בית יצחק אורח חיים יב

כן אקצר ולא אבנה דיק עליהם ודע דהפרי תואר סי' צ"ט ס"ל דכל איסורין שנתערבו מחצה על מחצה ל"ה רק ספק ולפע"ד מהתוספתא דנגעים הנ"ל דס"ל לר"ש ספק נגעים להקל במחצה על מחצה יש ראי' להפ"ה אולם לפמש"ל יש לחלק בין נגעים לשאר איסורין ואמנם בגוף הקושיא על הפוסקים דהיתר בהיתר ל"ב ממשנה דכלאים יש לומר כמ"ש התוס' יבמות דף פ"ב דביבש ביבש אף ר"י מודה דמב"מ בטל ה"ה ביבש ביבש היתר בהיתר בטל לפוסקי' דהיתר בהיתר מטעם מב"מ ומ"ה בכלאים בטל ויהי' איך שיהיה דבר זה ברור דלרוב פוסקים דאינו חוזר וניעור בנתערב מקודם צ"ג בצ"ר אף שאח"כ מערבו ברוב פשתן אינו חוזר וניעור

(ג) אמנם אם נתערב מקודם הצמר בפשתן כמו בנ"ד קודם טוי' אם מהני אח"כ שיבטל המעט פשתן בקנבוס או בצ"ג מרובה וכן היכא שנתערב הכל ביחד בזה צריך לפנים אם לא נימא כיון דהצ"ג או הקנבוס מיעוט ובטל ברוב צ"ר אין בו כח לבטל המעט פשתן והנה מדברי הירושלמי דקתני צמר ופשתן שערבן מביא ליטרא ועוד צ"ג י"ל דמיירי שהי' ליטרא צמר וליטרא פשתן ולכן הליטרא ועוד מבטל הצ"ר משא"כ אם הצ"ג מיעוט נגד צ"ר ולכאורה הדבר תליא אם אמרינין דמיעוט שנתבטל הוי כליתא בעולם או לא דברש"י מנחות כ"ג ע"ב במ"ש דהגמ' לא פריך רק דליבטלא שירים לטיבלא והו"ל כחסרה ולא הקשה דליבטלא טיבלא לשירים והו"ל רובא סלתא דא"נ בטל לא אייתר לה דכמאן דליתא דמי ומבואר דרש"י ס"ל דדבר הבטל כמאן דליתא דמי ולפ"ז כשצ"ר הרוב מבטל הצ"ג כמאן דליתא דמי ואין בידו לבטל הפשתן אבל התוס' כתבו דרש"י סותר א"ע ומשם בארה דס"ל מיעוט כמאן דאיתא דמי ולפ"ז אף שבטל יכול לבטל הפשתן ולאחר העיון י"ל דגם רש"י יסבור דמיעוט כמאן דאיתא דמי אך רש"י כיון בדבריו כוונה מיוחדת כמו שאגיד ובזה סרה קו' התוס' ורש"י אין סותר כלל את דבריו דהפ"מ בפתיחה לה' תערובת כתב בשם המ"כ דאיסור נהפך להיות היתר אבל היתר לא נהפך לאיסור ועיין במ"ל ה' מעילה דלא ס"ל כן אבל בר"ן נדרים נ"ט שכתב דהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר משמע כדברי הפ"מ ולפ"ז שפיר כתב רש"י דהגמ' לא חשש רק דמיבטלא שירים לטיבלא דהוא איסור בהיתר אבל שיבטל הטיבלא לשירים להיות רובא סלתא לא פריך דכמאן דליתא דמי וכוונת דבריו דכיון דשירים המה היתר אין בטלים בטיבלא שהוא איסור דהיתר לא נהפך לאיסור ומ"ה ל"ה רובא סלתה דכמאן דליתא ולא נתרבה על הטיבלא ומיושב קו' התוס' בהא דכתב רש"י במנחת כהן משיח ומנחת נסכים דהו"ל רובה שמנה דשם קומץ אחד מבטל לחבירו ובשניהם שוין שייך ביטול משא"כ שהיתר יתבטל באיסור וזה ישוב נכון לדברי רש"י באופן דגם רש"י סובר דמיעוט כמאן דאיתא דמי ודע דאין להביא ראי' לדין שלפנינו מהא דאמרינין סילק את מינו כמי שאינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו וכן לדידן להיפך דשם הרוטב ניכר בין החתיכות ול"ב ושפיר אמרינין סלק החתיכות או להיפך משא"כ היכא ששייך ביטול ובע"ז ד' ע"ג בנפל מתחלה מים ביין ואח"כ נפל יי"נ לבור דאמרינין רואין היין כאלו אינו ומים מבטל היי"נ ול"א כבר נתבטל המים ביין מיירי שלא הי' ביין שיעור לבטל וגם דשם הוי אינו מינו אבל אם יש שיעור לבטל ונאמר דהיתר בהיתר בטל ודאי אח"כ לא אמרינין רואין גם אין להוכיח מהא דאמרינין לדידן סלק שא"מ ומינו מבטל כמ"ש הטו"ז בגוף הסברא דמינו מבטל מקודם לאיסור ובכ"מ שטעמו מורגש אמרינין היתר הוא ולמה לא ניחוש שהאיסור נותן טעם לאינו מינו קודם שנתבטל וה"ה הכא בנפלו בב"א נימא דמעיקרא מבטל הקנבוס הפשתן קודם שבטל בצמר דז"א דשם הטעם כל דרך בשולו לא נעשה נבילה וכיון שאח"כ טעם האיסור בטל במינו היתר מותר משא"כ בזה חיישינין שמא מעיקרא נתבטל הקנבוס בצ"ר ואח"כ כמאן דליתא דמי איברא דלפי המבואר בכ"מ חילוק בין לח בלח דהוי כמאן דליתא ובין יבש ביבש דכמאן דאיתא דמי ומה"ט פסקינין בה' פסח דיבש ביבש חוזר וניעור דכמאן דאיתא דמי א"כ בנ"ד אף שיש רוב בצ"ר נגד צ"ג עדיין כמאן דאיתא דמי ומבטל לפשתן ועיין עוד לקמן

