בית יצחק אורח חיים קיח

והיינו דשוכר פטור מכחש דמי' דאי אגרא לא פגרא משא"כ היכא דמחייב באונסין ובכחש דמי' אכלו העבדים בתרומה כגון בעבדי צ"ב א"כ בכל שואל דפטור בכחש מחמת מלאכה דהוי כמתה מ"מ כדאמרינן ב"מ צ"ו ואין לו רק אחריות אונסין ל"ח שלו ועובר על ש"ב משא"כ זה שהתנה שלא יעשה מלאכה ודאי חייב אף במתה מחמת מלאכה דהרי כל מתה מ"מ פטור משום ששאלה למלאכה זה לא שאלה למלאכה. וא"כ בשעת מלאכה חייב גם על כחשה ונמצא דבשעת מלאכה הוי כשלו כיון שיש לו אחריות אונסין וכחש. ולא עוד אלא אפילו בכחשא דהדר חייב בשעת מלאכה ואף דבכל גזלן ושואל יכול לומר הש"ל זה דוקא בכחש דנעשה ממילא אבל כחש דמחמת מלאכה נעשה בידים. ול"מ לומר הש"ל רק דבכל שואל בלא"ה פטור דהוי מתה מ"מ. וכיון שזה חייב נמצא בשעת מלאכה יש לו אחריות לאונסין וכחש. ומחשב כשלו משא"כ בכל שואל. ולפ"ז עדיף אפי' מגזלן דכל גזלן אין לו אחריות כחשא דהדר כמ"ש התוס' ב"ק נ"ו ע"ב משא"כ זה יש לו אחריות זה ומחשב כשלו בשעת מלאכה מיהו י"ל דל"ד לצ"ב דיש גם אחריות יוקרא וזולא. משא"כ הכא על כן הדבר נחוץ לדינא להתנות עם נכרי שבאם יעבוד בשבת יהי' אחריות אונסין וזולא ופחת הכל עליו ואז הוי כהך דיבמות בצ"ב

(יב) ומה שיש לעיין אם עושה שותפות עם הנכרי דמהני וגם לבהמות מהני דבהתנה בתחילת השותפות שהבהמות של הנכרי לשבת. אי מהני גם לבהמת שיקנה אח"כ דמאי מהני תנאי קודם הקנין. וכשקנה הישראל הבהמות במה זכי' הנכרי ליום השבת. ולומר דהישראל קנה לצורך הנכרי וזכה בשבילו הרי א"ש לנכרי ושמא י"ל נהי דאין שליחות לנכרי אבל שותפות יש לו דהרי דעת רש"י ב"מ ח' דנהי דאין של"ע אבל בשותפות יש של"ע וה"ה שותף נכרי קנה ישראל בשבילו מטעם מיגו דזכה לנפשי' וכיון דשותפות מהני אף בדבר שלב"ל אח"כ כשקנה זכה לנכרי שיהא שלו ליום השבת ול"מ להמח"א דאף דא"ש לנכרי מ"מ פועל מהני א"כ בשותפים דהוי כפועלים זל"ז ודאי מהני. אלא אפי' להחולקים עלי' מ"מ שותף עדיף (ומה דקשה לשיטת רש"י מב"ק נ"א דמקשה אבור שותפות והרי אשל"ע ולרש"י נוקמא בחפר לדעתו ולדעת חבירו ובשערי משפט סי' קע"ו הרגיש בזה ולק"מ דרש"י לא ס"ל בשותפות ישל"ע רק במידי דזכי' דשייך מגו דזכי לנפשי' משא"כ בחפירה ודו"ק) וראיי' לזה ממה דמבעי' לן בב"מ צ"ו בשני שותפים ושאל אחד לענין שאילה בבעלים. ושוב מיבעי' לן בשליח ופסקינן בסי' שמ"ו לשיטת הרי"ף והרמב"ם דשליח לא מיפטר ושותף הוי ספק. והיינו מה"ט דשותף עדיף משליח (ובהכי נלפע"ד לישב לשון הש"ע והטור שם מה דקשה דבגמרא לא איבעי' לן רק בשותף ששאל עמו לפלגא דידי' אי פטור אבל לא לחלק חבירו ובטוש"ע סתמו הדברים דפטור מספק ומשמע דמכולה פטור והרגיש בזה, הקצה"ח ונ"ל דמה דלא איבעי' לן בגמרא רק לחלק שלו זה דוקא קודם שידע שיש סברא דגם שליח מהני אבל לאחר דאיבעי לן אי שליח מהני ומייתי בפלוגתא א"כ בשותף דעדיף דינא הכי אי שאל עצמו בלא הסכמת שותף לא פטור רק מפלגא אבל אי שאל עצמו בשליחות שותפות כיון דשותף עדיף כנ"ל גם לחלק חבירו י"ל דמהני והוי ספק על כל הבהמה דאם פטור על חלקו פטור נמי על חלק חבירו) והכי מוכח גם בקדושין מ"ב דמקשה ודילמא שאני התם דאית לי' שותפות בגוי' דעדיף עכ"פ יש מקום לומר דשותף מהני בנכרי

