בית יצחק אורח חיים קלג

רק מדרבנן. והביא ממנחות ס"ד בהביא כחושה אומרים לו הביא שמנה אף דהקריבהו נא לפחתך ל"ה רק דרבנן. וזה ל"ק דרבנן אמרו שלא יזרוק הדם מכחושה. וממילא צריכין להביא אחר ודבר זה צ"ל ביומא ז' בהי' מקריב פרים ואילים ונטמא דמביא אחרת משום דיחיד הוא מהדרינן אטהרה. וכתבו התוס' דלמ"ד הותרה הותר בכולהו אך מדרבנן גזרו עיי"ש. ואיך מייתי קרבן בשביל דרבנן. וע"כ כנ"ל דחכמים לא אמרו רק שלא יזרוק הדם וכן מבואר להדיא בתוס' פסחים ס"ב. משא"כ במילה ל"ש לומר כן וקשיא איך במצוה דרבנן ד"ש. מ"ש כ"ת דמצוה דרבנן ל"ה תיקון לגבי הילד ושוב הוי מקלקל כן כתב בישי"ע סי' של"א אבל עדיין קשיא למ"ד מקלקל בחבורה חייב

מה שהרגיש על קושית הפ"י ביצה ל"ד בהא דמיבעי לן בהמה שדרסה או טרפה בכותל מהו לשחטה ביו"ט והקשה זה יפשוט לי' מבהמה מסוכנת דמותר לשוחטה ולא חיישינן שמא לא תפרכס. והקשה דממנ"פ מותר לשחוט דאם לא תפרכס אין כאן חילול יו"ט דנטילת נשמה ליכא. כבר הקשיתי כן בלימוד התלמידים על השאג"א סי' ס"ד שהקשה ג"כ כקו' הפ"י. ומה שמתרץ כ"ת דחיישינן לשאר טריפות. ליתא דלא חיישינן רק ליציאת נשמה. אמנם למ"ש הלבוש בטעם מסוכנת שאינה מפרכסת בודאי נתעלפה כשהרגישה השחיטה ויצתה נשמתה קודם שחיטת רוב וכ"ש למה שכתב הש"ך להלכה דבעינין שהפרכוס יהי' אחר השחיטה דכל שהי' גמר שחיטה ומתה ביחד הוי נבילה כמ"ש ז' הת"ש א"כ יפה הקשה הפ"י והשאג"א איך ישחוט מסוכנת שמא תתעלף ותצא נשמתה קודם גמר או בשעת גמר שחיטה וז"ב וחלילה להנהו גאונים שישגו בדבר פשוט

(ד) ובעיקר מה שכתבו התוס' דבעי שיהא התיקון בשעת הקלקול כבר כתבתי (עיין לעיל סי' ל"ד) שהתוס' סנהדרין ל"ה צ"ע שכתבו בשריפת בת כהן הוי תיקון משום כפרה אף דחייבי מיתות בית דין אין להם כפרה רק בשעת עיכול בשר כדאיתא סנהדרין מ"ז ול"ה תיקון בשעת קלקול. וכעת ראיתי לישב קו' זאת הגדולה דהנה מה דמבואר בסנהדרין מ"ז דמיתה וקבורה בעינין וגם עיכול בשר קאי אמת מתוך רשעו. אבל בעשה תשובה מבואר ביומא פ"ה דמיתה מכפרת וכן הוא בשבועות. א"כ קשה בהא דסנהדרין מ"ז דלא הי' קוברין חייבי מיתות ב"ד בקברי אבותיו משום דלא נתכפר קודם קבורה והלא כל המומתין מתודין כדאיתא סנהדרין מ"ג וכיפר לו וידוי ותשובה ומיתה ממרק. וכבר תמה בזה בס' מנחת חינוך הנדפס מחדש מצוה שס"ד וע"כ צ"ל נהי דהוא מתודה אבל אנן לא ידעינין אם עושה תשובה בלב דשמא רק בפה אומר כן ולבו בל עמו. ולכן לא הי' קוברין בקברי אבות וכן כתב בספ' הנ"ל. ולפ"ז שפיר כתבו תוס' דלמ"ד מקלקל פטור חשוב תיקון משום כפרה ואי דל"ה תיקון בשעת קלקול דכפרה ל"ה רק בעיכול בשר אנן חיישינן שמא עושה תשובה ומיתה ותשובה מכפרת תיכף והוה תיקון בשעת קלקול. וזה ישוב נכון. ויש מקום לומר דמה דאמרינין מיתה מכפרת עם תשובה הכונה ג"כ בעיכול בשר ולק"מ אהא דסנהדרין מ"ז אך לפ"מ דקשה על הר"מ ז"ל שפסק בה' תשובה דמיתה מכפרת עם תשובה דוקא ובסנהדרין מ"ז ס"ל לרבא דנהרג בב"ד מתוך רשעו הו"ל כפרה בעכול בשר. וע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם דמיתה ותשובה מכפרת תיכף. ע"כ הדברים הנ"ל כראי מוצקים ובזה מיושב קו' תוס' סנהדרין ע"ד ד"ה חד שהקשו למ"ל קרא למעוטי מחלל שבת הא מציל גופה מחלל שבת דאין זה מקלקל בחבורה דאיכא תקינא גברא כיון דהוא מחויב מיתה. עיי"ש להנ"ל נכון דשם אינו עושה תשובה דאם הוא מתחרט ודאי אסור להרגו וכיון דמת מתוך רשעו לא הו"ל כפרה רק בעיכול בשר ול"ה התיקון בשעת הקלקול מיהו י"ל כיון דעדיין לא חילול שבת א"צ כפרה וזה צע"ק על קו' התוס' גופה דלפ"ז ל"ק קו' כלל ודוק היטב

