בית יצחק אורח חיים קכג

מאדמה שלא תטמא האדמה. כדכתיב לא תלין ולא תטמא אדמתך. הו"ל משאצ"ל משא"כ כשזה נהנה ממנו וניטל שכר ומכוין להנאה דידי' הו"ל לדידי' משצ"ל. כן נ"ל ברור ודוק. ועיין סי' תקכ"ו ס"ל לטו"ז דמותר ליטול שכר עבור קבורה ביו"ט שני ורש"ל אוסר ולמ"ש הטעם פשוט לאיסור. דאם אין נוטל שכר הו"ל משאצ"ל משא"כ בלוקח שכר. ושמא לא התירו חז"ל בכה"ג. ודע דלתוס' דס"ל תיקון מצוה הו"ל צל"ג. צ"ל הא דבמשנה מוציא מת לקברו הוי משאצ"ל מיירי במת עכו"ם כדמוקי בלא"ה בירושלמי ואין כאן תיקון מצוה. אמנם י"ל דהוצאת המת הו"ל רק הכשר מצוה וגם תוס' מודו בהכשר מצוה וס"ל לתוס' לחלק בין הכשר מצוה למצוה גופי'. ובהכי ניחא דברי תוס' פסחים מ"ז שכתבו בחופר לצורך כיסוי הו"ל משאצ"ל ולכאורה הו"ל תיקון מצוה וה"ל משצ"ל כדכתבו תוס' שבת ק"ו להנ"ל נכון דחפירה לצורך כיסוי הו"ל רק הכשר מצוה ועדיין צ"ע בזה

(ה) שוב מצאתי במאירי שהרגיש בקו' זו אמאי לר"ש פטור במוציא המת והלא מצות הו"ל צורך לגופו. והנ"ל בזה דעד כאן ל"ה מצוה צורך לגופו רק מצוה מדאורייתא ולא מצוה דר' ומה"ט נכון דפטור בקורע על מתו לר"ש אף דהוי תיקון מצוה כמו שהקשה התוס' דף ק"ה והיינו מה"ט דל"ה רק מצוה דרבנן וכן כתב במג"ש לישב שיטת רש"י מקו' התוס' ועיין בתיו"ט מזה במשנה דקורע על מתו (והנה העירני הרב החריף ובקי מ' יצחק צבי העמערלינג מפה"ק שדברי המג"ש תמוהים שכתב בדף ק"ה בישוב קו' התוס' דס"ל לרש"י דמצות קריעה היא דרבנן וכיון דמדאור' לאו מצוה קעביד וחייב חטאת איך יפטרוהו רבנן כיון דמדאו' חייב ונמצא חוטא נשכר. ודבריו תמוהין דאם מדאו' לאו מצוה היא פטור מחטאת דהו"ל משאצ"ל ומדרבנן חייב והוא כ' להיפך ועל כרחך ט"ס יש בדבריו וצריך להפוך דבריו וכן נ"ל ראי' לסברא זאת דקשי' בגמ' למה לר"י חייב חטאת בקורע כיון שיצא ידי קריעה הו"ל טועה בדבר מצוה ועשה מצוה וע"כ כיון דמדאורייתא חייב לא נפטר מפאת מצוה דרבנן וה"ה להיפך לר"ש כיון דמדאו' פטור לא חייבו חכמים ובטעה"מ ה' לולב נסתפק בטועה בד"מ דרבנן והנה לפנינו ראי' נכונה) ובסנהדרין קאמר ר"י משום רשב"י רמז לקבורה מן התורה וכתב הל"מ פי"ב מאבל דלהאי לישנא ל"ה קבורה רק מדרבנן. ומ"ה ל"ה לר"ש צל"ג דקאי בשיטתי' דל"ה מדאו' וללישנא קמא שם דגם לרשב"י קבורה דאו' יסבור דר"ש ס"ל מצוה ל"ה צל"ג ולפ"ז מיושב קו' תוס' ב"ק ל"ד בהא דמחייב ר' אבהו בחובל וא"צ לכלבו והלא לר"ש בעי צל"ג גם במקלקל כדמוכח בהנחנקין להנ"ל הכל תליא בזה דר' אבהו סובר דלר"ש קבורה מ"ה ומדפוטר ר"ש במוציא מת לקברו מוכח דס"ל מצוה ל"ה צל"ג וקשיא ממילה ומהבערת ב"כ וע"כ לר"ש ל"ב במקלקל צל"ג ולכן ס"ל כן ר' אבהו ור"י כשיטתי' סובר דר"ש ס"ל קבורה ל"ה מ"ה כאיכא דאמרי ולכן פוטר ר"ש ולעולם תיקון מצוה הו"ל צל"ג ולכן לדידי' גם לר"ש במקלקל בעי צל"ג ולכן פוטר בא"צ לכלבו. וסוגיא דהנחנקין ודכל כתבי קאי בשיטה זו והענין נחמד

