בית יצחק אורח חיים קכז

שכתב הכ"מ פי"א משבת דאם משום עוקר דבר מגדולו כדקאמר שמואל גם בשערות וצפורן לחייב ובשערות יש הוכחה דא"ח כמו שהוכיח הרמב"ן ודוק. ולשון הרשב"א תמוה לכאורה שהביא ראי' מהא דאמרינן בבכורות דתולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביו"ט מותר ויתחייב משום עוקר דבר מגידולו והקשה מהרי"ט אלגזי דף כ"ט הרי גם קוצר כלאחר יד פטור. כדאמרינן במאן דשדא פיסא לדיקלא ומ"ה פטור בתולש משום עוקר דבר מגדולו דהוי כלאחר יד. אבל דברי רשב"א נכונים דהוכחתו הוא בשלמא אי ל"ש עוקר דבר מגדולו דהוא תולדה דקוצר אלא במחובר. ובבהמה ל"ח עוקר ד"מ רק משום גוזז מ"ה אינו חייב רק בכלי דומיא דגזיזת צמר ובתולש פטור דהוי כלאחר יד. אבל אי חייב בדלדל עובר במעי בהמה משום עוקר ד"מ בזה ליכא לחייב משום גוזז רק משום קוצר וחייב ביד דדרכו בכך כמ"ש רש"י שבת ע"ג ע"ב דקיצר דרכו ביד ובכלי א"כ אמאי בתולש הוי עוקר ד"מ כלאחר יד. והרי דרך תלישה ביד. ואין דומה לשדא פיסא שבת ע"ג. דל"ה דרך תלישה. וז"ב בדבריו. ובזה סרה גם קושיתו אהא דמייתי ראי' מר"א שבת צ"ד ודרך אגב ראיתי לח"ס יו"ד סי' קצ"ה לענין כלות הטובלות בשערות ועתידין לקוץ והוי חציצה עיי"ש. ונ"ל דבנזיר נ"א איבעי' בשער העומד לגזוז אי כגזוז דמי ופסק הרמב"ם שהוא ספק ולענין מעילה פסק בפ"ה דאין מועלין בשער דלאו כגוזז דמו דכל כמה דעומד אשבוחי משבח. והחילוק פשוט דבגיטין ל"ט ורמב"ם בפ"ה ממעילה מיירי בעבד. ויש לו הנאה מזה שמשביח. ובנזיר מיירי ממת ובשער מתה מאי לו אי מושבח. או דבשל בן חורין ל"א הכי רק בעבד ועכ"פ הוא איבעי' בנזיר א"כ לענין כלה כיון דהוי מדרבנן דהוי מיעוט ומקפיד ספיקא לקולא. ולפ"ז עוד יש לעיין לפוסקים דשערות בפני עצמן חשיבו רוב ומקפיד והוי סד"א ואי אמרינן בכלות בשערות כל כמה דעומד אשבוחי משבח כמו שפסק הרמב"ם בפ"ה ממעילה בפשיטות ל"ק מה שהקשה בח"ס דזה עדיין חשיב מחובר וכגופה דמי אף בעומד לקוץ ועדיין צ"ע

