בית יצחק אורח חיים קיט

שלם כעין שכתב המהרי"ט בתשו' חלק ד' סי' מ"ה עיי"ש. ובזה יש להחזיק בדברי המק"ח אפי' בבהמות בפסח מה"ט אך זה באם מוכר רק על חג הפסח משא"כ בזה שבכל ימי השבוע עוסק כשלו הוי דבר הגלוי לכל העולם ול"ה דברים שבלב ובבכור מהני מכירה כיון שמוכר להפקיע מבכורה דל"ה גלוי לכל ההערמה כיון דדרך נכרי לקנות פרה ועיין ירושלמי שהביא הפרי מגדים שם דברי יצחק בן ר' רדיפא שאמר לקפודקאי לענין פירות שביעית כד תחמין רגלוי צלילא תהוין נפקין לשוקי ואפקרי' וחזר וזכי' בי' והובא בכסף משנה פ"ז משמיטה (עיי' בתוי"ט פ"ט משביעית בשם הרמב"ן דשביעית לאחר הביעור אסור רק באכילה ולא בהנאה. וצ"ע דמשמע דאסור בהנאה והנה מה שהביא תיו"ט בשם הרמב"ן דאסור רק מדרבנן צ"ע מיומא דטבל ושביעית מאכילין אותו שביעית ותיפוק לי' דאסור רק מדרבנן ומצאתי שהרגיש בזה במשנת חכמים בפתיחה ולכאורה י"ל דביומא מיירי בקצר מן המשומר דאסור מדאו' לשיטת תוס' ב"מ נ"ח מיהו לפ"ז קשי' לשיטת מהרי"ט ח"א ר"ס מ"ב דאם שמר כרמו בשביעית חייב בתרומה כיון דהוא לא אפקר א"כ גם שביעית הוה טבל אי מיירי בכה"ג ול"ל דמיירי בהפריש תרומה דלדעתי אם נימא שמשומר אסור משום טבל ל"מ הפרשה דאין שירי' נכרין אם אסור מדאו' כמו דאיתא בפסחים ל"ג כיון דלא הי' לו שעת הכושר. וממ"א ל"מ הפרשה כיון שא"י להפריש מינה ובה כדאמרינין בירושלמי פ"ב דפסחים ה"ג. וכן כתבו תוס' בכורות י"ב ודבריהם נובעים מירושלמי הנ"ל. על כן א"א לפרש דברי הגמ' דיומא דמיירי במשומר וזה הערה חדשה. מיהו בלא"ה ס"ל לרמב"ן דמשומר ל"ה רק מדרבנן וא"א לתרץ כנ"ל ודוק) ובפ"מ הוכיח מירושלמי זה דהפקר מהני אף שלא בלב שלם לפענ"ד נראה הסברא דבהפקר ל"א אומדנא וגילוי דעת לבטל ההפקר דל"א אומדנא רק במקום שתנאי מועיל אומדנא הוי כמתנה משא"כ בהפקר דלא מהני תנאי להב"י סי' תל"ד דל"מ הפקר ע"י שליח ולפ"ז דהוי דשא"א לקיים ע"י שליח ל"מ תנאי וה"ה אומדנא ל"א. אך לפ"מ שכתבו הראשונים דהיכא דאתי דיבור ומבטל דיבור ל"ב משפטי התנאים עיין בבש"ר אולי בהפקר מהני תנאי אך י"ל בהפקר כיון שיוצא מרשותו הוי כמעשה ובהכי נלע"ד טעם הירושלמי בב"מ פ' השואל דר"י ס"ל הפקר בטעות הוי הפקר עיי"ש והיינו מה"ט דכיון דלא מהני תנאי ל"א אומדנא וראי' מחליצה ע"מ שתתן לו ר' זוז דחליצה כשרה אף דבוודאי איכא אומדנא דאדעתא דלא יהבי לי' לא חלוץ. מיהו בתוס' פסחים נ"ז מבואר דהפקר בטעות ל"ה הפקר דלא כירושלמי וע"כ חילקו בין יאוש להפקר והחליטו דהפקר בטעות ל"ה הפקר. ועיין כריתות כ"ה והארכנו במ"א מזה

(טו) והנה בפ"מ אות הנ"ל העיר בסוגיא דפסחים ס"ג ודברי' קשים להבין גם למה לא הביא דברי התוס' ערוכין ה' דמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מה שחשב בלבו קיים ודע דלי יש קושיא בתוס' זה שכתבו דלא אמר כלום מה שאמר בפה אבל מה שחישב בלב מועיל וצ"ע דבמשנה והובא בפסחים ס"ג איתא מתכוין לומר תרומה ואמר מעשר שאיני נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום ובנדר ל"מ במחשבה ורק לבטא בשפתים. איך אפשר לומר דכונה בתרומה לא אמר כלום היינו מה שאמר בפה אבל מה שחושב מועיל. דא"כ בשאיני נהנה לזה ואמר לזה נמי נאסר למי שחישב וזה ודאי אינו דבנדרים ל"מ מחשבה ובשלמא תרומה ניטלת במחשבה אבל בנדר ודאי ל"ה