בית יצחק אורח חיים קכח

הלוים וכו' וכתב לפי שעבודת בהמ"ק היא עבודה יקרה על כן צריכה להשמר מן היאוש והעצלה ואין ספק כי כל עבודה המוטלת על שני אנשים או יותר הפשיעה מצויה בהם יותר ממלאכה המוטלת על אחד עיי"ש שהאריך בדברים ערבים. ולבסוף כתב ולא הי' רשאים לסייע זא"ז וחייב מיתה בכהן שסייע במלאכת חבירו עיי"ש הרי לדעתו גם כהנים לא הי' רשאים לסייע זה את זה והיינו שלא יהי' קדירה דבי שותפי. וכל עבודה הי' לה כהן מיוחד ואמרתי דבזה מיושב מה שמקשים מכל מלאכת קרבן שדוחה שבת וליעבד בשנים ושנים שעשאוהו פטורים. להנ"ל נכון הדבר מאוד דלא הי' רשאים לסייע זה את זה שלא יהי' קדרה דבי שותפי ובשחיטה איכא פלוגתא בחולין כ"ט משום דשחיטה לאו עבודה. וזה אם רשאין הם לשחוט. אבל לומר דאחד לא ישחוט רק שנים זה ודאי יהי' קדירה דבי שותפי והתורה רצתה להעמיס על אחד מה"ט. וגם במילה י"ל מה"ט לא רצתה התורה להעמיס רק על אחד. ועיין יומא ל"ב וחולין כ"ט תוס' ד"ה א"כ כתבו המ"ל א"כ הו"ל שחיטה בשנים. ואין שנים שוחטין רבים מקשים מנ"ל דכר"א ברי' דר' שמעון ס"ל מתני' דילמא כרבנן דס"ל שנים שוחטין ואיך מקשה. ולהנ"ל י"ל ע"כ לא שרי רבנן אלא בשחיטה דלאו עבודה. אבל במירק כיון דל"ב זאת בחולין הו"ל עבודה כמ"ש תוס' יומא ל"ב לענין קו' השני' ובעבודה בשנים גם רבנן מודה ושפיר מקשה כן י"ל וגוף הדבר הוא ענין נחמד ובאמת לא מצינו עבודה אחת בשנים מלבד בהלכת אברים שחלקו הבהמה והי' משא קשה לאחד אבל בכל עבודת ל"מ שיסייע אחד לחבירו בעוד שחבירו עושה

