בית יצחק אורח חיים קכט

אהא דכל כיור שאין בו כדי לקדש ד' כהנים אין מקדשין שנאמר ורחצו אע"ג דלא שמשו בב"א מ"מ קרא להכי מידרש והיינו דרש"י ס"ל דלא שימש משה רק בז' ימי המלואים. ולפי המבואר בסוף זבחים דבמה א"צ לקדש. א"כ למה רחץ משה בז' ימי המלואים דכיון דדינו כבמה ודא לכאורה קו' רבתי היא. אמנם רש"י פ' פקודי פירש אהא דורחצו ששימשו כולם בח' למלואים בשוה. וכבר נתעורר הגאון בעל נוב"י בהגהות הש"ס בסתירת דברי רש"י אבל המובחר דרש"י בחומש קאי למ"ד דמשה שימש כל מ' שנה בכ"ג ולכן פירש"י בח' למלואים השוו כולם. אבל למ"ד דלא הי' כ"ג לא שימש רק בז' ולכן פירש"י בש"ס כהך מ"ד. וזה דלא כמ"ש המזרחי פ' פקודי דדוקא בח' שימש ולא אח"כ דזה דלא כמאן. ולפ"ז מיושב ג"כ דברי הר"י מאורלייניש דהוא קאי שם למ"ד משה שימש כל מ' שנה וקרא דורחצו קאי בח' למלואים ולכן י"ל דבז' ימי המלואים הי' למשכן דין במה אמנם לומר דלא הי' למשה דין כ"ג ורק בז' שימש ובז' הי' למשכן דין במה א"כ קרא דורחצו איך מוקה לה דבח' לא שימש ובז' ל"ב רחיצה. וע"כ למ"ד דלא שימש רק בז' לא הי' למשכן דין במה ומעתה מיושב קושיתנו דהגמ' הוכיח דמשה כ"ג הי' כל מ' מדכתיב למנה דליכא למימר דאכל משום שהי' למשכן דין במה דאס"ד דמשה לא הי' כ"ג ולא שימש רק בז' ע"כ לא הי' למשכן דין במה מקרא דורחצו וממנ"פ מוכח שהי' כ"ג ודוק היטב כי היא פרפרת נאה (וע' בכ"מ פ"ה מביאת מקדש ה' י"ג) ודרך אגב ראיתי בבעל העקידה פ' שמיני שער נ"ט שכתב בטעם ששרפו את שעיר החטאת לפי שהי' לאהרן שתוף בחטא ההוא אשר נקרב עלי' שאין ראוי לאכול ממנה. והנה לפנינו דברי הש"ס זבחים ק"ב ע"ב דכהן דמייתי חטאת יפה כחו בחטאתו ועבודתו ועורו שלו. עיי"ש ברש"י ד"ה ומה במקום שרפה כחי בחטאתי עיי"ש

והנה ראיתי במ"ל פ"א מק"פ דברים תמוהים שכתב דלכאורה בבמה קטנה דזר מקריב ה"ה טמא אך רבינו בפה"מ כתב דאין טמא מקריב ובאמת היא גמרא ערוכה בזבחים ט"ז דאין טמא מקריב דמקשה מה להצד השוה עיי"ש. שוב מצאתי דבבה"ז פ"ב דזבחים תמה על התוי"ט מגמ' הנ"ל. עוד צ"ע על המ"ל שנסתפק שם אם נשים כשרות בבמה ומייתי למהרי"ט שכתב דכשירות ובאמת הוא מבואר בת"כ הובא ברש"י זבחים קי"ח ד"ה זר. ורש"י לא מייתי רק עבד אבל בת"כ מבואר להדי' דאשה כשרה. ולפ"ז צע"ק בבכורות מ"ה דחשיב אלו כשרות באדם ופסולות בבהמה אותו וא"ב ומקשה והרי אינו נוהג בזכרים וכהנת לאו בת עבודה ומוקה לה כחנניא. והתוס' חולין פ' מייתו מזה דהלכה כחנניא. וקשי' דלוקי מתני' בבמה דבע"מ פסול ואשה כשרה וקמ"ל דאו"ב כשר. ושמא הי' דוחק לאוקמא בבמה. מיהו לפענ"ד הי' נראה דזה תלוי אי שחיטת לילה כשר בבמה דלמ"ד כשר ל"ה עבודה בבמה מ"ע שהז"ג וכשר בנשים אבל למ"ד זבחים ק"ט שחיטת לילה פסול הו"ל עבודה בבמה מ"ע שהז"ג ונשים אינן בני עבודה בבמה ואף שכתבו תו' קדושין ל"ו דנהי דהוי מעשהז"ג סד"א דעבודה כשרה מ"מ לשיטת ר"ת שפוסל נשים בקשירת ציצית משום שאינן בר חיובא ה"ה בעבודה פסולות משום דהוי מעשהז"ג. והת"כ יסבור כמ"ד שחיטת לילה כשרה ול"ה זמ"ג ודוק. והנה לעיל בש"ה סי' י"ב הקשיתי אהא דאמרינין בסנהדרין נ"א איהו דאישתרי שבת לגבי' בסקילה בתו דלא אישתרי שבת לגבה בשרפה ואם נשים שוחטין קרבנות הרי אישתרי שבת לגבה. והארכתי בזה וכעת נ"ל דאם נשים אין להם חלק בקרבנות כיון דלא הי' ממשכנין על השקלים. לכן לא היו רשאין לשחוט בשבת דלא חלה עליהן עשה דתמיד. ולכן אף אם זר שוחט בשבת התמיד אבל נשים לא היו רשאין מיהו עיין לעיל סי' י"ז אות ג' חלקתי על הגאון ר"ע ובש"ר שכתבו דנשים אין להם חלק בקרבנות ציבור עיי"ש וגם בתוס' יבמות ה' ע"ב ד"ה טעמא בסוף דבריהם משמע דתמיד הוה עשה השוה בכל דאל"כ מה הקשו למ"ל קרא דתמיד דוחה שבת אי בעלמא דחי. ואם נימא תמיד הוי' עשה שש"ב לק"מ דמ"ה איצטריך קרא דמכיבוד לא ילפינן דשם הוה ש"ב. וע"כ ס"ל דתמיד נמי הוה ש"ב ודוק. ועיין בשירי קרבן שקלים פ"א ה' ד' שכתב דלנשים תובעין שקלים אבל לא משמע כן ואכ"מ

