בית יצחק אורח חיים קלד

וודאי א"ד וקשיא כנ"ל מיהו אפשר לו' כיון שא"י לאכול הוי מכשירי אוכל נפש ודוחה יו"ט (וע' רש"א ביצה י"ח ד"ה ר"ב דבצורך, יום טוב ל"ג משום מתקן) אמנם לזה קשיא בלא"ה הרי מילה של"ב ג"כ אינה בלילה ולומר דאתיי' כראב"ש דמש"ב בלילה הוא דוחק. ע"כ המובחר להביא ראי' מזה למ"ש השעה"מ בה' ק"פ דהיכא דהתינוק ראוי למול רק מצד איסור א"י למול והי' ראוי למול קודם לכן מעכב הפסח ומיירי ביצא מבית האסורין אחר עשיית הפסח קודם הלילה ואז הי' יכול לעשות ע"כ מעכב אף בלילה וביו"ט נו וא"ר מסוגיא דהוי מכשירי פסח ודוק) אולם עדיין משכחת במילת עצמו ולא הי' יכול למול קודם דאסור בפסח מטעם ערל וידחה שבת לרבנן וכן הקרבן מח"כ. אך לדעתי לא מיקרי קרבן ולא מילה מכשירי פסח שידחה שבת דכיון דמילה וחטאת מצוות הן ואינן דוחין שבת ומילה ילפינן מקרא דלבדו דא"ד יו"ט וכ"ש שבת ובקרבן כתיב עולת שבת בשבתו ומשמע ולא עולת חול בשבת. הגם דדרשינין לקרא בשבת קי"ד אבל זה מוכח מגופה דקרא ולכן אף כשהן מכשירין אין דוחין דכיוצא בזה אשכחן ביו"ט אע"ג דאוכל נפש מותר מ"מ שריפת קדשים אסור. ואפילו למ"ד מתוך מ"מ שריפת קדשים אסור ה"ה הכא אע"ג דשאר מכשירין מותר קרבן ומילה כיון דמצוות הן בפ"ע ורחמנא אסר ל"מ הפסח להכשירו. ובהכי ניחא בהא דכריתות ז' דאמרו ב"ש יום פ"א שחל להיות בשבת יוכיח וב"ה השיבו משום שראוי לקרבן צבור משמע דלקרבן יחיד לא משכחת לה שיקרב בשבת ולפ"ז צדקו ג"כ דברי רש"י בפסחים שפירש בחול אמרינן קומו מהילו דבשבת אינו דוחה אף כר"א כיון דגלי קרא דמילה שב"ז אינו דוחה אף אם היא מכשירי פסח ל"ד. והנה לרבא פסחים ס"ט דאם שוחטין וזורקין על טמא שרץ א"צ להזות דאכילת פסחים לא מעכבה. עיי"ש ה"ה במח"כ אד"ש מה"ט אך לא קיי"ל כרבא. ורבא לא קאמר אלא לתרץ לר"ע כדמוכח פסחים נ"ט דאתי עשה דכרת ודוחה עשה דהשלמה עיי"ש. עוד נ"ל דאף אם מכשירין מותר אבל שיעשה אחר מכשירין שיעשה הוא פסחו אולי אסור דאף דאומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך כמו דכהנים עוברים בעשה דהשלמה כדי שיעשה הוא פסחו זה באיסור קל שנדחה עשה דהשלמה מפני עשה חמור אבל שאחר יעשה בשבת מכשירין אולי אסור ודוקא קרבן גופה הותר אבל מכשירין ל"ה רק דחוי ואין רשאי הכהן לעבור בשביל ישראל באיסור שבת החמור. ועדיין צ"ע בכ"ז

(ז) והנה הראו לי דברים תמוהים בתמים דעים סי' ע"ז שכתב דמש"ה ל"ג במילה שמא יעבירנו וז"ל מה שתליות בקביעות החדש גזרינן דשמא טועין אנו בקידוש החדש ואתי לחלל שבת שלא לשם מצוה אבל מילה שהיא בשמיני וליכא למיתלי בטעות ל"ח דאי אפי' מייתי לי' ליכא איסורא דאורייתא דמדאוריי' מכשירי מילה דוחין את השבת דכתיב ביום ואפי' בשבת. וזה תמוה דאנן לא קיי"ל כר"א וז"ל הרב המאירי מגילה. ועוד שהרי מכשירי מילה דוחין את השבת אלא שחכמים אסרו בכך וזה ג"כ תמוה דלדידן מכשירי' מילה מדאורייתא אסור. דר"א אית לי' קרא דביום למכשירין. ומילה הוי הלכה כדאיתא דף קל"ב ורבנן ס"ל קרא למילה גופה. והנ"ל כוונת הראב"ד והמאירי דמכשירין שא"א לעשות קודם ד"ש לכ"ע כדמוכח מתוס' יבמות ו' וכן מוכח מעירובין ק"ב ממשנה דכינור. ומ"מ מדרבנן אסרו כדאיתא בירושלמי הובא לעיל הואיל ויש מכשירין שאפשר לעשות. וס"ל לראב"ד ומאירי דלשמא יעבירנו ל"ח באפשר לעשות בהיתר מבעוד יום דלמה נחוש לזה דלאו ברשיעי עסקינן וגם ל"ח לשוגג דהוי טועה בד"מ אך חיישינן היכא דא"א מבע"י ויהא מוכרח להעביר ד' אמות ולכן כ' דחכמים אסרו אבל מדאורייתא שרי. ועיין פ"י מגילה כתב ג"כ דל"ח לשוגג וכן הוא כוונת המאירי: עוד הראני הרב הנ"ל דברי הכ"מ פ"ג מה' מילה ה"י שנראה מדבריו דקרא דהוא ולא מכשירין קאי אמכשירי מילה. וזה תמוה דקרא קאי אמכשירי אוכל נפש גם מ"ש דאתי' מק"ו אפשר שזה הק"ו שלמד רבינו ג"כ תמוה דאיך אתי קרא על ק"ו משבות דרבנן וצ"ע בהבנת דברי רבינו הכ"מ: והנה דבריו הנין לי אבל אין העת מסכים עמדי לפלפל יותר: והנני ידידו וד"ש יצחק שמעלקיס האבדפ"ק והגליל