(יא) ומה שהקשה מברכות ס' דאמרינן כח דהתירא עדיף והקשה כיון דספק ברכות להקל א"כ הוי יותר כחא דהיתרא דרשאי לברך ול"ה ברכה לבטלה דמספק אין מברכין כבר קדמו בזה הפ"ח והצל"ח והרבה פוסקים גם במ"ש דברכות שהחיינו שאני כיון דאפי' אקרא חדתא מברך הרגיש בצל"ח שם וכבר קדמו הב"ח בזה דברכת שהחיינו אם הוא שמח ונותן הודאה ושבח להקב"ה יכול לברך מספק ול"ש ספק ברכות להקל. ולענ"ד נראה קצת לישב דהא דספק ברכות להקל כתב הכ"מ ב' טעמים א' דברכות דרבנן וספק דרבנן לקולא. ב' יש טעם שעובר על לא תשא. וב' טעמים צריכו דטעם לא תשא ל"ש אם צריך לברך מחמת ספק. ואף אם מדרבנן צריך לברך ל"ה ברכה לבטלה אף לרמב"ם. וטעם ראשון אינו מספיק כיון דאין בו טורח גם מדרבנן להחמיר אך כיון דפטור א"כ הוי שוב ברכה שאינה צריכה. ולפ"ז מ"ש השלטי גבורים על המרדכי פ' החולץ דטעם דב' כוסות בעי הסבה אף דהוי ספק דרבנן כיון דלא ידע מאי דקאמרי קמאי בדין זה גרע משאר ספיקות ואף מדרבנן להחמיר. א"כ שפיר קאמרי בגמרא כח דהתירא עדיף דאי לא אשמעינון בסברא ל"ה ידעינון מאי דקאמר רבנן בדין זה ואם ל"ה ידעינון מאי דקאמרו בדין זה גם בדרבנן להחמיר וכיון שחייב באמת אין כאן שום חשש ברכה לבטלה. ואיצטרך לאשמעינון ר"י מה דינו וזה נכון. ואמנם הרבה צריך ביקור בסברא זאת של שלטי גבורים. עוד נ"ל דבר נכון בישוב קושיתו דבפרי מגדים סי' ס"ז כתב דב' טעמים מהב"י צריכו דטעם אחד משום דהוי סד"ר אינו מספיק כיון דל"ה רק דיבור מאי איכפת לי' אם מברך ודמי' להא דאמרינן בפסחים למאי נ"מ לישאלי'. וזה תליא במחלוקת שבין הראב"ד ורמב"ם בפ"ו מברכות דהראב"ד ס"ל אומרים לו טבול ואין בכך הפסד. וס"ל דסד"ר הוי כמו ספק טומאה בר"ה. ודלא כדעת התוס' עירובין ל"ו דבדרבנן לכ"ע א"צ לטבול. אמנם טעם הר"ר מנוח שהוא בב"י משום לא תשא גם בזה י"ל כיון דצריך לברך מדרבנן אף מחמת חומרא ל"ש לא תשא. ואמנם הדבר תלי' בזה דבע"ז ל"ז אמרו יוסף בן יועזר התיר ספק טומאה בר"ה ושאלו דאורייתא הוא ומשני הלכה ואין מורין כן ואתי איהו ואמר מורין כן. וכדא"ר יוחנן הלכה ואין מורין כן. וכדא"ר ינאי הא מי' בנהרא זילו טבילו. ורמב"ם כתב שאומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד. וכתב המ"ל בפ"י ממקואות הא דלא כתב הרמב"ם ואין מורין כן משום דקיי"ל כעדותו על ר' יוסף בן יועזר. ומ"ה לא כתב רק שאומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד ואמנם ר"י דאמר הלכה ואין מורין כן צ"ל דר' יוחנן לא ס"ל דיוסף בן יועזר העיד ע"ז רק לר' יוחנן העיד על יקרב בדיקרב. והנ"מ דאם אמרינן הלכה ואין מורין כן. גם בהזאה נמי נימא הכי. ולא נימא כמ"ש המ"ל בי"ט משאר אבות הטומאה סוף אות א' דבהזאה לא נימא להזות דיש בזה הפסד שלא לצורך הזי' דיטמא ממנו אלא כיון דאין מורין להקל הוי גם זאת לצורך. אמנם אם מורין להקל רק שאומרים אין בכך הפסד לא נימא כן בהזא' ז' ולר"י גם בהזאה נמי נימא הכי. ובזה מיושב קו' התוס' נדה ט"ו ד"ה ספק גררוהו וא"ת אי בר"ה אפילו בספיקא אחת טהור. ועיין מהרש"א שפי' דל"ל ס"ס והרי בספק אחד די. והקשיתי דילמא נ"מ אי צריך לטבול דספק טומאה בר"ה אמרינן הא מי' בנהרא. ובס"ס א"צ לטבול. והיא תמי' גדולה ותי' עפ"י המ"ל בי"ט משאר אבות הטומאה הנ"ל דבטמא מת א"צ לטבול דאין טבילה בלא הזי' עיי"ש אמנם להנ"ל דלר"י גם בהזי' נימא הכא מיושב קושית התו' דשם קאי לר"י והתבונן בזה. ולפ"ז לר"י גם בספק ברכות אם נדמה ספק דרבנן לספק טומאה בר"ה כדעת הראב"ד. גם בברכות צריך לברך מספק דהלכה ואין מורין כן. ומ"ה כשמברכין ל"ה ברכה שאינה צריכה משא"כ אם מורין להקל רק שאומרין אין כאן הפסד הוי הפסד דזה ברכה שאינה צריכה. הכי נחמד ענין זה בהא דאמר ר"י ברכות כ"א ספק התפלל ספק לא התפלל. הלואי שיתפלל אדם כל היום אף דתפלה דרבנן ובחנם אין להתפלל בלא חידוש כתב הרא"ש בספק יתפלל. והיינו דר"י ס"ל כיון שמותר להתפלל בחידוש עכ"פ מ"ה בספק ג"כ צריך להתפלל. (וקצת צ"ע בענין זה במה שכתב החו"ד בסי' ק"י ואכ"מ)

ועכ"פ כיון דסוגיא דברכות קאי לר' יוחנן א"כ לדידי' שפיר תי' כח דהיתרא עדיף דמספק צריך לברך לדידי' כיון דאין מורין להקל היכא דאיכא לתקוני בקל בלי טרחא ל"ה ברכה שאינה צריכה משא"כ לדידן דהלכה ומורין כן רק שאומרים אם טבלת אין כאן הפסד בברכה לא נימא הכי והענין נכון ודוק. ועיין באבני מלואים בתשובה סי' י"א שכתב על הראב"ד דהוא מטעם דשיל"מ. ובזה יש לדבר הרבה. אבל רחוק דהראב"ד יסבור כן. ואכ"מ להאריך

