בית יצחק אורח חיים קלב

הוא. והקשה איך יעבוד המציצה דהוי מפרק ומפרק חייב אף במת כדאיתא בשבת ע"ה בפצעו מת חייב משום דישה. ובאמת להרמב"ם דכל חובל הוי מפרק לא הי' לו להקשות ממציצה ורק מגוף המילה. ובאמת בירושלמי אמרינן ביבמות ובשר המת מאן התיר לך. וי"ל דטעמא משום מפרק אבל כ"ז ל"ק לשיטת הרמב"ם דמפרק אינו חייב רק בגרוגרות. ופחות מזה הוי חצי שיעור. ובישועות יעקב סי' ש"א הוסיף דח"ש ומשאצ"ל לכ"ע אינו אסור מדאורייתא דח"ש אסור משום אחשביה וזה דוקא היכא דצריך לזה. א"כ שפיר נמהלי' ממנ"פ אם נפל הוא הוי משאצ"ל וח"ש במשאצ"ל לכ"ע אינו אסור מדאורייתא. ובהכי יש לפלפל הרבה. ועוד חזון למועד. והנני ידידו מוקירו ומכבדו

יצחק שמעלקיש אבדפ"ק והגליל

בשולי המכתב הנה בהא דאמרינין בשבת קל"ב ויקץ בהרתו וכו'. נגעים טהורים מא"ל ומשני דמש"ה לא דחי העשה הל"ת דל"ה בעידנא. וקשי' אמאי נגעים טהורים דחי עבודה ויעבוד כהן בעל נגע טהור. דהרי בעלי נגעים טהורים חשוב במס' בכורות מ"ה ע"ב בהדי מומין שאינו שוה בזרעו של אהרן. ואין מחלל עבודה. ולדעת רש"י דף מ"ג ל"ה רק איסור עשה ולשיטת הרמב"ם פ"ו מביאת מקדש ה' ו' הוא בל"ת וכיון דאינו מחלל עבודה ניתא עשה דרבים ונדחה ל"ת לרמב"ם ולשיטת רש"י ג"כ קשה לפמ"ש תוס' ביצה ה' דעשה דרבים דוחה ע' דיחיד ובזה הוה בעידנא. (עיין מ"ש לעיל סי' י"ח אות ז' על המ"א סי' תמ"ו מסוגיא זו) ועיין ברשב"א והנראה דל"ק לי' רק מנ"ל לגמ' דלא יקוץ ולכן כתב דהכי קי"ל לרבנן אבל זה לא הקשה שיעבוד בנגעו ושמא י"ל כמו שכתוב בצל"ח פסחים מ"ט לענין לאו דלא תשחט ע"ח ל"ש עשה דוחה לל"ת כיון דעיקר קרא קאי על העשה ה"ה לענין בע"מ מיהו גם לענין עשה דהשלמה שייך סברא זו ומ"מ כתבו תוס' דדוחה וצ"ע

והנה בהא דפסק הרמב"ם במומין שא"ש בזרעו של אהרן דהוא בל"ת ואינו מחלל עבודה. קשיא בזבחים ט"ז דיליף מבע"מ וטמא בהצד השוה שמוזהרין ואם עבדו חיללו אף אני אביא זר. ונימא בע"מ שאינו שוה בזרעו של אהרן יוכיח שמוזהר ואין מחלל עבודה ולרש"י ניחא דאינו מוזהר רק קאי בעשה. אך לרמב"ם קשה

והנה רש"י פירש בשבת נגעים טהורין כגון בהק ופרח בכולה וזה כביר תמהתי על גמ' נדה י"ט דמקשה א"ה בין נגע לנגע ה"נ בין נגע טמא לנגע טהור. וכ"ת ה"נ נגע טהור מי איכא וכ"ת כולו הפך לבן טהור היא ההיא בוהק מיקרי הרי דהפך לבן לא מיקרי נגע טהור. ואיך פירש"י על נגעים טהורים כגון בהק והפך לבן (ועיין קנאת סופרים להגאון מהרש"ק דף נ"ב): וכעת ראיתי שהדבר קשה יותר דהרי במשנה איתא בעלי נגעים טהורים. אמנם באמת לק"מ דסתם נגע לא מיקרי נגע טהור אך היכא דמיקרי בפירוש נגע טהור. וזה הפירוש בגמ' נגע טהור מי איכא היינו מי איכא נגע שיהי' טהור ומיקרי נגע סתם שנפרש בתורה בין נגע לנגע בין נגע טהור לטמא. ועיין תוס' שבועות ד' חלקו על רש"י עיי"ש

