בית יצחק אורח חיים קכא

שלא יהיו כל הפירו' שלו ודאי יכולה לזכות הגט בידה ודו"ק ובסברת התוס' שכתבו דיכולה לומר אנו"ע אף דגם בשדה אחוזה כתבתי לעיל דיכול לפדות בע"כ ומ"מ מיקרי קה"ג ללוקח למ"ד ק"פ כקה"ד החילוק פשוט ומבואר דשם מחוסר פדיון ודו"ק עכ"פ הראיתי לדעת דמדברי התוס' ב"ב מסתעפי' כמה

עניני'

(ג) ודרך אגב הנני אומר בישוב קו' הפ"י גיטין מ"ז שתמה מאוד על ר"י דס"ל החכירי' והאריסין מביאין וקורין ונהי דמיירי באריסי בתי אבות כדאמרינן בירושלמי אך הכי עדיף מק"פ דר"י גופי' ס"ל לאו כקה"ד והנ"ל לישב הנה הפ"י כתב שם דמקרא דמארצך לא ממעטינן ק"פ דמיקרי מארצך ורק דאינו קורא דלא יוכל לומר מן האדמה אשר נתת לי והנה בברכות מ' ס"ל לרבנן יבש המעין ונקצץ האילן אינו קורא דעיקר פירא אילנא ולדידהו בירך על פירות האילן בפה"א לא יצא ור"י ס"ל מביא וקורא דעיקר פירא ארעא ולדידי' יצא וקשיא לרבנן איך אמר בפרשת בכורים פרי האדמה אשר נתת לי גם בפירות האילן וצ"ל דדוקא בברכה שמשבח להקב"ה על הפרי ל"ש לברך בורא פרי האדמה דעיקר פירא אילנא משא"כ בפרשת בכורים דמשבח על הפרי ועל האדמה שנתן לו הקב"ה שייך לומר פרי האדמה וקאי אשר נתת לי על הפרי ועל הקרקע והא דנקט בקרא ולקחת מראשית כל פרי האדמה הוא לסימנא בעלמא ובגמ' לא קפיד רק אברכה או אהודאה וע"כ צ"ל כן לסוגית הגמ' דבברכות ובצל"ח כ' דרך אחר בזה והמובחר כדכתיבנא

והנה בהא דאמרו בגיטין קנה שדה לפירות אינו קורא משום דלא קרינן פרי האדמה אשר נתת לי קשיא דנימא אשר נתת לי לא קאי על האדמה רק על הפרי שנתן לו כמו דע"כ צ"ל לשמואל ב"ב פ"א דס"ל קונה פירות מביא וקורא ומקשה והא כתיב אשר נתתי לי ומשני דיהיב זוזי דזבניא בהו וע"כ הכונה דאשר נתת קאי על הפרי אך הדבר נכון דסוגיא דגיטין קאי לרבנן דס"ל עיקר פירא אילנא ואיך יאמר פרי האדמה ובשלמא אם הקרקע שלו ומשבח על הקרקע ג"כ שפיר מודה להקב"ה אבל על הפרי לבד ל"ש פרי האדמה כאמור ודברי שמואל בב"ב פ"א, באמת איתותב והיינו מה"ט דלר"מ דס"ל כרבנן עיקר פירא אילנא ל"ש אשר נתת לי על פירות האילן אמנם לר"י כשיטתי' דעיקר פירא ארעא ואם בירך בפה"א יצא מצי קאי אשר נתת לי על הפרי ולכן ס"ל אריסין מביאין וקורין והא דבעי אריסי בתי אבות היינו שיהי' לו עכ"פ ק"פ לזמן שיקרא מארצך כמ"ש הפ"י ותירוץ זה נחמד אמת דאנן פסקינן כר"י בברכות ובבכורים כחכמים עיין פ"י וצל"ח ושאג"א בשיטת הירושלמי ולשיטת ש"ס דילן דברינו נכונים בישוב קו' הפ"י (ולפמ"ש המ"ל סוף פ"ב ממלוה דהיכא דיש לו ק"פ לעולם לכ"ע כקה"ד עיי"ש מ"ש על מהרי"ט בעניים מיוחדים א"כ באריסי בתי אבות דאין יכול לסלקן הן ובניהן כמ"ש הרשב"ם והטור ח"מ סי' קמ"ט אולי עדיף מק"פ והוי כשותף ומיושב קו' הפ"י בפשיטות ודוק)