והנני ידידו יצחק שמעלקיש אבדפ"ק והגליל

בשולי המכתב ראיתי במאירי שבת ק"ז דבר חדש בהושיט למעי בהמה ודלדל עובר דחייב משום עוקר ד"מ וז"ל אינו חייב משום נטילת נשמה אף במת הולד כדכתיב ולא יהי' אסון ונמצא שאם הכה את האשה והפילה א"ח משום נ"נ עיי"ש. הנה מה שהביא ראי' מולא יהי' אסון מדפטור ממיתה ה"ה מחיוב שבת אין ראי' דבסנהדרין פ"ד ממעטין הורג עובר מדכתיב מכה איש וא"ר לחיוב שבת ושמא ס"ל למאירי דקרא סתמא כתיב אף בשבת חייב בדמי ולדות ולא מיפטר משום חיוב שבת אמנם מכתובות ל"ג מוכח דקרא לא מיירי בשבת דמייתי ראי' מקרא דלא יהי' אסון דחובל ממונא משלם מילקא לא לקי וחובל בשבת ודאי פטור. היינו דלא ניחא לגמ' לומר דקרא מיירי בשבת לבד אבל סתמא מיירי בין בחול בין בשבת. והנה דעת התו' ע"ז כ"ו ד"ה סבר דבכלו חדשי' פסקו גידולי' וא"ח משום עוקר דבר מגדולו ולפ"ז קשה בש"ס דחולין ט"ו דס"ל לרב בשוחט בשבת דאין ראוי לכוס אסור משום מוקצה אף לר"מ ומקשה והא מתניתין דשוחט בשבת דאסור באכילה ליומא ונסבין חבריא למימר ר"י היא הא ר"מ שרי עיי"ש וקשה דלוקמא בנולד בשבת וכלו חדשי' בע"ש דמדאו' מותר להושיט ידו למעי בהמה ולשחוט הולד במעי אמו כדכתבו התו' ביצה ו' ועיין פליתי סי' י"ד ועודו במעי אמו אין כאן נטילת נשמה להמאירי ואין כאן עוקר דבר מגדולו להתוס'. ול"ה מוקצה ואח"כ כשנולד ושחט חייב בנפשו ומוקצה אין כאן ולכן נסבין למימר ר"י דאוסר גם במבשל וזה קו' גדולה לכאורה ומזה נראה בעליל דבכלה חדשי' גם המאירי מודה דחייב משום נ"נ וליכא לאוקמא כנ"ל או דלא ניחא לגמ' לאוקמא בהכי כיון דהיא איבעי דלא איפשטא בחולין ע"ד אי מותר להושיט למעי בהמה ולשחוט ודוק היטב

והנה בפנים הארכתי בענין עבודת כהנים אביא מרגניתא טבא הנה בחולין קל"ב ומנחות י"ח קחשיב עריפת עגלה בהדי עבודת כהנים משמע דבעי כהן ולא שמענו זאת מעולם וגם הר"מ לא מייתי זאת בה' רוצח. עוד קשי' דרש"י פירש בחולין דילפינין מקרא דנגשו שם הכהנים והגשה זו למה עיי"ש. ובסוטה מ"ו פרש"י דכהנים אמרו כפר ילפינין מקרא דנגשו וא"י למה. א"כ אס"ד דערופה הי' בכהנים מנא ידעינין דאמירת כפר בכהנים ומתוך כך רציתי לומר גם כונת הגמ' חולין ומנחות היא על אמירת כפר (כעין שכתבו תוס' סנהדרין י"ד ד"ה ועריפת והעירני לזה תלמידי החריף מו' שמואל גאבל) ולא על הערופה אבל הוא דוחק ולאחר העיון נ"ל דלר"ש דס"ל מנחות שם יציקה ובלילה בעי כהן ויליף לה או ממקרא נדרש לפני' ולאחרי' או מו' מוסיף על ענין ראשון כדאיתא שם ה"ה בקרא דונגשו דכתיב בין ערופה לאמירת כפר ס"ל לר"ש דעריפה בעי כהן מטעם הנ"ל. וכיון דברייתא הנ"ל דברי ר"ש איהו כשיטתי' בעי כהן אף בערופה. ומיושב דברי הרמב"ם דלא מייתי זאת בט"ט. ולפ"ז לר"ש הו"ל למיחשב חומר בעגלה מפרה דעגלה בעי כהן ופרה כשרה בזר לחד מ"ד. וגם ביומא מ"ב דאמרינין מידי דהוה אמראית נגעים דבעי כהן הי"ל למיחשב ערופת עגלה אך כיון דלאו ד"ה היא לא חשיב לה ודוק

עוד הערה. הנה קשי' לי בש"ס זבחים ך"א יליף רב דמשה כ"ג הי' וחולק בקדשי שמים דכתיב מאיל המלואי' למשה הי' למנה. וקשי' לי לפי המבואר שם בגמ' לא בבמה לזר וברש"י דבבמה הותר לזר לאכול קדשי קדשים ולשיטת הר"י מאורליינש בתוס' ע"ז ל"ד ד"ה במה שימש דבז' ימי המלואים הי' דין המשכן כדין במה עיי"ש והי' מותר לזר בקדשי קדשים ואיך מוכח דמשה כ"ג הי' דילמא משום דהותר לזר בבמה. והנה לרש"י שם י"ל קצת שפי' למשה הי' למנה לשון חלוקה בכהנים ומשמע דלא דייק רק מלשון חלוקה ולא מדאכל דדילמא גזה"כ הי' ע"כ. אבל הנראה לישב הקושיא בדרך נכון מאוד. דקשי' עוד לדברי הר"י מאורלייניש מקרא דורחצו ממנו משה ואהרן ובני' האמור בסוף פקודי ופירש"י בזבחים דף י"ט