(ו) והנה המהרי"ק שורש קל"ז כתב בהא דיבמות קכ"ב דא"ל נכרי לא ליקטלי לך כדקטלי לפלניא דא"ל בשל קדרה בשבת. דלא הוי רוצה להכשילו רק באד"ר כיון דהבישול ל"ה רק בשביל שירא שלא ימות וכן כתיב שם מהא דקטל אספסתא ושדי לחיותא בסנהדרין ע"ד ושאלני חכם אחד להבין דבריו דהרי עצם המלאכה היא מלאכת התיקון ומה לי אם אינו צריך לדבר. ואינו דומה למשאצ"ל דל"ה תיקון בהמלאכה ובתולש עולשין אינו מכוון למלאכה והוי פ"ר דלא ניחא לי' אבל לא היכא שמכוון למלאכה ועושה המלאכה רק שאצ"ל. והראיתי מקור לדבריו מדברי התוס' הנ"ל דהואיל ותכלית הבישול היא ההבערה אינו חייב על הבישול ה"ה היכא דתכלית המלאכה שלא יהרגנו הוי משאצ"ל אף דגוף המלאכה הוי תיקון. אמנם קשה לי מתוס' שבת ע"ב ד"ה הניחא שכתבו אם חלל שבת מאהבה ומיראה חייב עיי"ש ואיך חייב חטאת בחלל שבת מיראה הרי הוי משא"צ כמו שכתב מהרי"ק הנ"ל. וא"ל דהתו' קאי לר"י דמשאצ"ל חייב. דמ"מ מה הקשו התוס' ונוקמא ברייתא כר"ש וא"ש מה דפטור בשבת בעובד מיראה משא"כ בע"ז חייב וצ"ע. ושוב מצאתי בפ"י שבת ע"ב שהרגיש בזה אולם לא הביא דברי מהרי"ק והפ"י מייתי למהרש"א שכתב אם מקושש לשם שמים נתכוין הו"ל משאצ"ל. ולפענ"ד דוקא עושה מלאכה מיראה לסלק הנזק הוה משאצ"ל כמו מפיס מורסא אבל בעושה מלאכה מאהבה לשם שכר הו"ל משצ"ל. ובהכי מיושב מה שהקשיתי מכיבוד אב ביבמות ו' דאין עשה דוחה ל"ת והרי הוה משאצ"ל כשעושה לשם מצוה וע"כ כנ"ל ודו"ק: (ודע דתוס' סנהדרין ל"ה ד"ה אין לא ס"ל סברת תוס' שבת הנ"ל שכתבו אפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור יש חילול שבת משום פתילה ובשאר מיתות ב"ד משום כפרה ולתוס' שבת הנ"ל למ"ד מקלקל פטור גם אבישול פטור כיון שהתכלית היה לקלקל ודוק. וצ"ע אתוס' סנהדרין הנ"ל שכתבו דתיקון היא משום כפרה דבת כהן והרי בחייבי מיתות ב"ד ל"ה כפרה עד עיכול בשר כדאיתא סנהדרין מ"ז ול"ה תיקון בשעת קלקול ותוס' כתבו שבת ק"ו דלר"י בעי תיקון בשעת קלקול עיי"ש ונ"ל דמה"ט דקדקו תו' שבת ולא כתבו משום כפרה רק משום מצוה)