(ד) ודרך אגב יש לי הערה בסוגי' דשבת הנ"ל הנה בקונה שפחה ונתעברה אצלו או בקונה שפחה מעוברת הולד נימול לח' ומחללין שבת ואמנם בקונה שפחה וולדה עמה נימול לאחד ואין מח"ש כמבואר בר"מ. ויש להסתפק אי דוקא בקונה שפחה וולדה עמה מנכרי. אבל בקונה מישראל כיון דאצל הראשון נימול לח' ומח"ש גם עתה נימול לח' כיון דכבר חלה עליו מצות מילה בח' או עתה נשתנה דינו (וכעת מצאתי בספר מ"ח מ' ב' שנסתפק בזה) ולפענ"ד ראי' מדנימול לח' ד"ש ואס"ד דאם ימכרו לאחר שמול לא' ואין מחללין אמאי דוחה שבת כיון שבידו למכרו לישראל דמדאורייתא אין איסור במכירה בשבת והרי בשבת קל"א אמרינין דמודה ר"א בעושה מזוזה וציצית בשבת דחייב משום הואיל ובידו להפקירו ושם קאי למ"ד חובת מנא וכבר נתחייב כמ"ש תו' מנחות מ"ד. ומ"מ הואיל ובידו לפטור ממצוה אינה ד"ש וה"ה בעבד אלא ע"כ דל"מ מכירה דגם השני חייב למולו בח' וד"ש. מיהו למ"ש במג"א סוף סי' י"ד דאם איכא אד"ר שוב ד"ש ודוקא בהפקר דליכא איסור כלל עיי"ש אין ראי' משם אך למ"ש מחצית השקל פי' דבריו דיותר טוב לעשות דבר המותר אף מדרבנן א"כ אין ראי' מהמ"א. אמנם אף אם נימא דגם השני חייב במילה בח' עדיין קשה אמאי ד"ש ימכרנו לנכרי דליכא איסור רק מדרבנן כמבואר בגיטין מ"ד. ויפטור מלמולו ושמא כיון שיעבור בתרי א"ד משום שבת ומשום הפקעת המצוה מ"ה עדיף יותר שידחה שבת. ושמא לא מיקרי הואיל שבידו למכור שמא לא ירצה שום אחד לקנות. אמנם מדה טובה אינה חוזרה נ"ל בישוב דברי ר"י הובא ביו"ד בש"ך סי' רס"ז ס"ק ו' דשום מילת עבד אינו דו"ש וס"ל דכללא דכל הנימול לח' ד"ש ל"ק על עבדים. והדבר תמי' דמנ"ל הא לחלק בין בן לעבד. כיון דקרא סתמא כתוב. ועבד ובן בהדדי כתיבי. להנ"ל נ"ל בטעמו כיון דיכול לפטור עצמו ע"י מכירה בע"ש איננה ד"ש. ושמא אף אם יפקירו אינו ד"ש. כיון שאין לו אדון ודוקא ביש לו אדון דמחויב האדון גם הב"ד מחויבין אבל לא באין לו אדון דלהלכה א"י לחירות. כיון דקטן היא כדס"ל לא"ש גיטין ל"ח ולפ"ז אינו עובר גם בעשה דמשחרר אם הפקיר קטן כיון דכל המחזיק בו זכה בו ומ"מ כיון דלע"ע אין לו אדון אינו ד"ש. ולשיטת המקנה קדושין כ"ט דעבד גדול שלא נימול אינו מחויב במצות מילה דהוי מ"ע שהז"ג ורק האדון מחויב מגזה"כ וזה שאין לו אדון אינו דו"ש. ומ"ה ס"ל לר"י דכל מילת עבדים אינו ד"ש משום הואיל ובידו להפקירו או למכרו וליתן במתנה (ובפשיטות י"ל וזה הערה יקרה בסברת ר"י לפ"מ דאמרי' ביבמות ה' ע"ב דתמיד ליכא למילף ממילה ופסח שכן כרת. וכ' הריטב"א אף דבמילה בזמנו ליכא כרת מ"מ כיון דבגדול איכא כרת דוחה שבת בזמנו עיי"ש א"כ לפמ"ש בשם המקנה דעבד גדול שלא מל אינו חייב כרת דהו"ל מ"ע שהז"ג ורק האדון מחויב. ע"כ ל"ד שבת דאס"ד דדוחה שבת ליכתב במילה ופסח והיינו מילת עבד דדוחה שבת וליכא כרת אף בגדול. וע"כ בעבד אינו דוחה שבת ודוק). ולענין הספק שנסתפקנו לעיל נראה מדברי הרמב"ם שפסק בה' מילה בקונה שפחה ע"מ שלא להטבילה נימול לח' אם אחר שילדה טבלה נימול לח' הרי אישתני דינא אחר הלידה ה"ה להיפך בלקח מעוברת וילדה ומכר אישתני דינא מח' לא'. מיהו י"ל בזה באמת טעמא דר"מ שפסק בטבלה אחר הלידה נימול לח' ואינו ד"ש עיין בכ"מ שכתב הטעם משום דספק היא. ולהנ"ל י"ל טעם הר"מ כיון דבשעת לידה לא ניתן שבת לדחות אצלו לא אשתני דינא לענין שבת. ולפ"ז ה"ה להיפך היכי דמעיקרא ניתן שבת לדחות לא אישתני דינא מיהו יש לחלק כמובן. ודוק בכל זה

סי'

