בית יצחק אורח חיים קכ

וכמתנה עם אחר דמי. לפ"ז ה"ה בכל שליחות לד"ע ל"א ידו כיד רבו דהוי לחובתו. ובזה הסירותי מעל מח"א מה שהקשו עליו מב"ק נ"א ומכמה מקומות וגם מה שהקשה עליו ברי"ט אלגזי דף ל"ו דפוס פ"ב מתוס' גיטין כ"ג שכתבו הא דמתגרשת בעבד שלה הוא מתורת חצר ולא כתבו מטעם יד עבד כיד רבו להנ"ל נכון דלחובת הבעלים ל"א י"ע כי"ר והארכתי בפרט זה: אמנם עכ"ז צריך להתישב בזה כיון שהבעלים רוצים בכך אף אם הוא דבר עבירה אולי יש לחלק ועיין בב"מ לענין שאילה בבעלים דאמרינין י"ע כי"ר אף דהוי חוב מיהו שם שאני דלע"ע ל"ה חוב כעין שכתב הר"ן לענין מקנה ד' אמות בפרוזבול פ' השולח ובפרט אם נאמר בטעם דשמירה בבעלים פטור דהתורה ירדה לסוף דעת המשאיל שישמור בעצמו ומ"ה ל"ה לע"ע חוב לבעלים וכת"ה העיר במקצת וכתב דזה דוקא בפועל ולא בע"כ ובאמת הרשב"א כ"כ בע"כ ועיין באבני מילואים סי' ל"ח ס"ק כ"ב דבר נחמד

והנה לעיל כתבתי די"ל דל"א ש"ב רק במלאכת ישראל אבל לא בעושה הבהמה מעצמה ופירשתי בזה דברי הריב"ש. וכעת ראיתי בתשו' ח"ס סי' ס"ב הביא בשם הגאון מהר"ז מרגליות דש"ב ל"ש רק בעושה הבהמה מלאכת ישראל משא"כ בעושה מלאכת נכרי. והנה באמת דעת הרמב"ן במלחמות פ"ק דשבת דשביתת כלים ל"ש לב"ש רק במלאכת ישראל ומ"ה לא ישכיר כלים אף לב"ש רק בע"ש אבל בכל השבוע מותר אף בכלים שעושין מלאכה וצ"ל לדבריו אמאי אסרו להשאיל בהמתו וע"כ דבהמתו אסור אף במלאכת נכרי ודלא כהגאונים הנ"ל ולדעת התו' דאף בכלים שעושין לצורך נכרי שייך שביתת כלים כ"ש דבבהמה שייך ש"ב אף במלאכת נכרי והפלא שלא הביאו דברי הרמב"ן בזה וצ"ל לרמב"ן אף דבקרא דלמען יניח דילפינן שביתת בהמתו כתיב וינפש בן אמתיך דקאי אעבד שלא מל וטבל ובעבד וגר תושב לא מוזהר רק במלאכת ישראל בהמה שאני והרבה יש לדבר בזה וגם ביתר שאלותיו עוד חזון למועד לטייל אתו ארוכות וקצרות כנפשו ונפש ידידו. יצחק שמעלקיש אבדפ"ק והגליל

בשולי המכתב עיין בב"י סי' ש"ה אף דחי נושא את עצמו עובר על ש"ב וצ"ע דא"כ איך בן בתירא מתיר בסוס. והרי למסקנא דע"ז הטעם דמכירה משום ש"ב דגזרינין אטו שאלה ועיין רש"י בפסחים נ"ד ואף בסוס עובר משום ש"ב ושמא כונת הב"י מדרבנן. וצ"ע דלא משמע כן בב"י ד"ה מי שיש לו נער ועיין ביד אפרים סי' רמ"ו ושמא כונת הב"י דירושלמי חולק אש"ס דידן. ולפמ"ש בתשו' ריב"ש סי' כ"ד דל"ח רק משום מחמר ולא משום ש"ב י"ל ג"כ קו' הנ"ל: עוד הערה. הנה לעיל חקרנו אי בהפקר מהני תנאי וכעת ראיתי במק"ח סי' תמ"ח כתב בשם הג"א פ"ב בפסחים דמהני תנאי בהפקר והבין מדברי הג"א במ"ש מותר להפקיר חמצו ע"מ לזכות בו א"ה שמיירי שמתנה בפירוש ע"מ להחזיר והוליד מזה דאף שזכה בו אחר צריך להחזיר לו ומזה הקשה אך מהני תנאי הרי הוי תנאי בדבר שא"א לקיים עי"ש ובאמת דבריו תמוהים דאין הכונה בהג"א שמתנה בפירוש עמ"ל רק שמפקיר לדעת שיזכה בו לאח"פ והגאון מליסא לא ראה דברי א"ז אבל לפנינו דברי א"ז וז"ל הא"ז סי' רמ"ו ה' פסחים מותר להפקיר חמץ קודם שעה שביעית ע"מ לזכות בו לאחר הפסח ושרי וראי' לדברי ממסכת שביעית מירושלמי (ודברי ירושלמי מובאים בפ"מ סי' תמ"ח אות ה' ובכ"מ ה' שמיטה) קפודקאי דצפרין שאלין לר"א בגין דלית לן עמי רחים ולא שאיל שלים איך צורכה מיעבד א"ל כד תחמין רגלא צללא תהוין מפקא לשוקא ומפקרין לי' וחוזרין וזכין בי' פי' ר"ש קפודקאי בני אדם קפדנים שלא הי' להם אוהבים ואם יפקירו יזכו בהן ולא יחזרו להם והורה להם ר' אסא דכי יראו השוק פנוי מבני אדם יפקירו ואח"כ יזכו הא למדת שהמפקיר ע"מ לחזור ולזכות בו הוי הפקר אע"פ שיחזור ויזכה בו עכ"ל ובודאי בירושלמי לא מיירי שמתנה בהדיא עמ"ל דא"כ למה הי' יראי' אנשי קפודקאי וע"כ לא התנו בהדיא רק שהי' בדעתן לחזור ולזכות ויראו שיזכה אחר וצוה להפקיר בשעה שאין ב"א מצוין ומזה מייתי א"ז לראי' והכי מוכח עוד שם א"כ דברי הג"א בשם א"ז כדפרשתי וההיתר בזה כמ"ש הפ"מ דדברים שבלב אינם דברים לבטל מה שאמר בפה והוי בשעת הפקר הפקר ממש רק שאח"כ זוכה בו. אבל הפקר בתנאי מפורש באופן שכתב הגאון מליסא לא שמעתי ולא עלה על לב הג"א ובתשו' חסד לאברהם בח"מ סי' ס"ז הבין מדברי הג"א דמהני תנאי ובמח"כ שגג בזה והדברים ברורים כדכתיבנא

