בית יצחק אורח חיים קכו

ל"ק מגיטין פ"ו דשם אין כשר רק גט אחד והשני פסול ול"ה ב' גיטין וכן כתב הט"א ולפמ"ש הדבר נחמד דבשני גיטין כשירין הוי ז"י וז"י וכ"א פלגא עביד ול"מ משא"כ אחד כשר וא' פסול הוי ז"י וזה אינו יכול ודו"ק הכי נחמד זאת בביאור הש"ס קדושין נ' דמקשה ממעשר דמרבה במעשרות אהא דכל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ומשני שאני מעשר דאיתא לחצאין ומעולם לא אבין מאי ענין חצאין לכל שאינו בזא"ז. ולהנ"ל י"ל בטעם כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו דבתרומה בעי שיתיר שירים ואם מפריש ב' תרומות כ"א עביד פלגא ול"מ דאין בכח זה להתיר שירים. ושפיר משני כיון דאיתא לחצאין מהני בב"א אף דכ"א עביד פלגא ההיתר ושם הארכתי יותר בענין והעתקתי כאן הואיל וביאור דברי התו' סוטה ערבים עלי ויקרים

והנה בגוף הדבר בזר וכהן שעבדו עבודה אי זר חייב נלפע"ד דאינו חייב דבעינין עבודה תמה כדאי' ביומא ד' כ"ד. והיכא שהוא עשה עם כהן לדעתי ל"ה עבודה תמה ובגוף דברי הרשב"א בסי' כ"ח בתשו' לדעתי לא מיעט הרשב"א אך טמא דל"ב שיהי' נושא הרוב אך בנשא מקצת נטמא משא"כ בשבת איכא מיעוט בעשותה ובעי שיעשה לבדו וכן בזב שיהי' הרוב שוכב. אבל ה"ה בשאר איסורין היכא דבעי שיעשה כל האיסור והרשב"א לא נקט שבת אלא למעוטי טמא מת. ואין להאריך יותר

(ה) ודע שבמעין החכמה הקשה על כל הקרבנות דדחי שבת וליעבדי' ע"י ב' או מילה שדוחה שבת ולפענ"ד לפמ"ש לעיל בדעת רש"י בטעם ז"י וז"י דפטור משום דלאו אורחא למיעבד בתרי וזא"י זא"י חייב דאורחא למיעבד בתרי. א"כ אם אתה אומר דאחד אינו יכול לעשות הקרבן נהי דרק מצד האיסור אינו רשאי אבל הוא יכול לעשות מ"מ אם אינו רוצה לעבור על דברי תורה האיסור מחשבו כאינו יכול כיון דאורחי' יהי' בתרי ושוב יתחייב אף ע"י שנים ומ"ש בגמ' דזה יכול פטור מיירי בשוגג לענין קרבן דאז אין חילוק לגבי' בין א' לשנים דלא ידע משבת או מאיסור. או דמיירי במזיד והתרו בו ונתכוין לעבור על דברי תורה דאז האיסור לא מחשבו כא"י כיון שדעתו לעבור אדברי תורה. אבל במילה וקרבן שעושה מצוה ויודע משבת ואחד יהי' אסור לעשות ושנים מותרין הוי מפאת האיסור כזה א"י. ולא יועיל כלום למ"ד חייב ולדברי רש"י שכתבו דלאו אורחי' ודאי הכין הוא דהרי בזה שוב אורחי' בשנים ומ"ה גם במילה בשבת דאמרינין שדוחה שבת ואין עושין ע"י שנים. דכיון דאחד לא יהי' רשאי הוי כא"י מצד האיסור ולא יועיל כלום בשנים. ועיין תוס' סוכה ל"ג מוכח מדבריהם דאף דאסור למעט מיקרי בידו למעט. וכתבנו במק"א דשם כיון שעבר ומיעטו חזינין דדעתו לעבור ולדידי' הוי זאת בידו וכן איתא בתוס' כתובות ד' ז' דבאיסור אכילה ל"א מתוך. דכיון דאסור ל"ה צורך ורק במבשל גיד הנשה כיון דדעתו לאכלו לדידי' הוי צורך כיון דחזינין דלא איכפת לי' באיסור עיי"ש. וכן כתבנו במה שכתבו תוס' שבת מ"ג בשוגג אמאי יאכל בעבר והפריש נימא מיגו דאיתקצאי ולא הקשה אמזיד בלית לי' פירי אחרינא. וע"כ כיון דחזינין שעבר במזיד לדידי' לא איתקצאי כלל. ומ"ה הקשה אשוגג והארכתי בזה הרבה. ואמת דתוס' שבת קכ"ז ב' חילקו בין גריעותא מחמת עצמו לארי' רביע עלי' וכן חילק הר"ן ריש ביצה. והארכתי במ"א לחלק בין איסור חפצא לגברא אמנם לגוף הדבר לענין שנים שעשאוהו יש מקום לסברא זאת ועיין שבת מ"ג ביטול כלי מהיכנו מיחשב כסותר או כבונה כיון שאסור לטלטלו ודעת הרבה פוסקים סוכה ל"ג גבי ענבים דאין ממעטין דתיקון מצוה הוי מלאכה דאוריי' מטעם דיהי' חזי למצוה והענין רחב מאוד ולפ"ז לר"ש דס"ל זה א"י וזה א"י ג"כ פטור הקושיא במקומה וליעבד ע"י שנים דל"ש תי' הנ"ל ומוכח דקרבן ומילה הותרה בשבת. ובזה מיושב מה שמקשים לפוסקים דבשבת אין למול ע"י ב' מוהלים ממאי דמקשה שבת קל"ג ונימא אנא עבדא פלגא דמצוה ופרש"י דעביד ברשות ושם ע"כ התחיל אדעתא שלא יגמור כמ"ש בתשו' רמ"א ומוכח דשרי לכתחילה ע"י ב' מוהלים כמו שהוכיח בתשו' רמ"א. ולהנ"ל נכון דברייתא ע"כ כר"ש דמקלקל חייב דאל"כ איך חייב כרת בלא גמר המילה הרי הוי מקלקל וע"כ כר"ש. ולר"ש דס"ל זה א"י וזא"י נמי פטור מוכח דמילה הותרה ומ"ה שרי להרבות באנשים ומקשה שפיר. משא"כ לדידן שפיר י"ל דל"ה רק דחוי' אין להרבות במוהלים