בשולי המכתב הנה בפנים הבאתי דברי הצל"ח שנסתפק בעלתה יבלת בשבת אם מותר לקצוץ לר"ע שנעלם ממנו דברי ירושלמי וכעת מצאתי שכבר הרגיש בזה בתשו' שואל ומשיב ח"ב סי' קמ"ו להגאון מלבוב: והנה מה שכתבתי בפנים דירושלמי חולק על ש"ס דידן דירושלמי ס"ל דשייך חובל בגזיזת יבלת וש"ס דילן לא ס"ל הכי ומ"ה ס"ל לש"ס דידן דביד אף בלחה ל"א רק מדרבנן וכן פסק הר"מ והמפרש בירושלמי באמת תמה בזה דהרי חובל חייב אף ביד. כעת אבאר יותר דירושלמי כשיטתי' דס"ל דחייב משום נטילת נשמה בהוציא דם כמ"ש בכ"מ פ"ח משבת ה' ז' והובא לעיל סי' ל"ו אות ד' ומ"ה פסק גם ביבלת חייב משום חובל. אבל הרמב"ם דפסק בחבלה בעלמא א"ח רק משום מפרק ובגרוגרות ורק בקטלה חייב משום נ"נ. וה"ה בחתך מקצת מחי ביבלת שלא הי' לו חיות א"ח משום נ"נ ומשום מפרק ליכא שיעור ולכן פסק דפטור אף בלחה ודוק. ודרך אגב ראיתי בשו"ת שואל ומשיב סי' הנ"ל שהקשה בהא דאמרינין פסחים ס"ו הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום אינו דוחה. ור"ע קאמר שם אף אתה אל תתמה על אלו שהן משום שבות והקשה דהרי הוא ס"ל תחומין דאורייתא עיי"ש שתי' דלשון זה קאמר משום שאר דברים דקחשיב והוא דוחק אמנם יש לישב זאת לפ"מ שכתב בתשו' רלב"ח סי' כ"ח הובא במ"א סי' ת"ד ס"ק א' דאף למ"ד תחומין דאורייתא אבל כלים ובהמה מחוץ לתחום לכ"ע דרבנן לפ"ז שפיר קאמר ר"ע דהבאת בהמה חוץ לתחום הוי שבות והא דאמרי' בעירובין ק"ג תחומין סבר לה כר"ע לפ"מ שרצה לומר דר"א מדאו' מיירי ע"כ שהאדם הולך עם הבהמה חוץ לתחום דאדם אבל למסקנא דדחי זאת מיירי חוץ לתחום דבהמה דלכ"ע דרבנן. אמנם דברי רלב"ח תמוהין מעירובין ע"ט דמשני ל"צ לר"ע דתחומין דאו' מ"ד ליגזר דילמא אתי לאחלופי ועיי"ש ברש"י ומבואר להדי' דגם להוציא כלים חוץ לתחום הוא דאו'. וקצת יש ראי' מעירובין ל"ו דמקשה לר"מ דתחומין דאורייתא מהא דמקדרין בהרים. ולא משני דמקדרין לענין בהמה וכלים ושמא הי' דוחק לשנוי' כן אבל מעירובין ע"ט הדבר מבואר וצ"ע על הרלב"ח ובמג"א סי' הנ"ל מביא שמהר"ם אלשקר חולק על רלב"ח ואין לפני ועיין ביד אפרים סי' רמ"ו ובמג"א סי' ש"ה ושמא ע"כ ל"ק מהרלב"ח לחלק בין אדם לבהמה רק למ"ד תחומין דרבנן וי"ב מילין דאו' ונלמד מאל יצא איש ממקומו הקרא לא קאי אלא על אדם אבל לר"ע דס"ל תחומין דאו' ולומד מקרא דמדותם מחוץ לעיר בסוטה כ"ח ס"ל אין חילוק וא"ש הך דעירובין מ"ט. אמנם התוס' כתבו עירובין י"ז דר"ע יליף מקרא דאל יצא איש וכו' ולפ"ז אין לחלק בין ר"ע לדידן יותר מי"ב מילין ובישי"ע סי' ת"ד מביא ג"כ דר"ע ס"ל בכלים תחומין דרבנן וליתא מגמ' ערוכה הנ"ל ושמא רלב"ח יפרש דקמ"ל דעש"ה ל"ג לאחלופי דבכלים לכ"ע דרבנן ודו"ק