סי'

לג

(א) הנה בסי' הקודם הבאתי דברי הג"א ומג"א בסי' רמ"ו בענין אי שכירות קניא והנה בטעם הדבר דשכירות ל"ק כדאיתא בש"ס דע"ז אף שיש לו בבית זכות השתמשות לזמן דהוי כק"פ לכאורה משמע משום דק"פ לאו כקה"ד וכן כתוב הישי"ע סי' רמ"ו אבל לא כן דעתי עמדי דלפ"ז לר"מ דס"ל ק"פ כק"ה דמי יסבור דשכירות קניא ולא משמע כן בכל הש"ס. ועוד דהרי בע"ז כ"א ובפסחים הוכיח מהך דאף במקום שאמרו להשכיר לא יכניס ע"ז דשכירות ל"ק ובע"ז כ"א אמרינן עלה דאתא כר"מ דאיכא דוכתא דלא מוגרא ור"מ ס"ל בב"ק דק"פ כקה"ד אבל הדבר פשיט לפמ"ש התוס' בב"ב כ"ז הטעם דקונה אילן אחד אינו מביא וקורא למ"ד ק"פ כקהג"ד. ומ"ש מקונה שדה לפירות למ"ד ק"פ כקה"ד מביא וקורא ותי' דשאני, התם דקרקע קנוי עד זמן קבוע אבל הכא אם נתיבש האילן אין לו כלום גרע מק"פ א"כ ה"ה במשכיר בית זה כסוגיא דע"ז ובפסחים כיון דנפל אזדא לה כדאיתא בסי' שי"ב לכ"ע לאו כקה"ד ולפ"ז יש לחלק קצת בין בית סתם לבית זה אך י"ל גם בבית סתם אין לו רק שעבוד על בעה"ב לתת לו בית אבל אין מחויב לתת לו בית זה ואין לו ק"ג בקרקע זו עוד תי' תוס' בב"ב א"נ התם קרקע קנוי לו לכל דבר למישטח בה פרי ולמיזרע בה סילקא אבל גבי אילן אין לו אלא יניקה לבד וקשיא לי לשיטת התוס' דב"ב קושיא גדולה דבש"ס דשבת קל"ה מקשה שם אהא דקנ' שפחה לעוברה הניחא למ"ד ק"פ לכקה"ד. אלא למ"ד ק"פ כקה"ד מא"ל ולפי תי' השני מתוס' ב"ב דדוקא קונה שדה לפירות שיש לו רשות לעשות כל הצטרכות מביא וקורא אבל קונה אילן כיון שאין לו אלא יניקה לכ"ע לכקה"ד ולפ"ז שפחה לעוברה כיון שאין לו שום השתמשות רק יניקה לכ"ע לכקה"ד ומאי מקשה הניחא וגם לתי' הראשון צ"ע דנוקי קרא בקנה שפחה לעובר הראשון וכיון דאם תפיל אין לו על השפחה הוי כמו קונה אילן אחד ועוד אף אם קנה לכל הולדות מ"מ אם לא תלד כלל אין לו על השפחה כלום ולכ"ע לכקה"ד וצע"ג והנראה לישב דברי התוס' בדרך זה דהנה התוס' הקשה לר"מ בקונה אילן אחד אמאי אינו מביא וקורא כיון שיש לו יניקה בקרקע ואמנם י"ל הטעם דבש"ס דברכות ס"ל לר"י בירך על פירות אילן בפה"א יצא דעיקר פירא ארעא ות"ק חולק וס"ל עיקר פירא אילנא וכיון דר"מ בר פלוגתא דר"י ס"ל עיקר פרי אילנא ע"כ שפיר כתבו התוס' דבקונה שדה לפירות י"ל השתמשות למשטח בה פרי וכו' אבל קונה אילן אין לו אלא יניקה. וכונתם דכיון דאין לו אלא יניקה לא מיקרי זאת לר"מ ק"פ כקה"ג דלדידי' עיקר פרי מאילן ולא מקרקע ע"כ אין היניקה חשובה לשוי' כקה"ג מחמתה משא"כ בקונה שדה לפירות אף דגם שם עיקר פירא אילנא מ"מ יש לו השתמשות קרקע למשטח בה וכו' ולפ"ז לתי' זה מיושב קושיתי בהך דשבת בט"ט דשם לענין יליד בית דמיירי ע"כ דקודם שנתעברה השפחה אקני לי' שפחה לעוברה ועיקר הולד בא מאם למ"ד א"ח לזרע אב והו"ל ק"פ ממש ובזה מיושב קושית הקצה"ח סי' ר"ט והמח"א ה' דשלב"ל ס"א לפוסקים דעובר מיקרא דשלב"ל ע"כ מה דמשני מעיקרא במכר זה שפחה וזה עוברה ע"כ הי' הקנין שפחה לעובר דאל"כ הו"ל דשלב"ל ואמאי לא מקשה בגמ' מעיקרא למ"ד ק"פ כקה"ג דמי אמאי לא נימול לח' כיון שיש לו חלק באם וזה תמי' נשגבה לפ"ז לק"מ דדוקא במכר קודם שנתעברה שפחה לעוברה מיקרא ק"פ כק"ה דעיקר הולד נתהוה מהאם משא"כ במוכר שפחה לעוברה לאחר שנתעברה דהולד בעולם ואין לו רק יניקה מאם לא מיקרא זאת ק"פ כיון שאין לו רק יניקה כדכתבו התוס' וז"נ בישוב הקו' התבונן בזה. אמנם לתי' הראשון בתוס' עדיין צ"ע אמנם תי' הא' י"ל דדוקא באילנות כיון דיש אילנות שאין נושאין פירות כתבו תוס' שמא נתיבש האילן אבל בשפחה כיון דרוב נשים מתעברות ויולדת ל"ח שמא לא יהי' לה ולד או שמא תפיל. ע"כ שני תירוצי התוס' עולין יפה לאחר העיון

