בית יצחק אורח חיים קלה

על גוף המילה ועל מצות האב הוא רק עשה בעלמא ואינה דוחה לל"ת ושפיר מקשה אי איכא אחר ויתקיים גוף המילה עכ"פ ומצות האב אינו דוחה לל"ת וע'. ואמנם לתירוץ זה עדיין יש להקשות לשיטת הרמב"ם ה' טומאת צרעת דס"ל דצרעת ל"ה רק ל"ת א"כ אף עשה גרידא דחי לה ומאי מקשה אי איכא אחר. עוד יש להקשות לפ"ז בדברי רש"י שמפרש ולא ליקו האב להתם ופירש המ"ל בפ"י מצרעת דאם הוא עומד הו"ל כאילו הוא שלוחו ושוב האב עובר. והקשה בפנים מאירות דהרי אשלד"ע. ותירץ דכיון דהשליח לא בר חיובא המשלח עובר. ועכצ"ל כוונתו כשיטת הריטב"א בב"מ דאף כהן שאמר לכהן צא וקדש לי אשה גרושה ל"ה בר חיובא הואיל ואינו מקדש לעצמו וה"ה הכא כיון שאין מכוון לבהרת ל"ה ב"ח והמשלח עובר ומ"ה פרש"י ולא ליקו להתם ולא יהי' שלוחו. אך אמנם לדעתי היכא שיש עול"ת והוא עביד ע"ז שליח דלאו ב"ח נהי דעבר על הל"ת אבל על העשה לא עבר דהעשה אקרקפתא דגברא מונח והגוף מ"מ שובת וקיים העשה. וכעין זה כ' בישי"ע סי' תצ"ח (וכן נ"ל ביאור דברי התו' רי"ד דמצות שהקפידה תורה שיעשה בגופו ל"מ שליח. והקצה"ח בסי' קפ"ב תמה עליו דהרי לולא קרא ה"א דיש שלד"ע אף דהוי עבירות שבגופו. אבל לדעתי ביאור דבריו לפמ"ש הר"ן בנדרים י"ח ונ"י שם דהלאוין הוין על החפץ והעשה הוי רק אקרקפתא דגברא ומה"ט נדרים חלין על ד"מ דלא חל רק אגברא. ואם חל נדרים על איסורין הוא מחלוקת בירושלמי מה"ט עיין בריטב"א נדרים שם הן הן הדברים דמצות שבגופו הוי אגברא ל"מ שליחות ואיסורי לאווין הוי אחפצא והקפידה התורה על הפעולה אף ע"י שליח. ואכ"מ ועיין בתשובת נוב"י לענין שלד"ע בעשה נתוכח עם הגאון מהמבורג) ואם נאמר כנ"ל עדיין יקשה אמאי פירש"י דלא ליקו האב להתם ומאי איכפת לן שיעמוד והרי האב צריך שיעשה אחר בשליחתו לקיים העשה שעל האב דבזה אף הת"ש מודה דבעי שיקוים בשליחתו ואי דהאב יעבור על הל"ת כיתי עשה וידחה לל"ת ועל העשה האב לא יעבור אם עושה ע"י שליח כנ"ל (וסברתי זאת יש ג"כ להוכיח מתוס' קדושין ל"ד שהקשו בשריפת קדשים דנשרף ע"י נשים אם אינם בעשה דיו"ט ולכאורה דבקדשים עלי' המצוה ואם הנשים ישרפו בשליחתו ל"ה בר חיובא וישלד"ע ויעבור בעול"ת ומאי יועיל וצ"ל דמ"מ אינו עובר על העשה דהוא מ"מ שובת ועיין בב"מ באה"ע סי' ה' מזה ועיין מ"ש סי' י"ח אות ח') אבל המובחר מה שנ"ל בזה. דלדעת התוס' בעירובין דף ק' אין עשה דוחה לל"ת היכא שבא ע"י פשיעה ולפ"ז קשי' במאי דמשני באומר לקוץ בהרת בנו הוא