סימן לו

ב"ה יום ג' י"ט כסליו כטל לישראל לפ"ק ברעזאן

ברכת החיים והשלום לידידי הרב החריף ובקי בכל חדרי תורה קנקן חדש מלא ישן מורג חרוץ מ' מענדיל אבענד נכד הה"ג מ' ארי' ליבוש נ"י האבד"ק נעמרוב

(א) שמחתי מאוד בדבריו היקרים ובדברי פלפולו. מה שהקשה כת"ה אשיטת הרמב"ם פ"ח מה' שבת דס"ל דחובל בחבירו חייב משום מפרק ודוקא בגרוגרות ואמאי במילה חייב משום חובל והרי ליכא גרוגרות כבר הקשה כן במג"א להגאון מהר"ם בנעט שבת ע"ג אות והשוחט. ומה שתירץ בספר הנ"ל כיון שמצוה להטיף דם ברית כמ"ש הר"ן ורש"י גבי תינוק שהי' ירוק דאמר לי' המתינו משום דמצוה להטיף דם ברית רחמנא אחשבי' ומ"ה הוה חילול שבת אף בפחות מגרוגרות קשיא דא"כ האיך יליף ר' יונתן בשבת קל"ג דמילה דוחה צרעת מק"ו דמילה דוחה שבת כש"כ צרעת. בשבת אין כאן חילול רק מכח חשיבות המצוה ומ"ה דין הוא שידחה דלא עדיף המסובב מהסיבה דבאמת אין כאן חילול רק מכח חשיבות המצוה ומ"ה המצוה דוחה אותה וכבר כתבנו סברא זאת בהרבה מקומות ושמעתי כעין זה בישוב קו' הפ"י בפסחים ה' מה שהקשה לענין אחשבי'. ואין ללמוד ק"ו מזה לצרעת. גם קשה עליו מהאי אומנא דמל קודם בה"ש ולא גמר בשבת קל"ג דשם לא גמר המילה בשבת ולא אחשבי'. גם קשה משבת קל"ז בקדם ומל את של אחר השבת בשבת דלא עשה מצוה ול"ש אחשבי'. ומה חיוב חטאת יש כאן כיון דליכא שיעורא. גם בעיקר הסברא דכתב דמצוה להטיף דם ברית הן אמת שרש"י ור"ן כתבו זאת גבי האי תינוק שלא נפל בו דם אבל לפע"ד אין כאן מצוה רק מדברי קבלה כמו שהביא רש"י מקרא דגם את בדם בריתך והיא מקרא בזכרי' אבל אולי לא הוה מצוה מן התורה: והנה התוס' חולין מ"ז כתבו דמש"ה אמר לה המתינו משום דבתרי זמנא הוה חזקה ופירש מהרש"א מדמייתי בגמ' דמייתי לה תרין בנין ע"כ מה"ט אמר לה המתיני דהוא לא ידע אם הוא סכנה כשהתינוק ירוק ורק משום שמתו אמר המתינו. ולכאורה נהי דלא ידע מהסכנה מ"מ בלא"ה אמר המתינו משום דם ברית כמ"ש רש"י בשבת. וע"כ משום מצות דם ברית לא הי' מבטל מצות מילה בזמנו. וכן כתב הלב ארי' וכן כתב הש"ך בסי' רס"ג ס"ק ב' דמשום הטפת דם אין מחללין שבת. ובהכי נלע"ד לישב דברי הרמב"ם התמוהים מאוד דביבמות ד' ע"א ס"ל לר"ע דתושב ושכיר אתי לרבות גר שמל ולא טבל וקטן שנולד כשהוא מהול וס"ל דצריך להטיף דם ברית ומ"ה אינו אוכל בתרומה ור"א ס"ל מל ולא טבל גר מעלי' וקטן שנולד כשהוא מהול דא"צ להטיף דם ברית והרמב"ם פסק בה' מילה דקטן שנולד כשהוא מהול דצריך להטיף דם ברית ובה' תרומות פ"ז פסק דנולד מהול אוכל בתרומה נמצא סותר א"ע ועיין בלח"מ פ"ט מקרבן פסח שהאריך להקשות על הרמב"ם ונפלאתי שלא הקשה קו' זו. גם באחרונים