הכי ובמשנה תרווייהו שנינהו ומאן יחלוק בזה ובשלמא בהך דדמי עלי בערוכין י"ל כוונת התוס' דאומר דמי עלי הו' כצדקה והקדש דכסיב כל נדיב לב ומהני מחשבה משא"כ בנדרים ועיין בשבועות כ"ב ע"ב בחשב בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין דלא מיתסר כלל ע"כ דברי התוס' תמוהין. אמנם בגוף קושית התוס' בערוכין דנימא לר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה י"ל באמת דברים שבלב ל"ה דברים ורק בדבר הגלוי לכל העולם מהני ומעתה זאת יהי' סברת ר"מ דאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חודש ואין אדם מ"ד לבטלה א"כ ידוע כוונתו לכ"ה שכיון לשם שמים ל"ה דברים שבלב וזה נמי טעם ר"מ במקדיש מ"י אשתו דכיון דא"א מ"ד לבטלה הכל יודעין כוונתו שרוצה שיקדישו ידים לעושיהן ול"ה דברי' שבלב ורבנן ס"ל אדם מד"ל ואין הכל יודעין כוונתו דשמא אמר לבטלה א"כ הוי דברים שבלב. ומעתה ל"ק מתרומה ואמר מעשר דשם מ' יודע מה הי' כוונתו אולי הי' גם כוונתו למעשר א"כ הו"ל דברים שבלב שסותר מ"ש בפה ומ"ה ל"מ כלום וזה ישוב נכון וזה נ"ל בסברת הטור סי' ר"ז בזבין ולא איצטרוכי לי' זוזי לחלק בין קרקע למטלטלין דכיון דרוב ב"א אין מוכרין קרקעות גלוי לכל כוונתו ול"ה דברים שבלב משא"כ במטלטלין ל"מ ג"ד דלא נודע לכל העולם אם לתנאי נתכוין. ולפ"מ שכתב הטור י"ל במכירת חמץ או בבכור וגם בבהמות על פסח דהוי מטלטלין ל"א אומדנא וגם ל"ה גלוי לכל העולם. משא"כ בפסעסיעס ובשכירות קרקעות דאמרינין אומדנא ל"מ לדאורייתא הערמה בזה דל"ש כלל שישלוט אחר בנכסי חבירו כנ"ל. ועוד יש להעיר דמבואר בסוף סי' רמ"ו בח"מ דבכל מקום דאמרינין אומדנא מ"מ אין צריך להחזיר הפירות וכתב הסמ"ע דבכל הנך דאמרינין אומדנא הוי כמתנה עמ"ל. וצ"ע על הש"ך סי' צ"ט בח"מ שתמה על שטר הברחה אמאי אוכל פירות ולא הביא דברי הסמ"ע הנ"ל (ועיין לעיל סי' כ"ה אות ו' ביארנו הסברא בטוב טעם) א"כ כ"ז במוכר על פסח דמדינא מהני מתנה עמ"ל ורק מדרבנן אסור שפיר מהני בהערמה אף מדרבנן וכן כתוב במק"ח דמהני מה"ט הערמה משא"כ בנ"ד אם נימא דלשבת הוי מכירה ולימות החול חוזר לבעלים נהי דבשבת הראשון מהני אבל לשבת הבאה לא יועיל ומכל הני טעמי לא נהירא לי להתיר בדרך הנ"ל ושארי בתשו' חסד לאברהם התיר בזה ודבריו לא נהירין לי. אך בשותפות ומתנה בתחלת השותפות על הבהמות שיהי' שלו לשבת ושיהי' באחריותו לאונסין וליוקרא וזילא ופחתא. וגם יעשה עמו קבלנות על כל המלאכה ושיתן מכל הסקה דבר קצוב מלבד השותפות דעתי נוטה להתיר וכן כתיב בתשו' אמרי אש. וגם זה דוקא אם עושה באמת שותפות אבל אם גם זה הערמה לא נהירא לי להתיר ומי שיודע בנפשו שלא יוכל לעשות שותפות באמת יכול לסמוך על היתר מתשו' חסד לאברהם אך באופן שאחרי שימכור הכל לנכרי וישכיר עצמו לפועל ויקח מזה ריוח קצוב יכתוב בהשטר שגם מחלק ריוח שלו יתן לנכרי מכל הסקה והסקה חלק ושוב יהי' העכו"ם שותף בריוח שלו ויעשה אדעתא דנפשי'. אבל שומר נפשו יעשה שותפות גמור באמת כנ"ל וד' יצילנו משגיאות