והנה מ"ש דפיגול וכה"ג פודין אותן להסיק ולכן יש בו קדושת דמים ליתא דאסור בהנאה ואין לו פדיון כדאיתא בתוס' ב"ק ע"ו ובכמה דוכתי, מ"ש בדברי רש"י שכתב בזבחים פ"ט ע"א ד"ה הנותר דלא נפקא להו מהיתר אכילת קדשים ויטמאו כקדשים ובמנחות ק"ג ע"ב פירש"י דכשילין לילה אחת יצא מקדושתו כחולין אין כאן סתירה דבזבחים כתב רש"י מהיתר אכילת קדשים היינו דהשחיטה הועיל לו. אבל מקדושה יצא כמו קדשים שמתו ועיין מהרש"א קדושין נ"ז ומה שכתבתי עליו בכמה מקומות. ומ"ש על דברי התוס' זבחים ס"ט שהקשו איך יחול איסור נבלה אאיסור קדשים. ודבריהם תמוהים דהרי קדשים שמתו יצאו מידי מעילה וה"ה מלק ונמצא טריפה כבר תמהתי ע"ז ואמנם הנראה כונת התוס' דכיון דנעשה כמצותו במליקה ורק דנמצא טריפה הו"ל פסולו בקודש כמו בהמה שנמצא טריפה אחר שחיטה ומ"מ אין זה דומה לשחטו שלא לאוכליו ולא שחט רק סימן אחד. דשם הוה כלא שחט כלל וכמתה דמה ובקבורה כדאיתא בסוף תמורה. משא"כ במלק ונמצא טרפה ס"ל לתוס' דעדיין קדוש ומ"ה יפה הקשו. ועדיין צ"ע דגם בנמצא טריפה לאחר שחיטה מבואר בזבחים ק"ד ובר"מ פ"ג מבכורות דבשר בקבורה הרי דלא מיקרי פסולו בקודש כיון דהי' מקודם פסול. ועיין תוס' ב"ק ע"ו. ועיין פ"ט דזבחים מ"ג מיהו עיין בתויו"ט פי"ב דזבחים מ"ד דס"ל לרש"י דטריפה מיקרי פסולו בקודש ובשריפה. וזה יהי' דעת התוס' בקושיתם הכא ודוק

(ה) ודרך אגב הנני לבאר דברי התוס' חולין ל"ב שכבר תמהתי על דבריהם וכעת האיר ד' עיני להבינם שכתבו תוס' שם דף ל"ב ד"ה ורמינהו. בהא דאמרינין זבחים מ"ט יצא עוף טמא שאין במינו טרפה לא משום שאין שייכה בו שחיטה ואפי' נשחטה הוה נבלה ופקע מיני' איסור טרפה כי אתי איסור נבלה אלא פי' אין במינו טרפה היינו טרפה לחודה דכי נשחט לקי אף משום נבלה. הנה דבריהם תמוהים מ"ש דאיכא איסור טרפה בטמאה ליתא דאין איסור טרפה חל על איסור טמאה דאף אם נטרף במעי אמו מ"מ איסור טומאה קדים. ומ"ש דכי נשחט לקי על נבלה זה יותר תמוה דבזבחים קאי שם לר"י והוא ס"ל דאין איסור נבלה חל על טומאה כדאיתא שם בזבחים במקומו ובחולין ק"א עיי"ש. וכעת ראיתי שט"ס בתוס' דף ס"ט וצ"ל דף ע'. וכונתם דשם אמרינין לר"מ ג"כ טרפה ממעט עוף טמא וכתב רש"י שאין במינו טריפה. וכתבו תוס' שם דר"מ ס"ל איסור חל על איסור. (ועיין מעילה ט"ז ס"ל ג"כ לחד מ"ד דאיסור טריפה חל על טמאה כמו שחל על חלב עיי"ש בתוס') וקשי' לתוס' חולין אמאי לר"מ אין במינו טרפה דלדידי' חל טרפה על טמאה ולכן כתבו דלר"מ דס"ל איסור נבלה חל על טמאה. דרשינין מי שאיסורו משום טריפה לחודי' יצא זה שאיסורו גם משום נבלה ודוק: וע' בר"ש פ"א דטהרות מ"ג שכ' דמ"ה נבלת עוף טמא אין מטמא משום נבלה דאין אחע"א בל תאכל נבלה. ומ"ד איסור חל ע"א ידרוש מי שאסורו משום בל תאכל נבלה לחוד עיי"ש והקשה בתשו' ברית אברהם חיו"ד סי' ע"ג דא"כ איך הוכיחו הגמ' בחולין ק' מר"י דדריש דנבלת עוף טמא אינו מטמא בב"ה משום מי שאסורו משום בל תאכל נבלה דס"ל אין אחע"א דילמא ס"ל אחע"א ודריש ג"כ מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה לחוד. ועפ"י דברי התוס' הנ"ל י"ל בטוב טעם שכתבו דדרשינין מי שאסורו משום טרפה לחוד יצא זה שאסורו משום נבלה ג"כ. והנה לר"י דס"ל בכל עוף אף טהור טרפה ששחטו מטמא ואסור משום נבילה כדס"ל בזבחים א"א לדרוש קרא דטרפה ונבלה מי שאיסורו משום טרפה לחוד מטמא בב"ה. דא"כ נמעט אף עוף טהור דלדידי' אף בטהור אינו אסור משום טרפה לחוד. וע"כ ליכא למדרש לר"י מי שאיסורו משום טרפה לחוד. וה"ה דלדידי' ליכא למידרש מי שאיסורו משום נבלה לחוד. ולכן ע"כ ס"ל לר"י אין אחע"א. ומיושבין דברי הר"ש בט"ט והתוס' שכתבו דדרשינין מי שאסורו משום טרפה לחוד. וכן הר"ש שכתב מי שאיסורו משום נבלה לחוד. היינו לר"מ דטרפה ששחט טהור בעוף ויכול לדרוש כן וז"ב. והגאון ר"ע איגר בהגהות לפסחים ל"ו תמה על הר"ש דמידי בלבד כתיב כדמקשינין בפסחים שם והי' לו להקשות גם אתוס' חולין הנ"ל אבל להנ"ל י"ל דתלי' בפלוגתא ויש לפלפל הרבה ודוק