והנה בעמדי בזה נ"ל לבאר מה שהביא פ"ח בשם א"מ סי' תנ"ד בהוציא מצה לר"ה א"י דהוה מהב"ע והפ"ח הקשה מתוס' סוכה דל"ה המצוה ע"י העבירה ולזה י"ל כגירסא דאתרוג של אשירה פסול משום מה"ב שהובא בתוס' שם אך אנכי הקשיתי עליו מסוגי' ערוכה דסוכה מ"ב דאמרינין שם מהו דתימא ע"כ ל"ק ר"י היכא דקעביד מצוה ואם הוציא מצה לרה"ר א"י ה"ה בהוציא לולב לר"ה א"י ולא עביד מצוה. ולישב דברי הרוקח נ"ל עפ"י מ"ש המ"א סי' שס"ח וסי' תפ"ו דכזית בינוני גדול מגרוגרות. הגם דדברי המג"א צ"ע שם אבל ע"כ צ"ל דסוגיות חלוקות בזה. כמ"ש הישי"ע ש"א ס"ק ג'. וכש"כ לפמ"ש הח"ס דכזית מצה הוה אף מבין החניכיים הוא שיעור גדול מגרוגרות. ומ"מ י"ל דהוציא גרוגרות לר"ה כיון דחייב משום הוצאה והוי שיעור חשוב יוצא בו משום מיגו ומ"ה כתוב באהל מועד דא"י דהוה מה"ב ובזה המצוה ע"י העבירה דלולא העבירה לא הי' כשיעור ומיושב קו' הפ"ח וגם קושיתי מסוכה מיושב דדוקא במצה דליכא שיעור זולת העבירה סובר אה"מ דא"י ומיושב גם מה שהקשו האחרונים עליו מירושלמי ודוק

(ז) והנה לעיל הבאתי דהיכא דנשתנה הדבר באמצע המלאכה תליא באיבעי' אי יש דיחוי אצל שבת הנה זה כביר העירותי בשבת ח' הא דזרק כורת כפאה על פיה שבעה ומחצה פטור. וכתבו התוס' הטעם דכשמגיעות המחיצות תוך ג' יש שם מחיצות י' לבד השולים והוי רה"י וחשוב כנח באותו שעה ושוב אינו מתחייב אע"ג דלאח"כ נופל לארץ ובטל ממנו רה"י ודברי התוס' צ"ע למ"ד תוך ג' צריך הנחה ע"ג משהו. ואמאי חשיב כנח. וכבר הרגיש בזה הרמב"ן במלחמות ומה שתי' דזה דוקא באויר שאין סופו לנוח כבר תמה הגאון ר"ע איגר עליו מגמ' ערוכה ד' ק'

אמנם אם נפרש הסוגיא במקצת כפי' רש"י ומקצת כפי' התוס' היינו דנפרש טעם דזרק כורת כרש"י דפטור משום שהוא רשות בפ"ע ובמשכן לא היו זורקין רשויות. ונפרש כפאה על פי' דמיירי ברחבה ו' דהוא ג"כ רשות בפ"ע. א"צ לומר דהוי כנח באותו שעה. דבאמת ל"ה כנח. אך מ"מ פטור דכמו בהי' כזית וצמק וחזר ותפח באמצע פטור למ"ד יש דיחוי אצל שבת כן אם בשעת עקירה ל"ה רשות בפ"ע ובאמצע המלאכה נעשה רשות ואח"כ בשעת הנחה ל"ה רשות נמי פטור. א"כ יש מקום לומר דסוגיא זו קאי לסברא דיש דיחוי אצל שבת. ולכן פטור ונהי דהו"ל איבעי' דלא איפשטא מ"מ ליכא לחיובי. דשמא יש דיחוי אצל שבת. ומ"ה נקט בגמ' סתמא ודוק בהערה זאת ובגוף הדבר צריך לפרש מ"ש בצמק וחזר ותפח או בהי' קלקול באמצע מלאכה שכתבתי לעיל או בנעשה הדבר רשות באמצע המלאכה תלי' באיבעי' ואמאי בזרק מר"ה לר"ה דרך מקום פטור חייב. דהחילוק פשוט דשם לא נעשה שינוי בהחפץ רק בהמקום משא"כ בנעשה שינוי לפטור בהחפץ. ועוד דתוס' כתבו שבת ו' ד"ה מידי דהוה דדרך בית שיש לפני' צדדין וכן מסתמא הי' במשכן. א"כ משם ילפינין דזורק דרך מקום פטור חייב. משא"כ בהי' שינוי בהחפץ לפטור

