בית יצחק אורח חיים קכב

כזית תרומה שיהי' חשוב בפ"ע לאסור באכילה בטומאה מדנקט כזית ושיצטרף לטמא אחרים וליתא לתי' המ"ל ואולי יש לישב דברי' דחשיבות זה לא בא בשעת הנחה. ודוקא לתוס' חשיבות זה מועל בשעת הנחה. אבל מה שתירצתי לדברי הרמב"ם נכון דע"כ מחק תרומה מקושית מקלקל כדכתיבנא מיהו למה שפסק הרמב"ם בט"ע בכל שהו לא א"ש גם תי' שלי. דהרי נתקלקל ג"כ באמצע המלאכה דתיכף כשבא לבית נתקלקל דט"ע קיבל אף קודם הצירוף וכשנתקלקל באמצע המלאכה כבר כתבתי לעיל דתליא בהאיבעי ראשונה. ובשלמא לשיטת תוס' דט"ע ג"כ אין בו מדאורייתא רק בכביצה לא בא הקלקול רק בשעת הנחה אבל לר"מ גם בתרומה בא הקלקול באמצע. ואמנם לפ"ז יותר נכון דברי הרמב"ם ונאמר דמה דבעי רבא לענין תרומה היינו לצד הסברא דאין דיחוי אצל שבת. שייך למיבמי' גם לענין תרומה. אף דהוי קלקול מ"מ כיון דהוי קלקול באמצע חייב ושייך למיבעי אי אמרינין מיגו. אבל הרמב"ם דפסק דהוי ספק אי יש דיחוי לא הביא בתרומה דהרי בלא"ה ספק אי יש דיחוי ופטור מטעם מקלקל להכי נקט האיבעי רק בחולין מיהו עדיין קשי' לרמב"ם משתי הלחם דכיון דפסיק דספק אי יש דיחוי אמאי בש"ה ולה"פ בגרוגרות ושמא גם בש"ה ולחה"פ לא פסיק רמב"ם כא"ש. ועדיין צ"ע

(ב) והנה לישב הקו' הנ"ל הי' נראה דמקלקל ל"ה רק במקלקל גוף החפץ מה שהוא נקרא קלקול לכל העולם אבל מה שקלקל מצד איסור או טומאה כיון דבגוף החפץ ל"ה קלקול ל"ה זאת מקלקל שיפטר מחמתו משום שבת ועיין בר"נ ריש ביצה שכתב דתרנגולת העומדת לאכילה אף שאסור משום שבת לא יצאה מתורת אוכל דארי' היא דרביעה עלי' ומה"ט י"ל דלא מיקרי מקלקל. ומיושב מה שמקשים אהא דמבשל גיד הנשה ביו"ט דחייב משום מבשל והרי הוי מקלקל להנ"ל נכון ויבואר לפנינו. והא דאמרינן בפסחים ע"ג שוחט לע"ז מאי תיקן. היינו דשם הוי קלקול בגוף החפץ דשחיטה גופי' מקלקל חפץ ובעי תיקון אבל היכא דלא עשה קלקול בגוף החפץ ל"ה מקלקל