(ב) והנה אם נבין דברי התוס' ב"ב כפשטן דל"א ק"פ כקה"ד רק אם יש לו כל הפירות וכל השתמשות יש לפרש במ"ש התוס' יבמות ע' בעבד עברי דאסור בתרומה משום דאין לבעלים קה"ג ובשפחה מותר מגזה"כ וקשה למ"ד ק"פ כקה"ד אמאי ע"ע אסור בתרומה ומ"ש התוס' יבמות ר"פ אלמנה דבתרומה לכ"ע אזלינן בתר קה"ג כבר הקשה באבני מילואים ובישי"ע מש"ס דע"ז ט"ו דמייתי ראי' דשכירות ל"ק מתרומה ולדברי התו' תרומה שאני אמנם בע"ע ניחא בפשיטות למ"ש תוס' בב"ב דבעי כל השתמשות וכל הפירות א"כ בע"ע דאינו עובד בו בפרך וגם מציאתו לעצמו כדאיתא בב"מ י"ב אין כל הפירות וכל השתמשות שלו ואף למ"ד ק"פ כקה"ד אינו אוכל בתרומה מה"ט ועיין בריטב"א יבמות ע' שכתב בטעם דע"ע אינו אוכל בתרומה דלא קני לגמרי הואיל ויוצא בגרעון כסף בע"כ של אדון וצע"ק דהרי גם שדה אחוזה גואל בע"כ ומ"מ מביא וקורא למ"ד ק"פ כקה"ד ואולי יש לחלק ועיין עוד גיטין ע"ז תד"ה ידה גופה מי קניא לי' שהקשו תוס' הרי חצרה נמי לא קני' אלא לפירות ותי' דידה ל"ק בע"כ דיכולה לומר אינה ניזונת ואינה עושה והקשה באבני מילואים קל"ח לשיטת הר"ן דגם באומרת אינה ניזונת חייבת בשאר מלאכות קשי' קו' התוס' אמנם לדברי התוס' ב"ב הנ"ל מיושב דלא מיקרי ק"פ רק אם כל הפירו' שלו כגון חצירה משא"כ ידה כיון שיכולה לומר במעשה ידי' אינו ניזונת ואינו עושה נהי דשאר מלאכות עדיין שלו כיון דאין לו כל הפירו' לא מיקרי ק"פ ומ"ה בחצרה דכל הפירו' שלו ס"ד דל"מ לזכות לה הגט דק"פ כקה"ד משא"כ ידה דיכולה להפקיע