והנה ז' מהר"ם מלובלין דייק מתוס' שבת קל"ב ד"ה האי עול"ת דשבת ל"ה עול"ת רק ל"ת לחודה. והא דכתיב זכור ושמור לא לענין איסור מלאכה אך לקדשו במיני קדושות. וכבר תמהתי בדבריו דלהדיא מבואר בתוס' יבמות ה' דשבת הוה עול"ת. ואמנם האיר ד' עיני ומצאתי גמ' מפורשת דבשבת קי"ד מייתי מהא דשבתון שבות לאסור קניבת ירק. ורחב"א אר"י ס"ל דמותר בקניבת ירק ושבתון שבות קאי למלאכה ולעבור עלי' בעול"ת וס"ל למהר"ם דמ"ד אסור בקניבת ירק קאי ע"ז שבתון וליכא במלאכה עול"ת ואזלי דברי תוס' שבת אליבא דהאי מ"ד. ועיין עוד תוס' שבת ס"ט שהקשו דהול"ל דידע לשבת בעשה וה"נ י"ל דמקשה למ"ד שבת ל"ה עשה למלאכה. ועדיין יש לפלפל הרבה

סימן לז

ב"ה פרעמישלא יום ה' י' סיון את הברכה כה לפ"ק

שלום וברכה וכ"ט לכבוד ידידי ה"ה הרב החריף ובקי בכל חדרי תורה השלם מ' נטע יעקב סג"ל דים נ"י מליסקא

יקרתו הגיעני והנני לתשובתו על ההערות על התשובה שהשבתי לעמיתו (בסימן הקודם)

(א) מה שהקשה לדברי שכתבתי דבחותך מקצת מן החי חייב משום נ"נ ואמאי א"ח ביבלת משום נ"נ בערובין ק"ב לק"מ דיבלת אין לו חיות כלל. והוא דבר שחוץ לגופו משא"כ חותך מקצת מחי. וראי' דביבלת חייב משום גוזז משא"כ במקצת מהחי כמו שהוכחתי בתשו' (ע"ל סי' ל"ה אות ו') וה"ט דגוזז הוא בדבר שחוץ לגופו כמו שערות. ונטילת נשמה היא בדבר שהי' לו חיות והתקשרות החלקים. ואמנם בירושלמי עירובין פ' המוציא מבואר דשייך גם ביבלת לחה איסור חבורה. ומ"ה תלה פלוגתא דר"ש בן יקים וריב"ח במחלוקת אי מקלקל בחבורה חייב. והמפרש הקשה ארש"י שכתב דביד ל"ה רק שבות והרי בחבורה אין חילוק בין ביד לכלי. ולק"מ דש"ס דילן לא ס"ל שיחייב משום חבורה ביבלת ורק משום גוזז. וירושלמי חולק וס"ל דשייך חבורה ביבלת כנ"ל

ומה שהקשה כת"ה אהא דילפינן ממילה דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך להתיר מילה דילמא מקלקל פטור וקרא איצטריך למכשירין שאי אפשר לעשות מאתמול דמודה ר"ע דדחי שבת כמו שיבואר לק"מ לפמ"ש התוס' בשבת ק"ו ד"ה מה לי. דהא דילפינין דשאר מיתות ב"ד חשיב תיקון משום מצוה היינו דאי לאו שריפה עלצה חשיב תיקון משום בישול פתילה ל"ה אסורה אעפ"י שמתקנת בכך כיון שאינה אלא משום שריפה ל"ה חשיב תיקון ולא מחייב וכן מוציא מרה לחפור בו קבר לר"ש עיי"ש (והארכתי בפרט זה ובדברי מהרי"ק לעיל סי' ל"ד). א"כ במכשירין אס"ד דמילה חשיב מקלקל א"ח אמכשירין כיון שעושה זאת לצורך מילה ומילה הוי מקלקל. וז"ב וליכא תברא לזה מהא דאמרינן שבת קל"ו אספק בן ז' דמקשה נימהלי' ממ"נ ומשני ל"נ אלא למכשירי מילה. דשם אם הוא בן ח' מחתך בבשר בעלמא אבל ל"ה מקלקל ולכן המכשירין הוה מלאכה משא"כ אם עושה מכשירין למלאכת קלקול א"ח כמו במבשל פתילה דהוה תיקון לצורך שריפת בת כהן ושמא יש לחלק בין בישול פתילה דאין משמש לשום דבר ובין עשיית כלי. דיכול להשתמש גם לד"א אבל אינו מוכרח ולעיל ס' הנ"ל כתבתי דתו' סנהדרין ל"ה ד"ה אין רציחה חולקים שכתבו דאפי' למ"ד מקלקל פטור יש חילול שבת משום פתילה. מיהו י"ל דכ"ז לס"ד דתוס' אבל לתירוצם ניחא גם בשריפה. ואצ"ל דתוס' סנהדרין יחלקו בסברא זאת. הגם דדברי התוס' חידוש גדול וכבר דברתי מזה לעיל. אולי אבאר עוד במקום אחר

