בית יצחק אורח חיים קלא

ריש במה מדליקין. ועכ"פ לדעתי ברור דאם גמר בלילה יצא ידי מצות מילה. ונמצא דעשה בשבת תיקון גמור כאן דע"י כן יצא המצוה ומ"מ חייב חטאת מה שלא גמר בשבת כיון דבשבת לא קיים מצות מילה לא ניתן שבת לדחות בשביל חצי שיעור מהמצוה וזה ישוב נכון לדעתינו ואף אם נדחה תראי' משריפת קדשים ונאמר כמו שכתב הנ"י בב"ק דהוי כהודלק הכל קודם שבת למ"ד אשו משום חציו מ"מ נ"ל ראי' ממקריב ונודע לו שהוא אונן דאיתא ביומא י"ג דר' יוסי אומר יגמור ועיין שבות יעקב ח"א סי' ז' ה"ה במילה אם התחיל למול ביום וגמר המילה בלילה ודוק מיהו מע"ז ד' כ"ז דמקשה שם אצפורה שמלה ואשה פסולה למול ומשני אתי איהו ואתחלה ואתי משה וגמר משמע דעיקר הוא הגמר. ולפ"ז צ"ע בדין הנ"ל ודוק

(ו) והנה פלפולו בפסחים ע"ג הוטב בעיני והארכתי הרבה בדבריו ומיראת האריכות לא אוכל להעתיקו ובעיקר דברי הרמב"ם שפסק דבן נח אינו מוזהר על אבר מן החי של עוף והקשו עליו מסוגיא דפסחים ע"ג אשר ע"ז סובב והולך כל ציר הפלפול של כת"ה. נ"ל לישב בדרך זה. דלכאורה קשי' בגמ' דלא קאמר תיקן להוציא מידי טומאה כקו' התוס'. ואי דבלא"ה טמא משום ע"ז וס"ל טומאת ע"ז דאורייתא מ"מ נ"מ לעבודת ציבור דהטמאים בטומאת נבלה לא יתעסקו כמבואר ברמב"ם פ"ד מביאת מקדש ה' י"ב וטמאים בטומאת ע"ז יתעסקו כדמוכח בסנהדרין י"א גבי חזקי' שעבר את השנה מפני הטומאה ופרש"י שהוא מפני טומאת ע"ז ואמרו בגמ' שם שביקש רחמים על עצמו דטומאה הותרה בציבור. הרי דטמאים בע"ז מותרים בציבור וא"כ איכא תיקון משום טומאה. אמנם כבר תמהתי על התוס' ורש"י מירושלמי פסחים ריש פ' מי שהי' דאמרינין שם טומאת ע"ז עשו אותה כטומאת זיבה וטומאת צרעת עיי"ש. הרי להדיא דלא אמרינין נדחה בציבור. אבל י"ל דבירושלמי ס"ל דחזקי' עיבר מפני טומאת מת דגלגלתו של יבוסי מצאו וכן הוא להדיא בירושלמי פרק מי שהי' אחר מימרא הנ"ל ועפי"ז נאמר דסוגיא דפסחים ע"ג ס"ל כשיטת הירושלמי ואין חילוק בין נבלה לע"ז ומ"ה הוצרך לומר תיקן להוציא מידי אמ"ה ולא מוקה ברייתא בחטאת עוף כדמוקה בחולין והרמב"ם ס"ל דמפני טומאת ע"ז עיבר חזקי' וס"ל טומאת ע"ז נדחית בציבור ושפיר הוה תיקון מפני טומאת ציבור כן נ"ל בישוב דברי הרמב"ם