דקמכוין והרי הוי ע"י פשיעה כיון שמכוין לטהרתו דלולא זאת לא יעבור ועשה אינו דוחה לל"ת ע"י פשיעה וצ"ל כמו דעשה דמילה דוחה לעול"ת דצרעת הואיל ונכרתו עלי' י"ג בריתות ה"ה אף היכא שבא ע"י פשיעה ג"כ דוחה. דמילה הוי עשה חמורה. ומעתה מקשה הגמ' שפיר ואי איכא אחר ליעביד אחר ואי דהמצוה עלי' ועשה דוחה לל"ת. ע"י פשיעה אינו דוחה דהמצוה שעל האב ל"ה רק עשה גרידא. די"ג בריתות הי' על גוף המילה וגוף המילה הי' יכול להתקיים ע"י אחר. ומצוה שע"י האב אינו דוחה היכא שהוי ע"י פשיעה

ומעתה נתיישב קושית התוס' ביומא לשיטת הערוך דפ"ר דלא ניחא מותר אמאי לא מקשה רק לס"ד ולא למסקנא דמודה ר"ש בפ"ר ואי איכא אחר ליעבוד אחר ויהי' פ"ר דלא ניחא לי' דבזה קושית הת"ש קמה וגם נצבה דעל האב המצוה ואיך יכול לבטל העשה ויעבוד ע"י אחר. ועיקר התירוץ כיון שהאב פושע שמכוין לקוץ בהרת אין העשה שעל האב דוחה לל"ת. אם גוף המילה יתקיים ע"י אחר כ"ז לס"ד דמוקה באומר לקוץ הוא מתכוין והאב פשע שמכוין לקוץ. אבל להמסקנא גם האב אינו מכוין ורק לדידי' הוי פסיק רישא ולאחר הוי פ"ר דלא ניחא אם הוא לא פשע מידי העשה דידי' דוחה הל"ת וא"צ למיעבד ע"י אחר ול"מ להקשות מידי. ומעתה מסוגיא זו גופא משמע כשיטת הא"ז דעל האב גופי' המצוה דאל"כ יקשה נמי לפי המסקנא ודוק היטב בזה

(ב) באופן ב' נ"ל ליישב קושית התוס' דהגמ' לא הקשה רק לס"ד לאביי ולמסקנא לא מצי להקשות דעיקר הקושי' ליעביד אחר כבר הרגישו הת"ש והפוסקים דהרי המצוה על אבי הבן וממנ"פ אם יעשה אחר בשליחתם ויהי' שלוחו למצוה יהי' גם על עבירה ומאי מועיל שיעשה אחר ואי אשלד"ע ולא יעבור האב שוב לא יקיים גם המצוה. דהאיך אפשר לחלק השליחות לחצאין וכבר הרגיש בזה בברוך טעם אך באמת כ"ז תליא אי אמרינן אשלד"ע ובטיל השליחות. או אי אמרינן אשלד"ע רק לעונש אבל גוף השליחות קיים וזה תליא בב' תירוצי תוס' ב"מ. דאם אמרינן המעשה בטל. ע"כ מטעם דאי אפשר לחלק השליחות לחצאין וה"ה היכא שיש מצוה ועבירה אמרינן ממנ"פ אבל אי אמרינן דמ"מ המעשה קיים ה"ה היכא שיש מצוה ועבירה אמרינן המצוה קיים ולעבירה אשל"ע ונאמר כשיטת התוס' דגם כהן לכהן צא וקדש לי אשה גרושה הוי בר חיובא ולפי דעת השואל בנוב"י קמא תלי' ב' תירוצי התוס' בפלוגתא דכ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ ה"ה דשלח שליח לד"ע ל"מ השליחות עיי"ש ולמ"ד מהני ה"ה דהשליחות חות מהני ויש לחזק הסברא זאת במסמורת נטועות באופן דהגמ' לא הקשה רק