(טז) עתה אעבור בין בתרי אמרותיו בקצרה מה שמפלפל אם שכירות מועיל בקנה מעכו"ם. הדבר פשוט דשכירות בלא הערמה מותר בשדה דדרכו באריסות וגם במרחץ בלא נקרא שמו עליו מעולם כדברי המג"א ס"ק ג' דאפי' בקנה מותר להשכיר. והמג"א כתב ואפשר דבא"ז איתא שכרם. וחפשתי בא"ז ולא מצאתי דין זה בשם גאונים. רק דין השני באם יש לישראל דירה ובתוכה מרחץ ואין רוחצין רק שכונת הדירה מותר ורמ"א כתב אותן שבביתו להוציא ממשמעות שכונת הדירה דמשמע כל השכונה אבל דין הא' לא מצאתי שם ואולי דייקו מלשונו שם שכתב ולא בכל מרחץ אמרו אלא הקרוי על שם ישראל. ומזה דייקו בלא נקרא אף בקנה מותר. ובאמת דברי רמ"א תמוהים מאוד שהביא רק שכרם. ואולי י"ל לפמ"ש הסמ"ע בחו"מ סי' רי"ב דבשדה אין השוכר רשאי להשכיר דיכול להכחישה בזריעה תמידית משא"כ בבית עיי"ש ס"ק ט"ז. ולפ"ז מרחץ דומה לשדה שיכול לקלקל בהסקה תמידית. וה"א כיון שאין רשאי להשכיר על כרחך אין משכיר רק שיהי' נקרא על הישראל דמתירא מעכו"ם להשכיר קמ"ל דאפי' בכה"ג שרי מיהו מ"ש דשוכר מרחץ אין רשאי להשכיר כמו שדה עדיין צ"ע דגם בשדה חולק הטו"ז. ודרך אגב ראיתי להעיר בזה מה שצ"ע על הנתיבות סי' שי"ב ס"ק י"ג שכתב דבחמור ל"א שכירות ליומא ממכר דכיון דאם מת החמור מחויב להעמיד חמור אחר דהוי כאפותיקו מפורש והוי הבעה"ב כפועל שיש עליו חיוב הגוף משא"כ בבית דאם נפל אזדה לה כל האונסין חל על השוכר דהוי כמכר עיי"ש. א"כ קשה מאי מקשה בע"ז ט"ו למימרא דשכירות קניא ומקשה מכהן ששכר והרי יש חילוק בין בהמה דהוי רק שיעבוד ואפותיקי משא"כ בבית וזה לכאורה תמיה רבתי עליו אך באמת ל"ק דשם לא מקשה רק אהא דאמרינן בתחילה דשכירות קני' גם בבהמה בשבת ואזה מקשה מכהן ובתחילה שהקשה מבית אבהמה מקשה מכח כש"כ דאפי' בבית ל"ק וכש"כ בבהמה ומשני שאני ע"ז דחמיר איסורו. ולפ"ז י"ל בבית שכירות קני'. ואמנם בפסחים ו' מקשה מהא דלא יכניס ע"ז דשכירות ל"ק אחמץ ומשני שאני הכא דכתיב ל"י ולכאורה קשי' למה לא משני שאני ע"ז דחמיר אך בפסחים אמסקנא דע"ז סמיך דמסקינין שכירות בכל מקום ל"ק כדמוכח מתרומה אולם למ"ש דוקא בבהמה ל"ק אבל בבית קנה כדברי הנתיבות הו"ל לשינוי' בפסחים דע"ז שאני. ובחמץ שכירות בית קונה ואינו דומה לבהמה. ולישב זאת נראה להוכיח כשיטת הב"ח דשכירות ל"ק רק מדרבנן ול"מ לקולא ולכן הוצרך לשנוי בפסחים שאני הכא דכתיב ל"י ודוק: ועיין מג"א סי' רמ"ו ס"ק ה' שהעיר אהך דשכירות ל"ק בבהמה מהך דחצר קונה להשוכר ולפמ"ש בנתיבות מיושב שפיר

(יז) והנה מ"ש כת"ה מדברי הירושלמי דשדה שהיא נתונה ע"ג הדרך לא ישכיר לעכו"ם דהעכו"ם חורש בשבת ויו"ט ונקרא ע"ש ישראל והוא סותר לש"ס דידן היא באמת תמוה. ואולי ירושלמי קאי לרשב"א דאריסות ל"ל ורק בנכרי מתיר דציית. ומיירי ירושלמי בלא התנה שלא יעבוד בשבת ואז אסור ובאמת בגוף סברת רשב"א י"ל דס"ל בשותפים יש שליחות לעכו"ם ויאמרו שהיא שליחו ועובר מדאורייתא או דס"ל לרשב"א דיד פועל כיד בעה"ב ושותפים כפועלים ויאמרו דעובר אדאורייתא. והנה כת"ה האריך בענין קניית הבהמות דישראל קונה לנכרי בשליחות וכתב מטעם יד פועל כיד בעה"ב כדברי המח"א. ואנכי הארכתי בתשו' אחרת בזה הרבה ובעיקר הדבר דאינו עובר בשכיר יום מדאו' למח"א דבפועל יש שליחות לנכרי מטעם יד עבד כיד רבו כתבתי הטעם לפמ"ש הרשב"א אהא דנותן מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בה רקני עבד וקני רבי' אף דהתנה בפירוש וכ' הטעם דיד עבד כיד רבו הוא לזכותו ולא לחובתו ובשעת שמקבל המתנה ידו כיד רבו ובשעת שמתנה תתכאי הוי לחובתו ול"ה כיד רבו