ובהכי מתיישב מה שהקשה במעיין החכמה ד' ק"ס ד' לבוב ביומא ס"ד דרבא משני כגון שהי' לו חולה ביוה"כ. והרא"ש כתב בטעם דשוחטין לחולה ואין נותנים נבילה מטעם דחולה יעבור על כל כזית ולר"ש דס"ל אין איסור חע"א ובנבילה שנתנבלה ביוה"כ אינו חייב רק משום נבילה לפירש"י א"כ אם ינחור נכרי לא יעבור רק על נבלה ואם שוחט ישראל עובר משום יוה"כ ואין חילוק אצל החולה ואמאי מותר לשחוט. ולהנ"ל נכון דלכאורה קשה אראב"ד למ"ל זאת אמאי אין שוחטין לחולה ע"י שנים. וע"כ כמ"ש דאם אחד אסור לשחוט גם שנים אינם טובים כיון דהוי זה אינו יכול וזא"י וזה לדידן אבל לר"ש דזה א"י נמי פטור עדיף ע"י שנים וכיון דכל עיקר הקושיא לר"ש דאין איסור חע"א לדידי' שוחטין ע"י שנים ועדיף מלהאכילו נבילות. ובלא"ה הסוגיא דיומא כר"ש דלכאורה קשה לתי' רבא מאי קמ"ל דאין שעיר המשלח קדוש במחוסר זמן הרי גם חולין אין לשחוט אותו ואת בנו וא"ל דקרא קמ"ל דחייתו לצוק זו שחיטתו דא"כ מאי הקשה תוס' מעגלה ערופה דלמא דוקא בשעיר דגלי קרא וע"כ דחייתו לצוק סברת חוץ וצ"ל דקרא לר"ש דס"ל שח שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה. ודחי' לצוק שא"ר ומ"מ קמ"ל דלשעיר המשתלח פסול דהוי כמו קדשים שכתבו תוס' חולין פ"ג דגם לר"ש בקדשים מחוסר זמן חייב עיי"ש ד"ה שחיטה שאינו ראוי' ואם נאמר דר"ש ס"ל הותרה שבת לחולה כדמוכח דלדידי' אמאי אין עושין בישול חולה ע"י שנים ולמ"ל קרא כלל דפקוח נפש דוחה שבת וע"כ הותרה א"צ לתי' הראב"ד כלל ומ"ה שוחטין אף ביוה"כ. והוא ישוב נכון ודוק.. והנה לגוף סברתי דאם מצד איסור שבת א"י הוי זא"י וזא"י יש לדמות למ"ש המ"ל פי"א דשבת בשם מהר"י אלפנדרי דאף דאין עיבוד באוכלין בבשר תמידין כיון דאסור באכילה שייך עיבוד: ועיין בר"ן ביומא דאף דבכל שבת אסור לצאת במנעל של קש דהוי משא בשבת של יוה"כ מותר. דאז הוי מנעל. כיון דאסור לצאת במנעל אחר וה"ה י"ל למ"ש רש"י דטעם ז"י משום שרגיל לעשות באחד היכא דהמלאכה אסור בחד ובתרי מותר שוב הרגילות בתרי מצד איסור גם מיושב בזה מה שהקשו המפורשים אהא דשריפת בת כהן אד"ש ולרמב"ם פה"מ פ"ז דסנהדרין דבכל מיתות ב"ד העדים ממיתין הו"ל שנים שעשאו פטורין להנ"ל מיושב דכיון דבכל מיתות ב"ד הי' ע"י שנים הוה אורחי' בתרי וחייב לרש"י וגם למ"ש הו"ל זא"י וזא"י וחייב כדכתיבנא ודוק

