בית יצחק אורח חיים קכד

מ"ש הוא בסברא דאגד יד שמי' אגד הוה כנח זה ליתא דכיון דהוא הלך ברה"ר ל"ה כנח ובמושיט ודאי חייב לכ"ע ודוק

והנה בגוף דברי הרמב"ן במלחמות שכתב דאף לרבא דתוך ג' במי הנחה ע"ג משהו הוא דוקא באויר שאין סופו לנוח והגאון ר"מ תמה משבת ק' דמבואר להדיא להיפך אולי י"ל דרמב"ן דחה סוגיא דשבת מהא דאמרינין בזבחים כ"ה ע"ב דאויר שסופו לנוח כמונח דמי. ומ"ה כתב כן. מיהו י"ל לחלק בין הענינים ודוק

ודע דלשיטת התוס' עירובין ל"ג הנ"ל דמעביר מרה"י לרה"י דרך חייב דקשה מאוד לדבריהם משבת ל"ז דמקשה אהא דמרה"י לרה"י ועבר ברה"ר אי במעביר טעמא דלמטה מי' עיי"ש ולא מקשה אי לעשה מי' מ"ט דרבנן דפטרו. דזה קו' גדולה לתוס' שהרגיש הרשב"א בזה. אמנם י"ל דל"מ להקשות מזה דדילמא מיירי בלא העביר ד' אמות ברה"ר. דהי' מרה"ר דרך קצר בין רה"י לרה"י ובכה"ג מודו תוס' עירובין דפטור: דדבריהם מיירי בהעביר ד' אמות ברה"ר ודוק

(ט) ודרך אגב נ"ל בישוב קו' התוס' שבת ל"א אהא דמחייב ר"ש בסותר ע"י לבנות והאיך משכחת לה שיהא מתקן בסתירה זו יותר משלא הי' בנוי שם מעולם. וי"ל דמשכחת לה בסוכה של מצוה דאמרינין בסוכה ט"ו דאף דאין מסככין בנסרים שיש בהן ד' מ"מ בתקרה שאין עלי' מעזיבה מהני שיפקפק לשמואל אף ביש בתקרה ד' דלבטולי תקרה בעי ל"ג משום תקרה. ולפ"ז אם נוטל תקרת הבית אדעתא לסכך בהן חייב משום סותר ע"מ לבנות ובזה מתקן בסתירה זו יותר משלא הי' בנוי שם מעולם דבנסרים של ד' אלו לא הי' בנוי מעולם פסול הסוכה משום גזירת תקרה ועתה הסוכה כשרה כיון שיבטל התקרה ל"ג ע"כ שפיר חייב וא"ל דל"ה סותר ע"מ לבנות דסכך ל"ה רק בנין ארעי דלדעת הפ"מ סי' שט"ו ס"ק א' וסי' תרכ"ו ס"ק ח' אסור לסכך מדאורייתא משום בונה והוי שפיר סותר ע"מ לבנות. אמנם אף לדעת הגאון מלייפניק בס' עטרת חכמים סי' ו' דל"ה רק בנין עראי מרע יש מקום לומר דסותר ע"מ לבנות בנין עראי נמי חייב דטעמא דסותר שלא לבנות פטור משום מקלקל משא"כ בסותר ע"מ לבנות בנין עראי והוא צריך לבנין עראי ל"ה מקלקל ואף דבהושענא אם ממעט ביו"ט ל"ה רק מתקן דרבנן מ"מ אין זה דומה לזה דהוי סותר אהל ממש וחייב. והוא ישוב נחמד לקו' התוס' מיהו למ"ש המג"ש שבת ק"ה הובא לעיל דמצוה דרבנן ל"ה צל"ג די"ל גם בזה אין מועיל דרבנן לחייב מפאת כן אבל יש לחלק ועוד דזה תלוי באשלי רברבי