והנה זה כבר הבאתי ראי' מר"י הסנדלר דס"ל מעשה שבת אסור לעולם. ולדידי' תיקשי איך חייב אמעשה שבת והרי כל מ"ש הוי מקלקל. וכעת ראיתי דזה אין ראי' דאם אסור מדאורייתא אהכי חייבי רחמנא כמ"ש התוס' ב"ק ע"ו ע"ב ד"ה והלא זריקה מתרת דאף לר"ש דשחיטה שא"ר לש"ש אם או"ב נוהג בקדשים אהכי חייבי רחמנא אם לא יתערב עמו איסור אחר: ובהכי נ"ל בישוב דברי הרי"ף שבת פ' כירה שכתב בפלוגתא דרב אחא ורבינא דפליגא אי מעשה שבת דאור' או דרבנן. דקיי"ל ר"א ורבינא הלכה כהמקיל הילכך אין הלכה כר"י הסנדלר. ותמה הר"ן דהרי הם פליגא אליבא דרי"ה (ועיין מה שכתב הגאון ר' אלי' מווילנא דבר נחמד. וכבר נתעורר בזה ג"כ בים התלמוד). להנ"ל י"ל דבשלמא למאן דס"ל דריה"ס אוסר מדאור' מקרא ל"ק מכל מלאכת שבת דהוי מקלקל דאהכי חייב רחמנא כיון דליכא קלקול אחר. אמנם אם מדאור' מותר. ול"ש אהכי חייב רחמנא אין סברא שחכמים יאסרו המלאכה ולבתר שאסרו שוב הוי מקלקל כעין שכתב התוס' פסחים כ"ט דכיון מדרבנן ל"ש מידי וה"ה הכי ושוב אין סברא שחכמים יאסרו כל המלאכה שיפטור מחמתו מהחיוב. ולכן אין הלכה כרי"ה. דרי"ה ע"כ יסבור דכל מקלקל חייב דאל"כ אין סברא שיאסרו רבנן. ואנן קיי"ל מקלקל פטור ולכן אין הלכה כר"י ה' (ותיקן לגבי נכרים ל"ח תיקון להרי"ף ובפסחים ע"ג לא יפרש הרי"ף כפירש"י דהוי תיקון לגבי נכרים. רק כמ"ש הצל"ח דהוי תיקון לישראל שלא יתחייב משום אמ"ה אם התרו בו משום זה לבד)

(ג) והנה בגוף סברא הנ"ל הי' נ"ל דזה תליא אי כל האיסורין הוי איסור חפצא כשיטת רבינו זרחי' הלוי הובא בנ"י ובריטב"א פ"ב דנדרים במשנה דזה חומר דס"ל מה"ט אין נדר חל על איסורין. דלפ"ז מיקרי זה קלקול בגוף החפץ. אמנם לשיטת רמב"ן שם דנדר חל על איסורין מטעם דאיסורין ל"ה רק איסור גברא. ל"ה זאת קלקול בגוף החפץ דארי' היא דרביעא עלי' כמ"ש הר"ן ריש ביצה (עיין לעיל סי' ב' שהארכתי בפרט זה לענין פלוגתא דר"י ורבנן במ"ב) ובהכי נ"ל בהך דסוכה ל"ג גב' אין ממעטין ביו"ט משום מתקן שפירש"י דל"ה רק דרבנן ולכאורה אמאי ל"ה תיקון דאור' למ"ד שבת ק"י דתיקון מצוה הוי תיקון דאורייתא להנ"ל י"ל דבלולב כיון דהוי מ"ע אקרקפתא דגברא כמ"ש הר"ן נדרים י"ח דמצוה ל"ה רק חיוב אגברא לא הוי זאת תיקון מדאור' דבגוף החפץ לא תיקן מידי ודוק. משא"כ במילה הוי תיקן הולד ובשריפת בת כהן תיקן לגבי דידה שיהי' לה כפרה ודוק