(ו) ודע דבמ"ש עוד הטו"ז לענין נטילת הצפורן דהוי משאצ"ל הח"ץ כתב דלהריב"ש גוזז חייב במלשאצ"ל דהגזיזה במשכן הוי לצורך העור. הקשיתי במק"א קו' גדולה דא"כ מנ"ל לר"ש מקלקל בחבורה מדאיצטריך מילה. וכתב רש"י דא"ל דהוי תיקון אצל אחרים היינו אצל הילד דר"ש לשיטתי' דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור עיין ברשב"א וקשיא ומנ"ל דמקלקל חייב. ודילמא איצטריך קרא דמילה שלא לחייבו משום גוזז כמ"ש רש"י עירובין ק"ב יבלת דהוי גוזז וכל גוזז הוי תיקון שמחליק העור. וה"ה בחותך המילה ותיקון אצל הולד ובגוזז חייב מלשאצל"ג והיא קושי' גדולה להריב"ש ומתוך כך נ"ל דל"ש גוזז רק בדבר שאינו מכלל הגוף כגון שערות וצפורן ויבלת אבל לא חלק מהגוף. וכעת מצאתי במרכבת פ"ט משבת שכתב חילוק זה. והגם שמה שהוכיח זאת דאל"כ איך יליף ממילה דמקלקל חייב דילמא משום גוזז. ל"ק מידי דגזיזה שלא לצורך השער הוי משאצ"ל ואנכי הקשיתי להריב"ש. אבל הוא לא הרגיש בזה מ"מ הדין אמת לדעתינו ובמק"א כתבתי בפירוש דברי הירושלמי גבי ספק בן ח' דאמרו בגמרא דידן דמהלינין ממנ"פ אי לאו חי מחתך בבשר מעלי' ובירושלמי יבמות אמרו רבנן דקסרי ובשר המת מאן התיר לך דסברת ירושלמי דאסור משום גוזז דירושלמי כשיטתי' דגוזז לאחר מיתה נמי אסור כמ"ש הטו"ז בשם ירושלמי בסי' של"ו והפלא דהמג"א סי' תקכ"ו הרגיש מהא דמילה בבן ח' דאמרינין מחתך בבשר בעלמא אהא דגוזז לאחר מיתה והנה לא הרגיש דירושלמי לשיטתי' ס"ל דגם בבן ח' אסור מה"ט. ולפי מאי דמשמע ממג"א דבמילה שייך גוזז דלא כמ"ש לעיל צ"ע על הריב"ש הנ"ל: ואולי אף המג"א אין מדמה לגוזז רק בולד מת אבל בולד חי הוי עוקר דבר מגדולו. ואין לו דמיון לגוזז אלא לקוצר

ובגוף דברי הריב"ש שכתב דבמשכן הי' גוזז בעורות תחשים לצורך העור ולא לצורך השער ומ"ה חייב בכל גוזז במשאצ"ל ובסדרי טהרה קצ"ח כתב מנ"ל דהי' גזיזה בעורות תחשים ודילמא לא היה גזיזה רק בכבשים לצורך צמר. ובעורות תחשים הי' מחיקה. ונ"ל לפרש בזה דברי רש"י שבת צ"ד שכתב ס"ד בכלי פטור דאין גזיזה אלא בצמר והקשה בתוס' דבהא ליכא למיטעי דבכל בעלי חיים חייב גוזז כדאיתא בבכורות. והנ"ל דבאמת רש"י ג"כ כוון לתוס' דהוי משאצ"ל ורק דמ"מ חייב משום דהוי במקדש גזיזה בעורות תחשים. ומ"ה כתב סד"א אין גזיזה אלא בצמר. היינו דבמקדש לא הי' גזיזה רק בצמר כמו שעלה בדעת הסדרי טהרה ומ"ה בעי גזייה לצורך השער או הצמר וזאת סד"א. אבל גם בה"א חייב בגזיזה אבל בעי משצ"ל קמ"ל בכלי חייב דבמקדש הי' גזיזה גם בעורות תחשים. וזה פירוש נכון מאוד ברש"י

(ז) ודרך אגב הנני לעורר במה שהקשה ברשב"א שבת פ"ח שרצים בשם הרמב"ן על הושיט ידו לעובר שבמעי' חייב משום עוקר דבר מגדולו ואמאי אינו חייב בבכורות בתולש צמר ותולש כנף ובשבת בחותך צפרניו משום עוקר דבר מגדולו עיי"ש וקצת י"ל עפ"י דברי הגמ' נזיר ל"ז בהאי מזיא מלתחת רבו או מלעיל עיי"ש דמסיק מלתחת ומ"ה בשער ל"ש עוקר דבר מגידולו כיון דמה שגוזז למעלה ובלא"ה לא יגדל יותר רק מה שתחתי' יגדל. ומ"ה אין מחייב בשער וצפורן וצמר וכנף. משום עוקר דבר מגידולו רק בדלדל עובר שבמעי בהמה דאברי' גדילין בכל פעם ורמב"ם דס"ל דלמעלה רבו כמ"ש הל"מ פ"ה מנזירות ה' י"א דפסק בהניח כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר לדידי' באמת אין חילוק ומ"ה ס"ל גם בדלדל עובר שבמעיה חייב משום נטילות נשמה כמו