(ח) והנני חוזר כרגע למה שהחלנו לדבר מענין מסייע עיין תוס' ב"ק ס' כתבו משמעתין משמע דאם שנים ליבו וכל אחד אין יכול ללבות פטור ותימא הוא עיי"ש. ופסק המרדכי הכי כדאיתא בח"מ. ובאמת הוא דבר תימא דבכל דוכתא בשנים שהזיקו וכ"א אינו יכול חייב כדאיתא ברי"ף ב"ק. ואמאי יגרע הכא ולאחר העיון אין מב"ק שם ראי' דשם מיירי אם הוא אינו יכול ללבות רק הוא והרוח. ומזה הוכיחו התוס' ה"ה לשנים. אבל לדעתי חילוק גדול יש בדבר דבאמת בכל אינו יכול ועשו שנים יש להסתפק מי עשה יותר ומי עשה פחות א"כ לפמ"ש רש"י בב"מ פ' וע' בקצה"ח שפ"ג בשנים שהזיקו ולא נודע מי עיקר חולקין בין שניהם א"כ ה"ה בשנים שליבו חייבין שניהם וכן פסק רמב"ם גבי מרבה בחבילות. וזה בשנים שהזיקו. אבל באדם ורוח דהוי רק ספק לגבי אדם אמרינין המע"ה ואולי הרוח הוי עיקר וז"ב. אך די"ל התוס' ב"ק ס' קאי בשטתם ב"מ פ' שהקשה על רש"י דלא קיי"ל כסומכוס בממון המוטל בספק. ומ"ה תי' ששם שניהם פשעו ומ"ה ל"ד לשם ונלע"ד לבאר דרש"י ותו' לא פליגי. דבאמת אי אתה יכול לדעת מי פשע יותר. אך הדבר ברור דהוי על כל אחד ס"ס שמא פשעו בשוה וחייבין כ"א החצי. ושמא פשע אחד יותר. א"כ לענין החצי יש ס"ס על כל אחד כמו שכתבו תוס' חולין כ"ח ועירובין ה' לענין פרוץ כעומד. אך דיש פוסקים גם בס"ס אין מוציאין ממון. אבל נ"ל היכא דממנ"פ מגיע ממון משנים ורוב מכריע ממי מגיע כ"ע מודה דהולכין אחר הרוב דחזקת ממון ל"מ בכה"ג דהרי ממנ"פ מגיע מאחד ואיתרע חזקה. והרוב אין מכריע רק בין החזקות. א"כ בשנים שהזיקו דממנ"פ אם אחד הזיק יותר משלם כפי כוחו. ומגיע הכל רק דלא נודע ויש לכל אחד ס"ס על חצי. הס"ס מועיל כודאי. אבל בליבה הוא והרוח יש לספק שמא לא הועילו מעשיו רק מעט מזעיר. ובס"ס אין מוציאין ממון ומ"ה פטור לגמרי וז"ב לדעתינו לולא דברי תוס' ומרדכי ומלבד מה שיש לדבר מכי ליכא לאישתלומי מהאי עיין בשיטה מקובצת ובסמ"ע סי' ת"י (ועיין בש"ך סי' תי"ח מה שכתב בדעת הרמב"ם ובאמת יש להעיר לפי העולה ברוחי דאם אינו יכול ללבות בעצמו וגם הרוח אינו יכול הו"ל עושה מעשה במקצת וגורם בכולה ולפ"ז לפמ"ש במקום אחר דאף לרבנן דלא דנו דינא דגרמי. אבל בעשה היזק במקצת וגרם בכולה חייב. והוכחתי זאת מתוס' ב"ק צ"ח ד"ה מתיב רבא והוא דבר חדש ועיין כעין זה תו' כתובות ל' א"כ כאן חייב, אף לרבנן. ואם יהי' זאת סברת ר' נתן ב"ק נ"ג מה טוב. ומ"ה אמרו שם דר"נ דיינא ונחית לעומקא דדינא דמחייב בעושה מעשה במקצת וגרם בכולה ודו"ק)

ולפ"ז צ"ע מאי הקשה בב"ק ס' מ"ש מזורה ורוח מסייעתו לפמ"ש בטעם דאינו משלם חצי משום דבס"ס אינו מוציא ממון. א"כ בשבת שפיר חייב קרבן דהוי ס"ס שמא הוא עיקר ושמא עשה החצי. אך לפ"ז ליבעי שיעור לזה ושיעור לזה. ובאמת ל"ב שיעור לזה ולזה בשניהם אין יכולין וע"כ הטעם דהוי מלאכת מחשבת וכ"א גרם כל המעשה. וחייב על מלאכת מחשבת כדמסיק בב"ק, משא"כ לענין תשלומין ל"ה רק גורם על הכל וחלקו במעשה לא נודע כמה. ומ"ה פטור וזה דברי הגמרא. ולפ"ז גם שנים שעשאוהו בשאר איסורין וזה אינו יכול וליכא שיעור לכ"א ליכא למילף משבת לחיובא דשם מלאכת מחשבת אסרה תורה כדאמרינן בב"ק. ואין להאריך יותר

ולדאתאן עלה מה שחשש הח"ץ לאד"א במסייע כמו ח"ש אם סיוע שאין בו ממש ובסיוע זאת אין הדבר יכול לעשות לבדו אין כאן ח"ש דלא חזי לאצטרופי דאינו דומה לח"ש אם יאכל עוד יתחייב אבל בסיוע שאין בו ממש אם יסייע כל היום בכח זה לא יועיל. ול"מ אם הוא אינו יכול לבדו ואחר יכול הדבר ברור דאין כאן אדא"ו אלא אפי' אם הוא יכול ורק בכח זה אינו יכול ובזה יש קצת לחוש ולומר דכח ופעולה זאת חזי לאיצטרופי מ"מ אם בכח זה א"א לעשות רק בהוספת כח אז יעשה ויתחייב אז ולא יתחייב למפרע כמ"ש השאג"א לענין בל יראה. וגם למלאכת שבת באפי' פחות מגרוגרת ל"ד מה"ט. וגם הגאון ח"ץ לא כתב רק לה"א והוא גופי' מסיק דל"ה רק מדרבנן ויש מקום לומר אף אם בשבת מסייע אסור מדאו' מטעם ח"ש כמ"ש הח"ץ מ"מ לוי אי מסייע במלאכת חבירו לא עשה אד"א למ"ש הרמב"ם דאחר שיזקין מותר לעשות משוער א"כ יש היתר לאיסור כעין שכתב המ"ל דבזה ח"ש ל"א מדאו' ומ"ה מיושבין דברי הח"ץ מסוגיא דערוכין ודוק. ומה שהקשה כ"ת לדברי הגמ' עירוכין דיש חילוק בין איסור מיתה ללאו לענין מסייע אמאי לא חילקו בין שבת ליו"ט. עיין תוס' ב"מ צ' דיו"ט ושבת חדא הוא עיי"ש