ולפי הנ"ל יתיישב סוגיא דביצה י"ב בט"ט דאמרינן שם הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש הוא דאי ב"ה הא אמרו מתוך שהותרה לצורך ה"נ נימא מתוך שהותרה הבערה לצורך ומקשים העולם דפתח בתרתי בהבערה ובישול ומסיים בהבערה לבד עוד הקשו לרמב"ם דפוסק דל"א מתוך רק בהבערה והוצאה אמאי אמרינן הכא הבערה ובישול אינה משנה הרי בבישול ל"א מתוך להנ"ל נאמר. דהתוס' הקשו מאי צורך איכא במבשל גיד. וכתב הריטב"א במכות כ"ב וז"ל ואע"ג דההיא אינו אלא בשיש בו צורך יו"ט י"ל דההוא למשרייהו לכתחלה אבל לפטור ממלקות אף דמבשל כזה אינו לוקה כיון שהבישול בעצמו ראוי ליו"ט אלא דרביעה עלי' ארי' דאיסורא. ונ"ל דכ"ז אי איסורין ל"ה רק איסור גברא והחפץ גופי' אוכל הוא. שייך לומר מתוך דהמאכל ראוי היא אבל אם נימא דהיא איסור חפצא ל"ש המאכל מצד עצמו ראוי היא. דגוף המאכל לא מיקרי ראוי. והנה כבר כתבתי דלענין מקלקל כמי אמרינן סברא זאת. ולפ"ז שפיר אמרו בגמ' הבערה ובישול אינה משנה דנהי דבבישול ל"א מתוך מ"מ קשיא ממנ"פ קו' אחת אי ס"ל חייב אהבערה ולא ס"ל מתוך דס"ל איסורין הוי איסור חפצא ול"א מתוך דל"ה צורך. קשיא אבישול אמאי חייב הרי הוי מקלקל דאם הוי א"ח הוי מקלקל ואי ס"ל דל"ה מקלקל דאיסורין ל"ה רק איסור גברא ובגוף החפץ לא קלקל. שוב קשה לא לחייב אהבערה דנימא מתוך דהוי צורך היום כיון דהמאכל ראוי היא רק ארי' רביע עלי'. ולכן סיים דאמר לך מני ב"ש דלא ס"ל גם בהבערה מתוך. וזה פרפרת נאה ע"ד הפלפול אמנם לדינא עדיין אני מסופק אי מקלקל בהוצאה חייב כנ"ל

ודרך אגב ראיתי במחנה לוי ביצה י"ב דמ"ד מקלקל בהבערה חייב ה"ה בבישול וזה ליתא דאף דבבת כהן הי' בישול פתילה ל"ה קלקול רק עיקר קלקול הי' ההבערה והמיתה. ורק כיון דהבישול פתילה הי' לצורך הבערה אס"ד דמקלקל בהבערה פטור לא הי' אסור הבישל שעיקרו לצורך ההבערה כמ"ש תוס' שבת ק"ו ד"ה מה לי. וע"כ מקלקל בהבערה חייב. אבל מקלקל בבישל לא שמעינן ע"כ דבריו תמוהין