לד

(א) נסתפקתי מקלקל בהוצאה מה דינו אי דומה לכל מלאכת שבת ופטור במקלקל או יש חילוק בדבר וטעם הספק דקשי' לי קו' גדולה בשבת צ"א בהא דאיבעי שם זרק כזית תרומה לבית טמא אי אמרינין מיגו דנצטרף לענין טומאה והדבר יפלא דהרי הוי מקלקל דנטמא תרומה ונאסרה וכל המקלקלין פטורין. וכן קשיא בהא דשתי הלחם כגרוגרת והרי נאסר ע"י הוצאה. וביותר לפמ"ש מהרש"א שם דעיקר האיבעי הואיל וניטמא ע"י ההכנסה לבית ומ"ה לא בעי רק לבית טמא עי"ש. והרי הוי מקלקל. ומזה עלה על לבי דמקלקל בהוצאה חייב. ושורש הסברא דבכל מלאכה שעושה בגוף החפץ בעינן שיעשה תיקון בגוף החפץ ולא קלקול. אבל בהוצאה שאינו עושה פעולה בחפץ ואין זאת המלאכה רק מה שמנענע החפץ ממקום למקום ומ"ה גם כשהחפץ נתקלקל חייב והרי התוס' כתבו בשבת צ"ד דבהוצאה לא בעי רק צריך לגופו ואינו דומה למשכן שהיה צריך הוצאה לגופו ולגופה עיי"ש. ואף דמשמע מתוס' שם דדוקא במקלקל בעי צריך לגופו ולגופה. ומשמע דבשאר מלאכות נמי א"צ רק לגופו המעיין בתוס' יראה דבכל מלאכות כיון שהוא תיקון הוי צורך לגופו היינו העושה מלאכה ולגופה היינו תיקון החפץ. ומ"ה מקלקל פטור משא"כ בהוצאה שכתבו תוס' להדיא דבעי צורך לגופו לבד אף מקלקל חייב. ומ"ש התוס' דבמקלקל בעי צורך לגופו ולגופה היינו בשאר מלאכות דהעשי' היא בגוף החפץ משא"כ בהוצאה דהפעולה ל"ה בגוף החפץ. ומה דאמרינן בגמ' רק חובל ומבעיר היינו במלאכות שהם בגוף החפץ. והוא ספק עצום אמנם לעיקר הקו' משבת צ"א י"ל הנה בשתי הלחם שהוציא דמבואר שם מכי מטי לחומת העזרה איפסל ביוצא ול"ה הקלקול בשעת העקירה שהיא בפנים ולא בשעת ההנחה ורק באמצע המלאכה. ולפ"מ דמבואר שם בהוציא כגרוגרות וצמקה וחזר ותפח דאין דיחוי אצל שבת ה"ה אם הי' קלקול באמצע המלאכה נמי חייב. ובזה יש לבאר הא דאיבעי בתחלה שם יש דיחוי אצל שבת והדר איבעי' שם אם אמרינין מיגו ולהנ"ל י"ל לקשר האיבעיות דזולת איבעי' ראשונה בלא"ה קשי' אהך דב' הלחם דמייתי שם והרי הוי קלקול בהוצאה ומימרא דא"ש לא מתרצתא. אך לבתר דאיבעי לן אי יש דיחוי אצל שבת ולסברא דאף אם נדחה באמצע המלאכה חייב אתי' שפיר הך דא"ש דאף שנתקלקל באמצע מלאכה חייב. שפיר איבעי לן אי אמרינין מיגו דרצה לפשוט מא"ש ב' איבעית ולכן דחה בגמ' דאיבעי שני' לא איפשטא אבל איבעי ראשונה נפשטה שפיר. ויהי' איך שיהי' בהך דאיבעי לן בזרק כזית תרומה לב"ט ליכא לתרץ כן דתרומה הוי הקלקול בשעת הנחה דאז נטמא. ומה מיבעי לן. ודוחק לומר דבתרומה הוה תיקון שלא יתחייב עלי' בטומאת הגוף כיון שכבר נתחללה ואמנם י"ל דה"ט דהרמב"ם דלא העתיק בפי"ח משבת רק כזית לבית טמא ולא העתיק כזית תרומה. וכבר תמה בזה המ"ל להנ"ל י"ל דקשי' להר"מ קו' הנ"ל הרי הוי מקלקל ולכן מחק מילת תרומה מגירסא ופירש האיבעי' בחולין דל"ה מקלקל דחזי לישראל אבל בתרומה באמת פטור משום מקלקל. והמ"ל תי' לדברי הר"מ דלדבריו דס"ל לקבלת טומאה א"צ כביצה ול"ש מיגו רק לצרף לטמא אחרים אין חילוק בין תרומה לחולין. ודוקא לפי' התוס' דמיגו הוה לטומאת עצמו חמור תרומה דנאסר ושייך מיגו. אבל לטמא אחרים א"ח עיי"ש. והמגיה הביא דברי התוס'. ולדעתי דברי המ"ל תמוהין מתוס' דהרי התוס' כתבו דמ"ה נקיט כזית הואיל וחשיב לאסור באכילה בטומאה. הרי דלענין מיגו בעי ב' מעלות שיהי' כזית מידי דחשיב בפ"ע לאכילה בטומאה ושיצטרף לכביצה לענין טומאה . א"כ גם לשיטת הרמב"ם דטומאת עצמו בכ"ש בעי