והנה ראיתי בספר אהל דוד ביבמות ז' הקשה אהא דביומא פ"ה דר"ע יליף פקוח נפש ד"ש מעם מזבחי ולא מעל מזבחי. ולהחיות אפי' מעל מזבחי וכיון דדוחה עבודה דעבודה ד"ש א"ד דלהחיות ד"ש והקשה נימא רציחה תוכיח דדוחה עבודה וא"ד שבת. ותי' דמה לרציחה שא"ד עבודה מעל מזבחי. משא"כ לחיות דדוחה עבודה מעל מזבחי. והקשה נימא קבורת מת מצוה הוכיח. ותי' דרשב"א כתב למ"ד משאצ"ל פטור קבורה מ"מ הו"ל משאצל"ג ויסבור הכי ר"ע ואין לעשות תוכיח. הנה מ"ש דר"ע ס"ל משאצל"ג פטור אינו מוכרח. (וקצת יש ראי' דר"ע ס"ל משאצל"ג חייב דמהרש"א כתב בב"ב קי"ט בחדושי אגדות אהא דר"ע "ל מקושש זה צלפחד משום דנתכוין לשם שמים לדעת באיזה מיתה דנין וכתב שם ויש שאלו האיך חטא באיסור שבת לידע באיזה מיתה דנין. ותי' דכיון שלא הי' צריך למלאכה הו"ל משאצ"ל ומיהו הוא ודאי חייב מיתה בדיני אדם שלא הי' העדים שהתרו בו יודעין שעשה על דעת כן ואינן אלא דברים שבלב. ודנין אותו למיתה עפ"י העדות. עיי"ש ודברי מהרש"א תמוהים מאד דהרי משה שאל להקב"ה והקב"ה צוה להמית אותו. ואם באמת הי' פטור ורק שהעדים טעו בכונתו איך צוה הקב"ה להמיתו והוא יודע מחשבות דבאמת פטור ממיתה ואף שיכול להיות שמשה שאל בסתם הדין דמחלל שבת במה נידון אבל הקב"ה שהשיב מות יומת האיש ל"ש לומר שלא יודיע שא"ח מיתה ונ"ל לפרש כונתו הכי דבאמת ר"ע ס"ל דמשאצ"ל חייב. ולכן הי' חייב מיתה. וצלפחד טעה וסבר משאצ"ל פטור ורק דקשי' למהרש"א לסברת צלפחד דפטור במה יודע לו באיזה מיתה דנין כיון דאינו חייב מיתה ולכן תי' דהעדים לא ידעו כונתו ומשה לא ישאל רק בסתם הדין דמחלל שבת וכן ישוב הקב"ה כיון דהעדים אין להם לדון על המחשבה. אבל באמת עפ"י הדין עבר עבירה שיש בה חיוב מיתה. דמשאצ"ל חייב וצלפחד טעה בדין וכיון שהתרו אותו עדים וטועה בדין קרוב למזיד חייב באמת מיתה בהתראה. ועכ"פ מוכח קצת דר"ע ס"ל משאצ"ל חייב. מיהו יש לדחות ראי' זו ועיין בישי"ע ה' יו"ט ריש סי' תצ"ה דמייתי למהרש"א בסנהדרין חדושי אגדות דר"ע ס"ל משאצ"ל חייב ולע"ע לא מצאתי זאת אולי ט"ס יש בדבריו וכונתו למה דכתיבנא)

אמנם עיקר ק' הגאון בעל אהל דוד לק"מ. דהנה בסנהדרין ל"ה מקשה ר"ל דתהא קבורת מ"מ דוחה שבת מק"ו דעבודה. ומשני שם רציחה תוכיח ומשם מוכח דהא דקבורת מ"מ דוחה עבודה הוא דוקא כל עוד שלא עסק בעבודה אבל מעל מזבחי א"ד עבודה דאס"ד דמ"מ דוחה עבודה מעל מזבחי לילוף ק"ו מעבודה דתידחי שבת ול"ל רציחה תוכיח דמה לרציחה שאינה דוחה עבודה מעל מזבחי. וע"כ גם מת מצוה א"ד מעל מזבחי

ולפ"ז שפיר יליף ר"ע דפקוח נפש ד"ש וליכא למימר קבורת מ"מ תוכיח דמה למ"מ שאינו דוחה עבודה מעל מזבחי משא"כ להחיות וז"ב. ולפ"ז נ"ל דמקרא מגלה נמי א"ד עבודה רק קודם עבודה ולא באמצע עבודה וז"פ. וגם במת מצוה הוא פשוט דעוסק במצוה פטור מן המצוה ודו"ק

ודע דהתוס' זבחים ט"ז הקשו דיהא גזלן מחלל עבודה ק"ו מבע"מ שכשר לעדות כ"ש גזלן שפסול לעדות ומה שתי' צ"ע עיין במפורשים. ונ"ל לישב בפשיטות מדאיצטריך מעם מזבחי דרציחה דוחה עבודה ואס"ד דילפינין ק"ו מעדות רוצח ודאי מחלל עבודה ולמ"ל קרא ואין לומר דקרא איצטרך בעשה תשובה דז"א דהיכא דחייב מיתת ב"ד ל"מ תשובה גם להכשיר לעדות כמש"ל ס"ס ח"י בשם שושנת העמקים סוף כלל ו' וע"כ מוכח דרשע אינו מחלל עבודה. וכן מוכח מתוס' יבמות ו' שהקשו מהורג נפש דאינו נושא את כפי' ה"ה לעבודה ותי' דע"כ אינו מחלל עבודה מדאיצטריך מעם מזבחי. והרי דעת ר"ג ורש"י דכהן שהרג את הנפש ועשה תשובה נושא כפיו ועיין א"ח סי' קכ"ח ודילמא קרא דמעם מזבחי בעשה תשובה וע"כ דבחייב מיתה ל"מ תשובה ומיושב קו' התוס' זבחים בטוב טעם. ועיין בכורות פ"ז מ"ז בתיו"ט ופ"מ א"ח סי' קכ"ח ס"ק נ"ח. והנה שיטת הרמב"ם דרציחה דוחה עבודה אפי' מעל מזבחי כמ"ש בה' רוצח. ועיין מ"ל פ"ה ה' י"ב שכתב דסוגיא דיומא נדחית מפני סוגיא דסנהדרין ואינו מוכרח כמו שהרגיש המ"ל מרש"י שם. ולדעתי יראה דר"מ יסבור האי דאיתא בבכורות שהמית את האדם כשר לעבודה מיירי בשוגג. אבל במזיד פסול לעבודה עכ"פ לכתחלה. ולכן פוסק דבמזיד אף מעל מזבחי. ואכ"מ להאריך יותר. מיהו אם נאמר כרש"י יומא י"ג דכהן הדיוט אונן אינו מפסיק באמצע עבודה וכרמב"ם דגם באמצע עבודה רציחה דוחה עבודה א"ר מקרא דגזלן אינו מחלל עבודה די"ל קרא איצטריך לעומד באמצע עבודה. אבל כבר חלקו התוס' על רש"י ביומא ודוק כי קצרתי