(ד) ואמת דבגוף דברזה אם צמר גפן מבטל לפשתן או צמר רחלים לקנבוס דבר זה תלי באשלי רברבי דהתיו"ט מכלאים כתב על משנה דאם רוב מן הגמלים מותר דמין במינו יבש ביבש בטל אפי' מדרבנן ובתר שמא אזלינין לענין מב"מ אפי' אית לחד שם לוי' כדאמרינין פ' בתרא דעכו"ם ופי' דבריו הפ"מ בה' ציצית סי' ט' דס"ל דוקא צ"ג מבטל לצמר רחלים דהוה מב"מ בשמא אף דאית לחד שם לוי' אבל לפשתן לא מבטל צ"ג דהוי מבא"מ בשמא והוא ז"ל הפליא עליו דביבש בא"מ הטעם שמא יבשלם ויתן טעם והיכי דל"ש זה אף בא"מ בטל ושוב הביא י"א דמבא"מ מ"ה ל"ב עיי"ש ובאמת אם אמרינין דרבא אזיל בתר שמא אף בפחות מס' דלא כהש"ך עיין במרן הגאון מליסא סי' צ"ח דע"כ ס"ל אף בליכא נתינת טעם בעי ס' כמהרא"י עיי"ש באריכות וצדקו דברי התיו"ט וכן מוכח במ"א סי' תצ"ח ס"ק כ"ח לענין אפר באפר דדוקא הואיל דמדרבנן מהני רוב אבל בדאורייתא בעי ס' אף דליכא טעם ודוקא בטומאה כתבו התוס' דל"ש ט"כ אבל באיסורין בעי ס' ועיין פ"מ כבר הקשה על מ"א הנ"ל אבל ברור דהמ"א כוון לדברי מהרא"י דאף בליכא נתינת טעם בעי ס'