לא מצאתי קושי' זו לבד ברש"ל יבמות ע"ב מצאתי מוחק מגמ' נולד כשהיא מהול וס"ל דאינו אוכל בתרומה ונפלאתי עליו שלא הביא דברי הרמב"ם ולחומר הנושא הי' נראה דהרמב"ם לא פסק בה' מילה פ"א דנולד מהול צריך להטיף דם ברית מטעם שמא ערלה כבושה היא כדאיתא בשבת קל"ה דמטעם זה וודאי אינו אוכל בתרומה. רק דפסק כרב בירושלמי דס"ל נולד מהול צריך להטיף דם ברית מקרא דהמול ימול. ועיין בירושלמי ריש פרק הערל ולסברא זו שפיר אוכל בתרומה והיינו דמצות מילה להכרית הערלה ולהטיף דם ברית ונולד מהול עדיין מחוסר חלק מהמצוה ומ"מ ערל לא הוי שיאסר בתרומה ומ"ה פסק הרמב"ם דאוכל בתרומה ומה שאמרו ביבמות דר"א ס"ל א"צ להטיף דם ברית ומ"ה אוכל בתרומה היינו משום דהגמ' דידן ס"ל דהוא מטעם ספק ערלה כבושה. והרמב"ם פסק כרב בירושלמי. ומצאתי און לדברינו בא"ז הלכ' מילה סי' צ"ט אחר שהביא הרבה ראיות דהלכה כר"א. כתב אעפ"י כי כל הנך ראיות יש לדחות דאפילו ס"ל כר"א יש לחייב נולד כשהוא מהול מדכתיב המול כדאמרינן בירושלמי וכן כל הני דסברי' כר"א וכו' עיי"ש ולדעתי זה דעת רמב"ם ומ"ה אוכל בתרומה וחייב להטיף דם ברית. וזה ברור לדעתי. ואולי הרמב"ם מיירי כשהטיף דם ברית אבל קשה דא"כ פשיטא דאוכל בתרומה ומה יש לו לעשות. והנה הר"ן וכ"מ כתבו כולם דנולד מהול צריך להטיף דם ברית משום ספק ערלה כבושה וכתבו כן לדעת הרמב"ם וצ"ע בכל זה לפמ"ש. ועכ"פ הנך רואה דמצות מילה והטפת דם ברית שני חלקי המצוה ולדעת הש"ך סי' רס"ב מצות הטפת דם ברית אינו דוחה את השבת. א"כ א"א לומר כדעת הגאון מהר"מ בנעט החיוב הוא דמצוה להטיף דעיקר מצות מילה להכרית הערלה כמו שכתבתי

(ב) אבל לפע"ד קושי' זאת לק"מ הנה זה ברור דאף דהרמב"ם ס"ל דחובל אינו חייב רק משום מפרק ודוקא בגרוגרות אבל שוחט חייב משום נטילת נשמה כדאיתא בש"ס דשבת ע"ה להדיא. וברמב"ם ר"פ י"א משבת עיי"ש. ורק דס"ל זה בקטל נפש אבל אם עשה חבלה ולא קטל נפש אינו חייב רק משום מפרק וז"ב לדעתו. ומעתה אני אומר דגם הרמב"ם מודה אם חתך מקצת מבעל חי חייב משום נטילת נשמה וביאור הדבר לפי מה שביארתי בספרי הקטן שיח יצחק במהות וגדר חיות הכללי הנקוב בשם רוב שלום ושם כתבתי מהות החיות שהיא קישור חלקים אלו אל אלו שכל אחד חי בעבור חבירו על דרך משל אם יחתוך דבר מן החי החלק הנחתך יבול והי' כלא הי' וכל חלקי הבע"ח יתקבצו למלאות החסרון עיי"ש. א"כ אם נטל מקצת הרי נטל נשמה מהחתיכה הזאת והיא תבול כלא הי': ומעתה מה לנו קטל כל הבהמה או מקצתה או קטל מקצת מהאדם. על כן גם הרמב"ם מודה דחייב משום נטילת נשמה ועד כאן לא קאמר הרמב"ם רק בחבל ולא חתך מקצת אבר רק שקרע עור או הבשר דבזה נשאר