סי' לה

ב"ה ברעזאן יום ו' כ"ג אייר יחל ישראל אל ה' לפ"ק

שלום וברכה וכ"ט לכבוד ידידי כנפשי הרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה המפורסים מוה' זאב האממער נ"י האבד"ק באלשוועמץ וכעת ראב"ד ומ"ץ בק' סטריא

(א) ע"ד אשר הקשה כת"ה במה שנתוכחו הפוסקים באשה ששכחה ליטול צפרניה אם מותר בשבת ע"י נכרי והטו"ז יו"ד קצ"ח אוסר והנקה"כ כתב דמסייע א"ב ממש ואפילו איסור דרבנן ליכא וע"ז נתוכח ז' הגאון ח"ץ וכת"ה הקשה מגמ' עירוכין י"א דמסייע גזרו בי' רבנן ולפי מה דפסק אביי דמשורר ששיער במיתה משמע דיש חילוק בין איסור מיתה לאיסור לאו כחילוק הגמ' שם ולא כפי מה שדחה שם ורמב"ם פסק כאביי ולפ"ז ה"ה בשבת אסור מסייע ותמוהין דברי הנקה"כ ע"כ. הנה הרמב"ם פסק להדי' בג' מכלי המקדש לוים שעבדו עבודת כהנים או שסייע לוי וכו' הרי הוא במיתה ומשמע דמסייע במיתה ודלא כשיטת ש"ס דידן אך דמשמע מלשון ספרי שא"ל חזור בך שאתה מתחייב בנפשך ולפ"ז יהי' מוכח יותר דמסייע כעושה ממש מדאורייתא ועיין בכ"מ ולישב דבריו נ"ל כמ"ש ז' הת"ש בסי' ב' היכא דשנים עושים וכ"א יכול לעשות זאת הוי כעושה ממש דדוקא בשבת ממעטינן זה יכול וזה יכול אבל בשאר איסורים חייב. והיכא דאחד אינו יכול ל"ה רק מסייע. והספרי הבין דר"י ב"ח הי' לבדו יכול לעשות והוי כעושה ממש. וגמ' דידן הי' סבורים דריב"ח רצה לסייע בענין שאין הוא לבדו יכול לנעול ול"ה רק מסייע א"כ מה"ט י"ל שדחה רמב"ם גמ' דידן דס"ל כשיטת הנקה"כ דמסייע בענין שאין יכול ל"ה אפילו אד"ר ומ"ה פסק כספרי ולכאורה י"ל שיטת הרמב"ם והסתירה שבין הספרי לגמ' דידן לפמ"ש הריטב"א בקדושין מ"ג למ"ל קרא לשחיטה חוץ דפטור בשנים ששחטו ולא יליף משבת דשנים שעשאו פטורין ותירץ דה"א בש"ח חייב כמו דחייב בהעלאה דילפינין מקרא דאיש איש. וזה לדעת ר"ש דס"ל בזבחים ק"ח בהעלאה חייב בשנים אבל לר' יוסי דבהעלאה פטור שפיר ילפינין משבת לכל דוכתא דשנים העושים פטורין. א"כ סתם ספרי ר"ש שפיר קאמר לשיטתי' חזור בך שאתה מתחייב בנפשך דילפינין מהעלאה דשנים העושים חייבין וה"ה היכא שלוי משורר נעל דלת עם משוער. וגמרא דידן קאי לר' יוסי ולדידי' בכל דוכתא פטור ול"ה רק כמסייע ומדרבנן אסור. ורמב"ם שפסק בהעלאה חייב שפיר מביא דחייב מיתה כר"ש וזה ישוב נכון ואמנם יש מקום לו' דגם לר"י ב' שעשאו חייבין דבאמת קשה לר' יוסי דס"ל גם בהעלאה שנים אין חייבין למ"ל קרא דההוא דאין שנים חייבין על שחיטה חוץ. לדידי' ליליף משבת דל"ש תי' הריטב"א ואך לדידי' י"ל דה"ל ש"ח וקרא דבעשותה שני כתובים הבאים כאחד