והנה עפ"י דברי התיו"ט והפ"מ הנ"ל דדוקא צ"ר בצמר גמלים בטל ברוב דהוי מב"מ בשמא אבל פשתן בצ"ג ל"ב ברוב רק בס' דהוי מבא"מ הנה לפי זה דברי המשנה הירושלמי דצו"פ שטרפן מביא ליטרא ועוד ומבטל היינו ממש דינו של הרשב"א בסי' צ"ח במינו ואינו מינו דאמרינין סלק ובלח בלח בעינין נשפך דמדרבנן בעי ס' אף במינו וביבש במינו ל"ב נשפך ועכ"פ דינו של הרשב"א מפורש במשנה ובירושלמי ועיין בפ"מ בס' צ"ח נסתפק יבש ביבש אי אמרינין סלק ומסקנתו דל"א סלק והנך רואה דלדברי התיו"ט היינו ממש דין סילק דרואה את א"מ כאינו ומינו רבה עליו ומבטלו ועיין תוס' נדה ס"א הקשו בבגד שאבד בו כלאים דליבטלי ברובא כמו דאמרינין בשער נזיר בסוף תמורה וכן הקשה רש"י שם ולהנ"ל י"ל דל"ה ס' וצו"פ בעי ס' ובתמורה בהך דשער נזיר הוי מב"מ ובטל ברוב ועכ"פ התוס' לא ס"ל כן ולשיטה הנ"ל באמת י"ל הכי ולדעתי שיטה זו הוא שיטת הרמב"ם עיין ברמב"ם פ"ג מכלאים ה"ג שכתב לפיכך עורות הכשבים אעפ"י שתופרין אותן בפשתן מותרין ואין חוששין לנימת צמר שהרי בטלו במיעוטן והראב"ד תמה וכי צמר בפשתן בטל ברוב רק שאינו טוי אסור מדרבנן והכ"מ מביא מדברי הירושלמי ראי' לדברי הרמב"ם ותמה בטו"ז דמדברי הירושלמי מוכח להיפך דבעינין רק מין אחר ומ"ש בט"ז דעורות גופי' הוי מין אחר הוא יותר תמוה דהרי העור אינו בתוך התערובת דהתערובת ל"ה בעור רק בצמר ובפשתן ואמנם לפמ"ש יתיישבו דברי הרמב"ם דהוא ס"ל צמר בטל בפשתן רק דבעינין ס' וכן מביא במנחת כהן שיטת הרמב"ם דביבש ביבש בעי ס' מהתורה עיי"ש ובפ"מ בשער התערובת ומ"ה קאמר הירושלמי מביא מין אחר דהוא מדין סילק ומב"מ בטל ברוב ובעורות הכבשים דל"ה רק מדרבנן דל"ה טוי וגם מיירי דל"ה שוע ורק תפור וגם להרמב"ם ל"ה רק מדרבנן ומ"ה בטל ברוב כדין מבא"מ ביבש ביבש באיסור דרבנן עיין בש"ך סי' ק"ט ובפוסקים ומ"ה פסק בטל במיעוטן והרבה יש לדבר ואקצר: ועכ"פ כבר נתוכחו הפ"מ והתיו"ט בזה אי בטל צמר רחלים בקנבוס ופשתן בצ"ג ומצאתי שכבר נסתפק בזה התשב"ץ ח"ב סי' ד' וכתב ויש לי מו"מ במשנה זו אי דוקא צמר בהדי צמר או פשתן בהדי קנבוס אבל איפכא כגון צמר רחלים בקנבוס או צ"ג בפשתן לא ולפ"ז פשתן ל"ב בצ"ג או דילמא האי דנקיט לי' תנא משום דאורחא דמילתא וה"ה איפכא ולפי זה פשתן בהדי צמר גפן שפיר מתבטל אלא שנ"ל זה האחרון עיקר הנך רואה שגדול הקדמונים נסתפק בזה ומסיק דגם צמר גפן מתבטל בפשתן ובאמת הכי מסתברא דהרי בירושלמי מביא סתם מביא ליטרא מין אחר ומבטלן והכי מוכח מכל הפוסקים דלא כהתיו"ט וביחוד לפמ"ש הש"ך סי' ק"ט להלכה דמבא"מ א"צ ס' רק מדרבנן שמא יבשלם ויתן טעם בכלאים דל"ש זה ל"ב ס' ועיין ג"כ בפ"מ בפתיחה לתערובת מביא דברי התיו"ט ואקצר

ודע דבלאו הכי הי' מקום לומר דבעינין ס' דבאמת בכלאים שנתערב צמר בפשתן וגם במין אחר ואח"כ נטוה האיסור נולד בתערובת דקודם טוי' אין כאן איסור ול"ב כעין שכתב המרדכי ביבמה שרקקה דם ורק דקשה מדברי המרדכי גבי דשיל"מ דדבר שהאיסור נולד בתערובת בטל אף בדשיל"מ ועיין בכו"פ ועיין בנוב"י תניינא סי' נ"ד שתי' דיש חילוק בין רוב ובין ס' דברוב ל"ב דל"ה דומיא דסנהדרין ובס' בטל וה"ה הכא י"ל הואיל ונולד בתערובת בעי ס' אבל הרבה יש לפלפל על דברי נוב"י הנ"ל ועוד דאם ל"ב ברוב דאחרי רבים לא נאמר באיסור שנולד בתערובת אף ס' ל"מ דכאן ל"ש לילף מזרוע בשלה כיון דל"ש בזה שיתבטל ויהי' כמאן דליתא הואיל והיא יבש ביבש ודו"ק

(ה) והנה במה שנסתפקתי לעיל אם הצמר גמלי' מיעוט בפשתן אם מהני לבטל הצ"ר כמו שהארכנו הנה המפרש בירושלמי פי' על הך דמביא ליטרא ועוד ממין אחר דמסתמא מיירי בשוין הצמר והפשתן ונמצא לפ"ז המין אחר ל"ה מיעוט נגד אחד מהם אך מדברי הפרישה מוכח דאפי' במיעוט מותר וז"ל והא דקאמר ומבטל אחד מהם ר"ל הפחות שבהם כגון שנתערב מעט צמר רחלים עם הרבה פשתן דמביא צמ"ר ומבטל הצמ"ר שהיא המיעוט דאילו לבטל הפשתן הי' צריך לביטולו הרבה עיי"ש מוכח להדיא דאפי' הי' הצ"ג מיעוט נגד הפשתן מהני ואם כי ברוב דבריו חולק זקני, הטו"ז בזה לא אשכחן מאן דפליג עלי'

ותבנא לדינא הנה בנמצא תערובת פשתן בצמר מה שיכול להסירו ע"י בדיקה וחיפוש ע"י פועלים כמו שעושין עד היום בעלי מלאכה זו ודאי דל"ב כלל כעין שכתב הטו"ז בסי' ק"ד גבי האי אימרטוטי אימרטט וכן פי' במנחת כהן כהטו"ז וכן פי' שארי הגאון מליסא בחו"ד ואין זה דומה למה שבטל בפשתן