שוב ראיתי דאדרבה אם נימא דע"ז מטמאה מדאורייתא משום דאיתקש למת כ"ש שמותר בציבור כמו מת. וכיון דסוגיא דפסחים אזלא למ"ד ע"ז מטמאה מדאורייתא ודאי הותרה בציבור והנה בפרי חדש בה' חנוכה סי' תרע"א כ' דטומאת ע"ז לא הותרת בציבור וכבר תמהתי עליו מדברי רש"י ותוס' סנהדרין י"א הנ"ל אך י"ל דהפ"ח סמך על הירושלמי פסחים שהבאתי ואין כאן מקומו להאריך ועכ"פ לפמ"ש דאם ע"ז מטמאה מדאורייתא מהיקשא דמת ודאי הותרה בציבור וקשי' מהך דפסחים דאכתי הוה תיקון לענין טומאה בציבור. והנה ליישב בסוגיא שם במה דקאמר אך אקושיא משוחט בשבת בחוץ להוציא מידי אמ"ה. ולא משני כן אקושיות שהקשו בתחילה שחטו שלא לאוכליו ושוחט טריפה. נ"ל לישב בפשיטות דהנה שיטת הרמב"ם דמפרכסת אסור לב"נ. ועיין מקום שמואל ביאר דבריו דכ"ז דבהמה מפרכסת אסורה לישראל משום לא תאכלו על הדם וליכא מי איכא מידי ומ"ה אסורה לב"נ משום אמ"ה. ולפי"ז קשה לפמ"ש התו' בשבת ק"ו דבעי לענין שבת תיקון בשעת הקלקול . וכאן בשחיטה ל"ה תיקון בשעת הקלקול דלב"נ אסור משום אמ"ה כ"ז שמפרכסת וכבר הרגיש בדבר בראש יוסף חולין י"א תוס' ד"ה אבל היכא דלייף אולם כ"ז ניחא דבש"ס חולין כ' מקשה אביי ותיקשי לך עולת העוף דבעי ב' סימנים וכי מתה עומד ומולק. והקשה הרשב"א הרי מפרכסת כחי. ומזה הוכיחו גדולי האחרונים דאף דמפרכסת כחי זה דוקא בבהמה דחיותה מרובה אבל לא בעוף. ומ"ש התוס' חולין פ"ד ודוחק לומר דהכא איירי בעוף דאין בו חיות כל כך. כן הוא באמת נכון ומוכח קצת שיטה זו בשיטה מקובצת ב"ק ע"ז ומש"ס חולין דף כ' שהבאתי וכן כתוב בתשו' ברית אברהם סי' כ"ה אות ג' חלק יו"ד ולפי"ז הסוגיא דפסחים נכונה מאוד דבמה שהקשה בגמ' על שלא לאוכלי' וכן שאר קושית ליכא לשנויי תיקן להוציא מידי אמ"ה דלישראל בלא"ה אסור ואי לנכרי ל"ה תיקון בשעת הקלקול דעדיין אסור בעודו מפרכס משום אמ"ה. אבל אקושיא דשוחט חטאת בחוץ דמיירי בעוף דחיותו מועט ובסימן אחד הוה כמתה שפיר תיקן להוציא מידי אמ"ה. וזה לכאורה ישוב נחמד אבל עדיין קשי' דאם מפאת כן לא משני להוציא מידי אמ"ה משום שאין התיקון בשעת הקלקול מה משני להוציא מידי נבלה. והרי בעודו מפרכס אין מטמא טומאת נבילה כדאיתא בחולין קכ"א ע"ב. אבל לק"מ דבשלמא לענין נבילה הוה השחיטה תיקון דאם לא ישחוט תמות הבהמה ותטמא וע"י השחיטה לא הטמא הוה התיקון בשעת השחיטה אבל לענין אמ"ה לבן נח לא הוה השחיטה תיקון דכמו שהי' אסור מקודם משום אמ"ה השתא לאחר שחיטה נמי אסור ורק שלאח"כ לאחר הפרכוס תשתרי. ול"ה התיקון רק אמ"ה ול"מ וז"ב ועוד דהרי אם תמות נמי תשתרי משום אמ"ה. וע"כ צ"ל דלולא שהי' גומר השחיטה לא הי' מותרת לאחר פרכוס. וזה הוא תיקון שבא לאחר הקלקול. ואם כנים דברינו דדוקא בעוף הוי תיקון מיד דמפרכס מותר לב"נ אבל בבהמה ל"ה תיקון בשעת הקלקול קשה בגמ' חולין מ"א דמקשה מאי ארי' חטאת העוף אפי' חטאת בהמה עיי"ש. ולהנ"ל דילמא מש"ה נקט חטאת העוף דבחטאת בהמה פטור דל"ה התיקון בשעת הקלקול ופטור משום שבת. ואינו דומה לכל שוחט דהוי תיקון לישראל ותיכף הוי התיקון משא"כ הכי הוי תיקון לבן נח ול"ה התיקון בשעת הקלקול רק בעוף וזה קו' גדולה לדברינו אבל י"ל דגמ' הקשה למ"ד מקלקל חייב וא"צ תיקון ומקשה שפיר מאי ארי' ודו"ק

ודע דקשיא בגמרא דמשני על בע"מ בדוקין שבעין ואליבא דר"ע ואמאי לא משני לר"א לפמ"ש התוס' בזבחים ע"ד דלר"א מהני בבע"מ ביטול בחד. ומשמע מתוס' זבחים ע"ז ע"ב ותו' יומא ס"ד דרבנן מודין לר"א מדאו' עיי"ש. ולפ"ז הוי תיקון שחיטת בע"מ דאם יתערב חד בחד ירצ' וא"ל כיון דלא הוי תיקון רק בדיעבד לא קתני לה הרי גם בדוקין שבעין ל"ה תיקון רק דאם עלה לא ירד אף דלכתחילה לא תעלה. וה"ה לענין תערובות יש לומר כן. ואחר העיון יש ליישב קושיא זו דמשמע בזבחים פ"ה ע"א דמדיחין קרבים הפסולין דאי מתרמי כהן שלא ידע לא יקריבם בפרש עיי"ש דמשמע דזה שכיח מאוד שהכהנים שלא ידעו בפסולן יקריבם. ומ"ה י"ל דזה מיקרי תיקון כיון שכהן שלא ידע יעלה. משא"כ לומר דהוי תיקון הואיל ואם נתערב זה לא הוי מילתא דשכיחא. ובהכי יש ליישב הרבה קושיות. ואקצר הפעם