(ט) וע"ד אשר שאל כת"ה בתוס' תענית כ"ז ד"ה מר סבר שכתבו למאן דאומר עיקר שירה בכלי צריך שיהי' כהנים או לוים. והדבר תמי' דלוים משוררים וכהן שעשה עבודת הלוים במיתה כדאיתא עירוכין י"א ע"ב. לדעתי כוונו התוס' לחצוצרת של הכהנים דבזה הי' צריך כהנים לכ"ע כמו שכתבו תוס' ע"ז מ"ז והיינו דאמרינן בסוכה נ"א משוררים דומיא דמחצצרים מאי מחצצרים בכלי אף משוררים בכלי דלכ"ע מחצצרים בכלי. ומ"ה כתבו תוס' למ"ד עיקר שירה בכלי צריך שיהיה כהנים או לוים והיותר טוב שצ"ל בתוס' כהנים ולוים. והיינו כהנים למחצצרים ולוים לשיר כן נ"ל לפי חומר הנושא

ולכאורה הי' אפשר לומר לפי מה דיליף בערוכין ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו לשירה ורמב"ם פסק בספר המצות מ"ע סי' ל"ד דהך דבכתף ישאו רק במדבר הי' מצוה ללוים למיעוט מספר הכהנים אבל לאחר שבאו אל המנוחה ואל הנחלה הי' המצוה על הכהנים כמו שמפורש ביהושע ובשמואל יע"ש. א"כ ה"ה שירה דילפינן מהך קראי הי' רשאי בכהנים ודוקא במדבר הם בשלכם במיתה או באזהרה. אבל לא כשבאו אל המנוחה. דהיו הרבה כהנים אבל אין לומר כן ודוקא בעבודת הכתף הי' בנבואה שישתנה הדין (וגם הקרא דזאת אשר ללוים שלוי לא יעבוד יותר מבן חמשים לא הי' לדורות) אבל בשאר עבודות שהי' ללוים מיוחד כמו שיר ושוער והדומה לו כדקאי קאי וכהן מוזהר על עבודת לוי. והרמב"ן חולק על הרמב"ם בתרתי בשורש ג' וס"ל גם הכהנים הנושאים את הארון פסולים בשנים וס"ל דלא ניטל כלל מצות בכתף ישאו מן הלוים עיי"ש שהאריך והנה הרמב"ם פסק דמשוררים שהזקינו הי' רשאין לשער. וס"ל דמה שאין רשאין לעשות מלאכת חבירו הוא דוקא כל עוד שהוא בר מלאכתו. ובראש יוסף חולין כ"ד תמה בזה על הרמב"ם. ולדעתי אין כאן תימא לפמ"ש בחינוך הטעם דאיש איש על עבודתו שלא יסמכו אחד על חבירו ויהי' קדרה דבי שותפי ומ"ה אמרה תורה שהכהנים לא יעשו עבודת הלוים ולא יעסוק אחד במלאכת חבירו א"כ כשהזקין נועד למלאכת שוערים וזאת עבודתו בתמידית. ואמת היא דלענד"נ בגוף המחלוקת שבין הרמב"ם ורמב"ן. אי כהנים נפסלים לעבוד הכתף לאחר נ' תלוי אי דרשי' ט"ד דאי דרשי' טעמא דקרא. א"כ כמו דתורה גזרה בלוי שלא יעשה יותר מבן נ' מאפיסת הכח כן כהן בעבודת הכתף שוה ללוי. ולמ"ד ל"ד ט"ד א"כ קרא דזאת אשר ללוים כפשטי' וכהנים רשאין לעשות ביותר מחמשים אף בעבודה זו. וסוגיא דחולין כ"ד דמשמע דאין חילוק בכהנים בשנים אתיא אי לא דרשינין ט"ד ויש לפלפל לפמ"ש בח"ס יו"ד לענין איסור סחורה באיסורין דט"ד להוסיף על הקרא לכ"ע דרשינין ול"פ אלא אי דרשינין לקולא לגרוע מהפסוק. והנה מ"ש הרמב"ם בספר המצות דמה"ט במדבר הי' עבודת הכתף ללוים לפי שהי' כהנים מועטין ואח"כ ניתן לכהנים שהי' מרובים זה אי דרשינין ט"ד. ואז ישתנה חוקי התורה כפי הטעם. משא"כ למ"ד ל"ד ט"ד לא נשתנה חוקי התורה והמצות. ובזה סרה קו' הרמב"ן מסוטה דאר"י בכל מקום לוים נושאים דמשמע דדוקא בעת הזאת נשתנה ולדורות לא ניטל מצוה זאת מלוים דזה למ"ד ל"ד טעמא דקרא. שבתי וראיתי במה דאמרינן בחולין יכול אף לדורות כן דלוים נפסלים בשנים וכו' לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף ל"ק למ"ד ל"ד ט"ד אמאי לוים בשילה ובית עולמים לא נפסלים בשנים דכיון דקרא כתיב בפירוש לעבוד עבודת עבודה והיכא דנכתב בפירוש הטעם לכ"ע דרשינין ט"ד

(י) ודרך אגב ראיתי בספר החינוך סי' שפ"ט דבר חדש אחרי שהאריך בטעם דכהנים מוזהרים בעבודת