום גוזז ובגוזז חייב אף במשאצ"ל ואצ"ל דתיקון המצוה עושה המילה למלאכה. ושפיר יש לילוף צרעת ק"ו משבת. ול"ש מה למילה דכל עיקר המלאכה משום מצוה דאף זולת המצוה בגוזז חייב אף במשאצ"ל אבל לר"י גם בגוזז מקלקל פטור ורק משום תיקון מצוה חייב. ומעתה מיושב קו' התוס' כמין חומר דלה"א דר"ש פליג אף בפ"ר ליכא למימר דר' יאשי' כר"ש ורק באומר לקוץ בהרתו קמכוין דעדיין תיקשי לילוף ק"ו משבת כמו שאמר ר' יונתן וע"כ לא נצרכה אלא לר' יהודה דלדידי' ליכא למילף בק"ו ורבא אמר מודה ר"ש בפ"ר ושוב במילה הטעם משום חובל והוי משאצ"ל ורק תיקון מצוה והמצוה גורם המלאכה וליכא למילף מק"ו. וההבינן כי הוא נחמד

(ה) ומעתה נבוא לישב שיטת רש"י ביומא שפירשו הני מילי בדאורייתא אבל הכא צירוף דרבנן ובדרבנן דשא"מ מותר אף לר"י. והקשו התוס' לרש"י למה מקשה ביומא מדברי ר' יאשי' ולא הקשה ממשנה ביצה דס"ל לר"י דשא"מ אסור ותירץ במגיני שלמה דלא רצה להקשות די"ל דשא"מ ל"ה לר"י רק מדרבנן ואין שבות במקדש ומ"ה הקשה מאביי דס"ל דהוי דאו' והתרצן נד מסברא זו דאין שבות במקדש ומחלק בין א"ד דדשא"מ אסור ובין איסור דרבנן דדשא"מ מותר. אבל לפ"ז הדבר נפלא דא"כ אף לרש"י המקשה הוה ס"ל אין שבות במקדש ורק דמקשה מר"י דס"ל דשא"מ מדאורייתא ואמאי לא תירץ המתרץ לחלק בין שבת לשאר איסורים כמו שפי' התוס' דבשבת ל"ה רק דרבנן ואין שבות במקדש ובצרעת הוי ד"ת. וליכא למימר דרש"י לא ס"ל לחלק בין שבת לשאר איסורים דז"א דהרי רש"י ס"ל שבת קכ"א דדשא"מ לר"י בשבת ל"ה רק דרבנן ובשאר איסורין הוי מן התורה כדמוכח מקרא דר' יאשי' ואמאי לא פירש"י כתו' ובשלמא בל"ז י"ל דרש"י לא הי' נראה לו הך סברא דבמקדש מותר בשבת אף מדרבנן אבל המקשן ע"כ ס"ל סברא זאת דאל"כ אמאי לא הקשה מביצה כמ"ש המג"ש ואמאי נאיד התרצן מסברא זו

ובישוב שיטת רש"י נ"ל בדרך זה. דהנה קו' התוס' בשבת קל"ב אמאי לא תירץ אביי אליבא דר"ש ובאומר לקוץ בהרת בנו יש לתרץ בדרך זה. דכבר הבאתי מה שמקשים על הרי"ף שהביא ספקות אין דוחה שבת. וקשי' קו' הגמ' שבת קל"ה ונימהלו ממנ"פ. ובישוב הדבר הנה בישי"ע ז"ל הקשה לפי המבואר בשבת ע"ה דאף דפצעו מת חייב משום מפרק. א"כ מאי קאמר ממנ"פ אי בן ח' מחתך בבשר בעלמא והרי צריך למציצה. ובזה הוי מפרק דחייב אף במת. עיי"ש ובעיני ל"ק כלל דהרי ספק נפשות דוחה שבת ומציצה לאו מצוה ורק פקוח נפש ושפיר קאמר דמילה מותר מטעם ממנ"פ ואי דאח"כ נצטרך לחלל שבת אז תדחה שבת מספק פקוח נפש ואין לומר איך ימול כעת מספק וידע דאח"כ יהי' ספק נפשות דז"א דמצות אין לך אלא מקומן ושעתן כמ"ש הר"ן בשבת במחלוקת שבין הרז"ה ועיין ג"כ בר"ן פ' שבועות שתים אמנם אי קשיא הא קשיא דהרי גם במילה מוציא דם בשעת החיתוך ונהי דעל החבלה פטור דל"ה נטילת נשמה בבן ח' אבל הרי בנטילת הדם הוי ג"כ מפרק. אך י"ל דזה הוי דשא"מ דלא נתכוון להוצאת הדם ולפ"ז לר"י דשא"מ אסור ל"ש ממנ"פ דבמילה הו"ל מפרק וחייב אף במת אך אמנם י"ל דהרי לר"י מקלקל פטור ורק דהוי תיקון מצוה ובבן ח' ל"ה תיקון מצוה וליפטור אך הדבר נכון דבזה שוב אין כאן קלקול כלל דבלא"ה מת הוא וא"צ לתיקון מצוה ואמנם לר"ש דס"ל מקלקל חייב ולדידי' הקשו התוס' דהוה משאצ"ל וכתבו דתיקון מצוה מהני לדידי' שיהי' מלהצ"ל ולדידי' שייך ממנ"פ דבבן ח' נהי דמקלקל לא הוי אבל מ"מ הו"ל משאצ"ל דלמאי א איצטריך המילה ותיקון מצוה אין כאן ולפי הנראה לי לא שייך ממנ"פ