(ח) ובימי חורפי הקשיתי בסוגיא דכורת אהא דגבוה י' ורחבה ו' פטור ופירש"י מטעם דבמשכן לא הי' זורקין רשיות ותוס' פירשו משום דהוה כזורק מרה"י לרה"י דרך ר"ה. וקשי' מהא דאמרינין שבת מ"ט הם הורידו קרשים מעגלה לקרקע ואתם אל תוציאו מרה"י לרה"ר. והרי הקרשים הי' רחבין אמה ומחצה. ובבואן פחות מג' סמוך לקרקע כלבוד דמי והו"ל עמוד גבוה י' ורחב ד'. והו"ל רשות בפ"ע. וגם לתוס' קשה דהו"ל מוציא מרה"י לרה"י דרך ר"ה כיון דהו"ל כנח תוך ג' והו"ל רה"י. ועיין שבת צ"ח דבחידן מנח להו בעגלות ומסתמא כך הורידן ולשיטת תוס' עירובין ל"ג ד"ה דהדר זקיף דבמעביר מרה"י לרה"י דרך ר"ה חייב. ל"ק דבהורדת קדשים הוה מעביר וחייב. אבל לרשב"א שבת צ"ז שחולק על תוס' עירובין הנ"ל קשיא. שוב ראיתי דלק"מ דהרי דוקא בכפאה על פיה חייב בז' ומחצה אבל בשולים למטה ל"א לבוד כמ"ש התוס'. משום דל"א לבוד אלא במחיצות ולפ"ז דוקא בכורת נחשב רשות או זורק מרה"י לרה"י דרך ר"ה משא"כ בקרשים. ויתכן יותר למ"ש הרשב"א בחידושיו וז"ל ומסתברא לי דל"א תוך ג' סמוך לג' כקרקע אלא להתחייב בו כאלו זרקו לקרקע ונח בו ממש או כאלו נתמלא עפר ואלו הי' אותו אויר קרקע מתלקט ועולה מאותו מקום אתה מודד עשרה טפחים אבל שנראה כאלו נשתרבבו שולי הכלי ונחשב הכלי כאלו אזדו למעלה מי' בכי הא ל"א לעולם עיי"ש בדברי' כי הם ערבים. ואמנם בכפאה על פי' ס"ל לרשב"א ע"כ כאלו נשתרבבו למעלה ואגדו מקום פטור וה"ה לשיטת רש"י מיושב קו' הנ"ל דדוקא בזרק כורת גבוה י' היה רשות בפ"ע אבל קרשים גבוה ט' ונחו תוך ג' אף למ"ד ל"ב הנחה ע"ג משהו מ"מ ל"ח הקרש רשות בפ"ע רק כאלו הקרקע שתחתי' נתמלא עפר. ומ"מ ל"ה רשות בפ"ע ודוק ועיין בתשו' מאמר מרדכי סי' נ"ח מביא שם קו' הנ"ל בשמי ובן המחבר ידידי הה"ג נ"י הוסיף שם דמעביר חפץ מרה"י לרה"י דרך ר"ה והאדם עומד ברה"ר חייב כיון דאגד גופו שמי' אגד הוי כמונח ברה"ר. הנה כבר כתבתי שכן כתבו תוס' עירובין ל"ג, והרשב"א חולק. אמנם