(ד) והנה מדברי התוס' הנ"ל יש ללמוד חידוש גדול דאף דהבישול הוה בעצם תיקון מ"מ כיון שא"צ לו רק משום הבערת בת כהן ובזה הוה קלקול אין חייב גם אבישול. וכן במוציא מרא לחפר לקבור המת אף דהוצאת המרה לחפירה הוי צורך לגופה מ"מ כיון שתכלית החפירה לקבור מת הוה משאצ"ל וזה כדעת הסוברים דכל קבורת מת הוה משאצ"ל כמ"ש הרשב"א שבת צ"ד והובא בתומים ל"ד ולשיטת תוס' דתיקון מצוה הוה לכ"ע צל"ג ורק במקלקל ל"ה תיקן ל"ק מסנהדרין ל"ה דאמרינן קבורת מ"מ אינו דוחה שבת ומשמע דהוה א"ד ולהנ"ל הו"ל משאצ"ל כמו שהקשה הרשב"א כיון דתיקן מצוה הו"ל צל"ג וקבורה בשבת הוה תיקן מצוה וה"א דמותר לקבור ומה שכתבו תוס' מוציא מרה לחפירה להצל"ג אף דהוי תיקון מצוה היינו. לפי האמת דאסר לקבור בשבת שוב ל"ה ההוצאה תיקון מצוה וכן הוצאת מרה לחפירה. ובזה מיושב מה שהקשה התומים ל"ד מסנהדרין שרצו לפסול לעדות בשביל שמקברי' ביו"ט והלא הו"ל משאצ"ל דהוה רק מדרבנן להנ"ל נכון דכיון שסברו דמותר לקבור והוה מצוה ס"ל דה"ל צ"ל ותוס' כתבו בשבת דהיכא שסובר שצריך מיקרי צל"ג עיי"ש מה שתי' ד' ק"ו בחובל ומבעיר בא"ה שסבר שיכול ליתן לכלבו. ומ"ה רצו לפסול לעדות וכ"ז לתוס' דתיקון מצוה הו"ל צל"ג. אמנם עדיין קשי' לה"א דס"ל לגמרא לפסול לעדות משום דלא נתכוין למצוה והלא הו"ל משאצ"ל אך בפשיטות ל"ק קו' התומים דכיון שנטל שכר, בעד קבורה כמ"ש הנ"י דמה"ט הו"ל רשע דחמס וכשנתכוין להנאת עצמו ונטל ממון הו"ל הקבורה משצ"ל דדוקא כשנתכוין לסלק הנזק מעלי' או אפי' לדבר מצוה לשיטת הרשב"א ולתוס' כשמכוין למצוה הו"ל אצ"ל אבל כשמכוין להנאת ממון לכ"ע חייב דנהנה מהמלאכה וכמו שכתב מהרש"ל בהגהות סמ"ג הובא במגן אבות להגאון מהרמ"ב דף דהא דמיזרד זריד בארעא דחברי' הו"ל פ"ר דלא ניחא לי' היינו בתולש עולשין לעצמו אבל כשעושה לתועלת חבירו הו"ל ניחותא דבעלים כהנאה דידי' וחייב. ה"ה להיפך היכא דלבעלים הו"ל משאצ"ל אם עושה המלאכה לטובת הבעלים פטור אבל כשנוטל ממון ומכוין להנאת עצמו כגון בקבורה חייב. ומ"ה מיושב קו' התומים על הב"י ודו"ק. מיהו עדיין יש להתוכח בסברא זאת וקצת יש לומר דתליא במחלוקת שבין הטו"ז וש"ך בסי' קי"ז בנזדמן לו טריפות אי שרי לישראל לקנות כדי להרוויח. דלדעת הטו"ז דכיון דישראל זה מותר למכור לנכרי. ישראל אחר שליחו למכור אף שנהנה מזה. ה"ה הכא כיון דהקרובים מותרים לקבור לסלקו מבית. ה"ה אחר מותר מדאורייתא ומה בכך שנוטל ג"כ ממון. אבל לש"ך וב"ח ופ"ח שחולקים על הטו"ז וס"ל דהוא אסור להנות מזה ה"ה לקבורה אם עושה עבור ממון אסור מדאורייתא וחייב. אבל יש לחלק דבזה אף הטו"ז מודה דכיון דעביד להנאתו הי"ל צ"ל ויש ללמוד זאת מבגד שנקרע ותפרו דחייב שכתבו הראשונים בטעם דחייב ול"ה משאצ"ל דכיון שנהנה עתה מהבגד וה"ה הכא. והנה בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה וחפר אחר בשכר מודינא דאינו חייב דכיון דהוא אינו משלם רק עבור העפר. גם האחר לא נהנה רק מהעפר. וכן מוכח מתשו' ריב"ש הובא במג"א סי' ש"ז ס"ק שכתב דשבות אסור ע"י עכו"ם מדאסור כיבוי אף דהוי משאצ"ל. ומנ"ל דילמא בכיבוי הגוי מתכוין לשכר ולדידי' משצ"ל היא וע"כ כיון דכיבוי מדאורייתא היא רק לעשות פחמין ואם הגוי נוטל השכר עבור הכבוי לאו מלאכה ד' היא וה"ה בחופר גומא. אמנם בחופר לצורך מת כיון דחפירה הוה צורך לגומא וה"ל מלאכה ורק כיון שלבעלים לא ניחא דטפי ניחא לו שלא הי' צריך לחפירה וכונתו לסלק המת מעליו וכן המצוה לסלק