(ז) מה שפלפל כבודו אם לאחר ששחט רובו בא אחד וגמר אם חייב משום נטילת נשמה עיין פ"מ א"ח סי' תרכ"א אות ד' דפשיטא ליה דחייב דכחי הוא. אולם מה דקשה ליה להפרי מגדים בשבת או ביה"כ לא ישחוט רק רוב כיון דרק מדרבנן שנים ואיך יעשה חילול שבת בגמר הסימן כיון דא"צ מדאו' הוה נ"ל בישוב קושיתו לפמ"ש התוס' בחולין ט' דאף בעוף נאסר בשמוטת סימן אחד. דנהי דלא בעי רק סימן אחד מ"מ בעינן ראוי לשחיטת ב' סימנים. וביארנו הכונה דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. ומ"ה סגי בשחיטת סימן אחד ה"ה בבהמה מהני מן התורה רוב שני סימנים. ועכ"פ בעינן ראוי לשחיטת כל ב' סימנים לבד בחצי קנה פגום דגם בעוף כשר. ומעתה כשמותר לגמור כל השחיטה סגי ברובא. וכשאתה אומר דאסור לגמור הסימן שוב ל"ה ראוי לשחיטת כל הסימן ול"מ רובא. ועכ"פ ממנ"פ מותר לגמור הסימן וז"ב. וזה להפוסקים דמה שאינו ראוי בשבת ל"ה ראוי לבילה עיין סימן. ל"ב בא"ח והארכתי בפרט זה ואכ"מ

(ח) והנה לעיל כתבתי טעם שלא פסק הרמב"ם כהירושלמי הובא בכ"מ דבחובל ויצא דם לבד חייב משום נטילת נשמה. וכעת נ"ל לבאר בדרך זה דהש"ך סי' רס"ב הקשה אשיטת הסוברים דבמל תוך ח' יצא איך ימול בשבת בח' ולימהל בע"ש. אלא ודאי דלא יצא ואי דיטוף בשבת דם ברית ז"א דהטפת דם ברית אינו דוחה שבת רק עיקר המילה עיי"ש. ולפ"ז נ"ל דלמ"ד ח"ש אסור מן התורה י"ל כשיטת הרמב"ם דבחובל והוציא דם ולא חתך אבר אינו חייב משום נטילת נשמה רק משום מפרק ודוקא בגרוגרות. ומ"מ התורה התירה למול בשבת ול"ק לימול בע"ש ובשבת יטוף דם ברית כקושיות הש"ך דממנ"פ יבוא לידי חילול שבת בח"ש בהטפת דם ברית התירה התורה למול בזמנו דעדיף יותר. וחביבה מצוה בשעתה. אבל אם נימא דח"ש מותר מן התורה קשיא אס"ד דהטפת דם ברית אינו חייב משום נטילת נשמה ורק משום מפרק ובח"ש ליכא איסור מ"ה. אמאי מילה דוחה את השבת לימהול מע"ש ובשבת יטוף הדם ברית. וע"כ מוכח דבהטפת דם ברית חייב משום נטילת נשמה. ולכן ס"ל להירושלמי דחייב משום נטילת נשמה. והרמב"ם פוסק ח"ש אסור מ"ה וליכא הוכחה ולכן פוסק דבהטפת דם ליכא משום נטילת נשמה. ולפ"ז יש ליישב מה שפסק הרמב"ם פ"ח דשבת דבשאר שרצים החובל בהן פטור והקשו עליו מחולין מ"ז ע"ב דמבואר להדיא דחייב ביצא דם. ועיין בהה"מ מה שדחק בדבריו להנ"ל י"ל דהרמב"ם ס"ל דבהטפת דם אינו חייב רק משום מפרק וס"ל בשאר שרצים דאין להם עור דם מפקיד פקוד ול"ה מפרק. ומ"ה פטור כפשטא דסוגיא ריש פרק שמנה שרצים ולא פסק כסוגיא דחולין דהברייתא סובר דח"ש לא אסור מ"ה ומוכח מקרא דמילה דבהוצאת דם איכא נטילת נשמה. ומ"ה גם בשאר שרצים חייב דבשרצים הבאים מזכר ונקבה חייב משום נטילת נשמה בהורג וה"ה בהטפת דם. והרמב"ם דפוסק ח"ש אסור מן התורה ולא מוכח מקרא דבהטפת דם איכא נטילת נשמה ופטור בשאר שרצים. ועיין בתשובות בית אפרים סי' כ"א חלק א"ח מ"ש בדעת הרמב"ם. וע' בפי' המשניות להרמב"ם בשבת. ומה שכתב בשם הרופאים דכל עור שיקרע אין לה רפואה אין לו הבנה והחוש מכחיש זאת. וגם בהבנת דבריו עיין בבית אפרים. (ועיין לעיל סי' י' אות י' הארכתי בדין ח"ש באיסור שבת)

והנה בישי"ע סי' של"א הקשה בגמרא דשבת קל"ה דאמרינן בלא שהה מהלינן ממנ"פ אי נפל הוא מחתך בבשר