(ו) עודני עומד בענינא דמכשירי פסח ומילה העירני הרב החריף מ' מנחם מענדיל אבענד נ"י דאם נימא מכשירין שא"א לעשות מע"ש גם לר"ע דוחה מחוסר כפורים שחל שמיני בשבת ע"פ יביא קרבנו בשבת שיכול להביא פסחו ולאכול בערב. ובזה ישב קו' התוס' חולין מ' השוחט חטאת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות שהקשו התו' הרי אינו ראוי לבא בפנים ולהנ"ל י"ל דמיירי בשבת ע"פ ומחוסר כפורים דראוי לבא בפנים ובזה מיושב קו' התוס' אמאי לא נקט ביוה"כ וחייב ג"כ משום יה"כ דביה"כ אינו ראוי לבא בפנים ושוב הקשה דא"כ מה הקשה בגמ' למה נקט חטאת לאשמיענון זבח דהרי זבח שהוא שלמים אינו מעכב הכפרה וא"ר לבא בפנים עכ"ד. ואני אומר אם כי הבאתי לו תנא דמסייע אדונינו מהרש"א ז"ל פסחים ס"ט ע"ב שכתב ארש"י שפירש יחיד נמי אמרי לי' קים מהול והקשה כיון דאליבא דר"א קיימינן הכא דסבר מכשירי פסח דוחה שבת שפיר קאמרינן ליה נמי בשבת זיל מהול הרי דחשיב מילת בנו למכשירין וה"ה מחוסר כפורים בקרבנו ועכ"ז הדבר תמוה לומר דמילה ש"ב ד"ש וקרבן יחיד קרב בשבת. והנה במילה לא משכחת לרבנן דבמילת בנו ש"ב בשבת כיון דבשבת אין למול אין זאת מעכב מפסח דהמול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו כתי' וכיון דלאו זמן מהילו הוא אינו מעכב כדאיתא ביבמות ע"א. ואף לפמ"ש בשעה"מ ה' ק"פ דהיכא דמצד התינוק יכול למול ורק איסורא רביע עלי' מעכב הפסח זה דוקא אם הי' יכול לימול קודם משא"כ היכא שא"י למול קודם אין מעכבין הפסח כדאיתא בשעה"מ (ולכאורה הבאתי ראי' דמילה של"ב מיקרי מכשירין ודוחה יו"ט דקשיא ביבמות ע"א אהא דאמרינן שם בניו דאיתנייהו בשעת אכילה וליתנייהו בשעת עשי' מעכבו מאכילת הפסח. וקשי' לפי מה דאיתא שם דהיכא דאינו יכול למול אינו מעכב. וכן כתבו תוס' יבמות ע"ב ד"ה משום א"כ זכרים דאיתנייהו בשעת אכילה אמאי מעכבו והרי אז הוא יו"ט ומילה שלא בזמנו א"ד יו"ט. וכבר הקשה כן בערוך לנר אמנם אם נימא דמכשירין שא"א לעשות דוחה שבת ניחא כיון דיצא מבית האסורין בלילה כדמוקה שם ולא הי' אפשר למול ביום דוחה יו"ט מטעם מכשירין. מיהו אף אם נאמר דמכשירין דעשית פסח דוחה שבת ויו"ט אבל מכשירין מאכילת פסח וכבר עשה פסח