(ב) והנה כת"ה מביא דברי הצל"ח פסחים ס"ה שנסתפק בעלתה יבלת בשבת לר"ע אי דוחה שבת. וכת"ה נסתפק במילה במכשירין שא"א לעשיתו בע"ש. הנה מש"ס דשבת משמע דלר"ע שום מכשירין אין דוחה שבת. מדמוקה בדף קל"ו להא דספק בן ז' אין מלין במכשירין וכר"א ולא מוקה ככ"ע במכשירין שא"א מע"ש. וע"כ לר"ע שום מכשירין אין דוחה שבת. והרב החריף ובקי מ' מנחם מענדיל אבענד נ"י הראה לי ירושלמי פסחים פ' א"ד ה' ג' שכתב הגע על עצמך הרי שעלתה יבלת בשבת ומשני מין יבלת ראוי לחתוך מאתמול ומשם מבואר דשום מכשירין אין דוחה שבת לר"ע. וכן הוא בירושלמי פ' ר"א בשבת. והנה מזה קשה לי על התוס' יבמות ו' ע"ב ד"ה טעמא שכתבו דכל דוכתא משוינין מכשירי מצוה שאי אפשר לעשותה מע"ש כמצוה עצמה כדתנן פ' ר"א וע"כ מדמעטה תורה בישול פתילה בא"א לעשות מאתמול ה"ה רציחה עצמה ולפי הירושלמי הנ"ל הדבר מבואר בהיפך דמכשירין אין דוחין אף בא"א מאתמול הואיל ומין מכשירין אפשר מאתמול. ולישב דברי התוס' י"ל דס"ל דמדרבנן שום מכשירין אין דוחין שבת הואיל ויש מכשירין שאפשר לעשות לא חילקו חכמים וה"ט דהזאה ודיבלת בירושלמי. אבל מדאורייתא מכשירין כגוף המצוה. והתוס' ביבמות קאי אדאו' כמבואר שם. וקצת י"ל דה"ט דמכשירין א"ד שבת אף בא"א מע"ש דחי דחיישינן שמא לא יעשה המצוה וחלול שבת שלא לצורך ובב"ד ל"ח לכך דזריזין הם כדאמרינין בפסחים י"ב עדות לב"ד מסור עיי"ש: ולפ"ז י"ל דה"ט דמג"א סי' תמ"ו שכתב דעשה דרבים דוחה אף דל"ה בעידנא דברבים ל"ח שמא לא יעשו או שמא ימותו דצבור לא מתו ודוק. (והנה במפרש בירושלמי פסחים שם הקשה אהא דאין ממעטין ביו"ט באשחר ביו"ט והלא הו"ל מלאכה שאי אפשר לעשות מעיו"ט ותי' עפ"י ירושלמי הנ"ל דאין יבלת ראוי מעיו"ט ודבריו תמוהין דלולב א"ד יו"ט. והירושלמי לא מקשה רק איבלת דפסח דוחה שבת ודוק. והנה מה שהקשה בירושלמי ממזבח שנפל בשבת שידחה שבת הקשה המפרש והרי בנין בהמ"ק אינו דוחה יו"ט מדאו' ואמנם כונת הירושלמי לפ"מ דאמרינין ביבמות דמ"ה בנין בהמ"ק אינו דוחה שבת משום שהוא הכשר מצוה והקשה דאס"ד דמכשירין שא"א לעשות הוה כמצוה עצמה נפל בשבת יחזור ויבנה. וע"כ הוכיח דמכשירין שא"א לעשות נמי לא ד"ש וע' במפרש הירושלמי שמחלק בין מזבח למקדש וע' לעיל סי' ג' שהארכתי בזה)

והנה מרש"י עירובין ק"ב מ"ב ד"ה אילימא רבנן משמת להדי' דהיכא דא"א לעשות מאתמול שבות דחי ואב מלאכה ל"ד וצ"ע דהרי הזאה ל"ה רק שבות וא"א לעשו' מאתמול ול"ד. ובס' גאון יעקב שם הקשה להיפך דמרש"י גבי כנור משמע דבא"א מע"ש אפי' מלאכה דאור' מותר. ולכן כתב דר' מחלוקת בדבר ר"א ס"ל מכשירין דוחין אפי' באפשר ורבנן סברי אפי' שבות אין דוחה אפי' בא"א ורבנן דכנור מתירין בא"א אפי' מלאכה דאו' ורבנן דיבלת מתירין שבות בא"א מע"ש. ובזה יש לישב כמה דברים הסותרים בזה. ועיין בביצה ז', ע"ב פלוגתא אי חיישינן דילמא מימלך וה"ה לענין מכשירין י"ל כן ושמא במצוה דאו' ל"ח דילמא מימלך ואין להאריך בזה יותר

(ג) וכת"ה הביא במה שהקשה בני ז"ל על הא דמחללין שבת במילה משום זה אלי ואנוהו והלא ל"ה