לאביי דס"ל מהני וה"ה באשל"ע השליחות קיים הקשו אי איכא אחר ליעביד אחר ואי דהמצוה על האב האחר יעשה בשליחתו כמ"ש הת"ש על קו' זו ואי דשוב נימא דהוי כאילו עביד הוא בעצמו נימא אשלד"ע. ומ"מ השליחות קיים לענין קיום המצוה דאפשר לחלק השליחות אבל לרבא למסקנא לא הקשו דלרבא דהשליחות בטל ס"ל א"א לחלק השליחות לחצאין וממנ"פ אם יעשה בשליחות יעבור האב ואם אשל"ע אף הוא לא קיים המצוה שעליו ודו"ק היטב כי קצרתי. ועיין מ"ש עוד בזה לעיל סי' ח"י

(ג) ונבוא לישב קו' התוס' שבת קל"ג ד"ה באומר לקוץ דאמאי מוקה אביי לר' יאשי' כר"י ולא מוקה כר"ש ונ"ל דר' יאשי' ע"כ בלא"ה ס"ל כר"י דבש"ס סנהדרין ס"ו ע"ב איתא ב"מ ר"י בר"א מרב בא על הקטנה מאורסה לר"מ מהו מסתברא מסקילה ממעט לי' והכתיב ומתו גם שניהם עד שיהי' שניהם שוין שתק רב אמר שמואל מ"ט שתק רב ונימא לי' ומת האיש אשר שכב עמו לבדו וכתב בזה בעל הפלאה בקדושין דף י' דבר נחמד. דלכאורה קשה לפי מה שפירשו הרוס' דשניהם שוין היינו שניהם שוין במיתה אחת לו יהי' בני עונשין. והקשה בזה נהי דעל הכניסה אינו חייב דמסקילה ממעט לי' קרא ומחנק פטור דאיהו בסקילה אבל על הפרישה לחייב דעל הפרישה גם היא דינה בחנק דאז בעולה היא ול"ל שפירש באבר מת דאביי ס"ל המשמש מת בעריות חייב ול"ל דאינה מכוין להנאה דסתמא מכוין להנאה עיין בהפלאה כתובות נ"א ותי' דאביי לשיטתי' דמשמש מת חייב. ומעתה הוי לא אפשר ורק דקמכוין ואביי ס"ל דלא אפשר וקמכוין תליא בפלוגתא דר"י ור"ש ורב ס"ל בשבת כ"ב כר"י ושמואל כר' שמעון ול"ה מתכוין כשאינו מתכוין לקולא. ומעתה כשהקשה ומתו גם שניהם עד שיהי' שניהם שוין שתק רב דליכא למימר לחייב על הפרישה דלא אפשר וקמכוין מותר. ושמואל לשיטתי' כר"ש ולא אפשר וקמכוין אסור. ומ"ה אמר הול"ל ומת האיש אשר שכב לבדו והתוס' הקשו דמאי הקשה שמואל הרי הך לבדו צריך לדרשא דראשון לסקילה וב' בחנק. ולהנ"ל נכון דהכי קאמר שמואל ומת האיש וכו' לבדו. ודרשינין מזה דהב' בחנק. וה"ה על הפרישה אף ראשון בחנק ורק דתרי מיתות לא קטלינין. ועכ"פ נהי דדרשית שיהי' שניהם שוין ועכ"פ על הפרישה לחייב דאיהו לשיטתי' דלא אפשר וקמכוין אסור עיי"ש באריכות. והדברים מתוקים כצוף ודבש. ומעתה בש"ס שם אמרינין כתנאי ור' יאשי' ס"ל עד שיהי' שניהם שוין וע"כ לגמרי ממעטי לה דמסקילה ממעט לה בלא"ה מקרא דנערה. ולדידי' תיקשי כנ"ל הרי על הפרישה שניהם שוין ולמאי אתיא קרא. וע"כ לאביי דמשמש מת חייב ס"ל לר' יאשי' כר"י