סימן לח

אעתיק מה שדרשתי בעזה"י בק' ברעזאן בשבת שובה שנת בר ברכת בשבת מ"א ובסוגיא דיומא דף ל"ד ע"א ואציע מקודם הקושיות

(א) קושית התוס' ד"ה הנ"מ בא"ד לשיטת רש"י אמאי הקשה בגמ' מאביי ולא הקשו ממשנה דביצה דר"י אית לי' דשא"מ אסור עיי"ש. ב' קו' התו' שם לשיטתם דלר"י בשבת דשא"מ מדרבנן ממה דאמר רב אשי כגון שנתכוין לכבות עליונות וכו' ור"א ב"צ סבר לה כר"י ומ"ה חייב הרי דדשא"מ חייב מ"ה לר"י. ג' קושית התוס' שם על הערוך דמייתי ראי' דפ"ר דלא ניחא לי' מותר משבת קל"ג דמקשה ואי איכא אחר ליעביד אחר והקשו התוס' דלהערוך אמאי הקשו רק לאביי ולא הקשו גם למסקנא דפ"ר אסור עדיין ליעביד אחד ויהי' פ"ר דלא ניחא לי'. ד' קושי' תוס' שבת קל"ג ד"ה ואביי אליבא דר"ש דאמאי מוקי לה אביי לא נצרכה אלא לר"י ולא מוקה לר' יאשי' אף כר"ש ובאומר לקוץ עיי"ש. ה' לישב דברי הרי"ף והרא"ש שהביאו מספק בן ח' וספק בן ט' אין מוהלין בשבת ותמה הטור בסי' רס"ו דבגמ' שבת מקשינן על הך דהספיקות ונימהל ממנ"פ ומשני לא נצרכה רק למכשירין ולדידן דמכשירין אינן דוחין בשום מילה תקשי ונימהלו ממנ"פ עיי"ש ו' ביבמות ו' אהא דמשני אלא מאי להנך שכן הכשר מצוה והרגישו התוס' בפירש"י דחליצה במקום יבום לאו מצוה ויפורש פ"א בגמ' ז' הרמב"ם בה' יוה"כ כתב על הך דעששיות דאין שבות במקדש. ותמהו בזה דהרי בגמ' לא מתרצינין כן רק לר"י אבל לר"ש דדשא"מ מותר א"צ לתי' זה ורמב"ם פסק כר"ש ואם ס"ל דהוי פ"ר זה הוי אסור מדאורייתא ול"ש א"ש במקדש. ח' בשבת ק"ו לענין מקלקל בחבורה פרש"י למ"ד משאצ"ל פטור אין לך מבעיר שלא יהא מקלקל דאפי' מבעיר לצורך קדירה מקלקל אצל העצים ותיקון לגבי ד"א הוי משאצ"ל עיי"ש. ותמה הגאון מ' מרדכי בנעט דא"כ למ"ל דיליף מהבערת בת כהן ולא מגוף הקרא דלא תבערו. ט' בסוגיא דפסחים כ"ו פליגי אביי ורבא אי אליבא דר"י מתכוין כשאין מתכוין לקולא וס"ל לאביי דלר"י מתכוין כשאין מתכין לקולא והקשה הגאון מ' עקיבא איגר על תוס' עירובין צ"ג ד"ה ל"ת דאביי ל"ח במילי דמר עביד כרב בר מהני תלת רק היכא שלשמואל תמיד הוה קולא ולא נפקא מיני' חומרא. והדבר תמוה דדשא"מ נפקא חומרא דאי דשא"מ מותר לא אפשר וקמכוין אסור הרי נפקא מיני' חומרא ואמאי חשיב דשא"מ. י' זקני הגאון בעל ת"ש סי' כ"ח הקשה לשיטת הא"ז הובא בש"ך סי' רפ"ב דהיכא דהאב מוהל אין רשות בידו לכבד אחר ומאי מקשה בשבת קל"ג ואי איכא אחר ליעבוד אחר

(א) ובמאי דסיימנא אפתח. הנה בגוף קו' הת"ש לשיטת הא"ז דהיכא דאביו מוהל אסור ליתן למוהל אחר ומבטל מצות עשה ומאי מקשה שבת קל"ג אי איכא אחר ליעבוד אחר והרי היכא דאביו מוהל אסור ליתן לאחר. הטיבו אשר דברו הפ"מ והישי"ע דנהי דמצוה על האב אבל הטעם דמילה דוחה לתו"ע דצרעת מטעם דנכרתו עלי' י"ג בריתות והי"ג בריתות הוא