דדשא"מ אסור ומתכוין כשאינו מתכוין לקולא. ומ"ה כיון דבלא"ה לדידי' ר' יאשי' כר' יהודא מוקה גם להך דר' יאשי' כר' יהודא והוא ישוב נכון לקו' התוס'. ואמנם לדעתי נראה בעיקר הדבר הנה הגאון מהר"ר עקיבא אייגר הקשה דאביי ס"ל אפשר וקמכוין ס"ל לר"י דשרי ולדעת התוס' שבת מ"א וכן דעת רש"י שבת קכ"א ל"ה דשא"מ אלא מדרבנן ואיך נלמוד להקל דמתכוין כשאינו מתכוין אם לא הוי אלא מדרבנן גם כבר הקשו לאביי מהרבה מקומות דלא אפשר וקמכוין אסור אבל לדעתי נראה דכל הסוגיא דפסחים היא רק למאי דס"ד מעיקרא דפסיק רישא ג"כ ר"ש מתיר ובזה ר"י ע"כ אוסר מדאורייתא. וה"ה בכל דוכתא ס"ל לר"י דשאינו מתכוין כמתכוין מדאו' ומ"ה בלא אפשר מותר אף במתכוין. משא"כ למסקנא דמודה ר"ש בפסיק רישא. ול"פ רק היכא דל"ה פ"ר. ור"י מדרבנן אוסר. ולמסקנא מודה אביי דגם לר"י לא אפשר אסור אף במתכוין. ומעתה למסקנא גם לאביי צ"ל דמיירי באמת דלא מכוין להפרישה ואין הכרע מדברי ר' יאשי' דלמסקנא לא אפשר וקמכוין אסור לכ"ע. ובזה מיושבין הרבה קו'. באופן דלמסקנא שפיר הקשו בגמ' לאביי ל"ל הך סברא דאליבא דאמת גם ר' יאשי' כר' שמעון. אבל לה"א דפסיק רישא מותר ולר"י לא אפשר מותר במכוין ופלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן בסנהדרין תליא בפלוגתא דר"י שפיר קאמר אביי לא נצרכה, אלא לר"י ודו"ק. ובזה מיושב קו' הגאון ר"ע איגר אתוס' עירובין צ"ג דהיכא דנפקא חומרא ל"ח בהדי מילי דמר עביד כשמואל והרי בשא"מ נפקא חומרא משמואל דלרב מתכוין כשאינו מתכוין לקולא. להנ"ל דלמסקנא גם אביי מודה דאף לר"י ל"א מתכוין כשאינו מתכוין לקולא מיושב ודוק

(ד) באופן ב' נ"ל לישב קו' התוס' הנ"ל ד"ה באומר דאמאי מוקה אביי לר' יאשי' כר"י ולא כר"ש ומקודם נישב לשון הגמ' יבמות דף ו' דבעי למילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מקרא דאיש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו הא לא"ה דחי. ודחי במסקנא מאי להנך שכן הכשר מצוה ועיין פירש"י ותוס' מה שהקשו על זה. ולפע"ד נראה פירוש חדש בדברי הגמ'. דהנה בתשובת מהרי"ק סי' קל"ז מביא בהא דאמרינין ביבמות קכ"א דא"ל גוי לישראל וכו' קטלינא לך כדקטלי לפלוני דאמר לי' בשל לי קדרה. וז"ל איסור דרבנן הוא דהוה דהא כיון שהישראל לא הי' צריך לאותו בישול כי אם להנצל ממיתה הו"ל משאצ"ל מידי דהוי אהורג את המזיקים כדי שלא ימיתוהו עיי"ש וכן הביא לעיל מיני' (וע"ל סי' ל"ד הארכתי בפרט זה ובדברי מהרש"א