ואמנם לפי מה שהוכחנו דבלא תנאי הוי אדאו' מש"ב יקשה לסמוך על סברא הנ"ל באדאו' נלפע"ד לעשות בדרך זה דהישראל בשעת שעושה שותפות יתחייב לקנות כל הבהמות לצורך השותפות ויקנה להנכרי בהמות שיקנה ליום השבת וגם ישכיר להנכרי כל הרפת שהבהמות שם ואף דהוי דשלב"ל מ"מ מהני מתרי טעמי חדא כמו לקח שדה גזולה וקנאה המוכר דקניא לוקח וא"צ קנין אחר מטעם נימא לי' דליקא בהמניתא כן י"ל בדבר שלב"ל וקנה אח"כ ניחא לי' דליקא בהמנותא אך בנתיבות סי' ס' חילק בזה בין דבר שלב"ל ובין שדה גזולה ובעכו"ם נלע"ד גם בשדה גזולה צריך ליקח בקנין אחר דבגזלן עיקר הסברא דגזלן שליחותא דלוקח עביד וזכה בשבילו ובנכרי שוב שייך לומר א"ש לנכרי ובאמת בעיקר מ"ש הכתיבות לחלק בין דשלב"ל לגזילה ל"נ דמשמע בב"מ ומפוסק"ם דעיקר הקנין הוא מתורת שליחות ולא בקנין שעשה הלוקח בתחילה דלא כהנתיבות. ולפ"ז גם בדשלב"ל מהני אמנם בעכו"ם כתבנו דל"מ זאת מ"מ לפי המבואר בש"ע דגם בדבר שלב"ל אם תפס מהני. א"כ כשהרפת בקר מושכר לנכרי ובהמות עומדים ברשותו והוי תפיסה מהני בדבר שלב"ל. והנכרי יש לו הבהמות לשבת ול"מ אם חצר קונה בנכרי קנה החצר אלא אף אם חצר ל"ק לנכרי אבל עכ"פ תפיסה הוי כעין שכתב הקצה"ח סי' ר"ב לענין חצר שאינו משתמר כן נ"ל להלכה בצירוף היתר מטעם פועל ומטעם שותף

(יג) ועתה אחרי שהיתר משותפות יצא כדת וכהלכה נדבר מדין אי מהני להשכיר לנכרי כל השדות ולמכור הבהמות הכל על כל ימות השנה וישראל מחויב לנכרי לתת לו כל המעות ולקנות לו כל הבהמות ומתנה שיהא רשות בידו למכור הי"ש והתבואה כי הי"ש קנה מקודם הישראל מנכרי כל מה שיולד וגם הבהמות אף שמכרם לנכרי הנכרי נותן לו רשות שיהא שלוחו למכור ולקנות והישראל עוסק בכל ימי השבוע בכל המו"מ ומ"מ הכל עושה ישראל על חשבון הנכרי. ואף דאין שליחות לנכרי מ"מ פועל שאני וסומכין על שיטת המח"א. וע"י כן קנה הנכרי גם בהמות שקונה ישראל אח"כ שהיתר זה מבואר בתשו' חסד לאברהם הנה לדעתי זה הערמה גדולה דהרי הישראל עוסק כל ימי השבוע בכל המו"מ והכל בידו ואין שום דבר יוצא מתחת ידו. ואיך נימא שגם בכל ימי החול הכל הוא של הנכרי והוא רק שליחו. והגוי ערטילאי ואין לך הערמה גדולה מזו. ובשלמא בעושה שותפות עם בעל המלאכה או עם נכרי אחר באופן שכתבתי יש לעשות בדרך אמת שיהי' לגוי איזה חלק באמת משא"כ במכירת כל העסק לכל השנה ל"ה רק הערמה. וגבי בהמות הוי הערמה בדאורייתא. והנה זקיני הת"ש אוסר להאכיל בהמות חמץ בפסח מה"ט. והגאון בעל מק"ח התיר. ויש להצדיק קצת דברי זקיני. הנה מה שתמה במק"ח מהך דמערימין על מעשר שני עיין בבית אפרים סי' ל"ג להצדיק דבריו. ומ"ש המק"ח ראיי' מבכור דמערימין בדאורייתא אין ראי' דשם עושין שלא יבוא לידי תקלה ומ"ה התירו ערמה בדאוריי' שלא יבוא לידי איסור דאור' והרי בטלו מעשר בהמה בזה"ז מה"ט שלא יבוא לידי תקלה עיי' בבכורות נ"ז ובבכור אמרינן התם שיש לו עצה להטיל מום קודם שיבוא לעולם וכתבו תוס' בבכורות ג' דעכשיו אין אנו בקיאין להטיל מום קודם שיבוא לעולם ומ"ה מותר למכור לנכרי משום תקלה וא"ר מבכור ועוד שם כתבו התוס' ע"ז ע"א דאנן סהדי דמקנה בלב שלם שלא יכשל בבכור. משא"כ בנ"ד נהי דשייך גם הכא סברת התוס' מ"מ כיון שבכל ימי השבוע עוסק במו"מ כאדם העושה בשלו. ומוכר וקונה אנן סהדי להיפך דבודאי אין עושה זאת בשליחות העכו"ם רק בשלו. גם מ"ש הגאון מליסא דאינו דומה להך דשבת קל"ט דשם עושה כל האיסור רק שאומר שקר שמכוין לדבר היתר משא"כ במכירה מה בכך שמערים כיון שאין האיסור רק בשלו וכשמקנה בקנין לעכו"ם. ע"כ יצא מרשותו ומאי בכך שיחזור ויקנה מעכו"ם מ"מ כעת יצא מרשותו עיי"ש. ולפענ"ד הת"ש סובר דזה דומה לשטר הברחה כדאיתא בח"מ סי' צ"ט. וכתב הטור והרא"ש דל"ק כלל ולא יצא הדבר מרשותו ועיין בש"ך שם ובקצה"ח ובנתיבות וגם בשטר הברחה יש חילוק בין מתנה לכולה למקצתה והיינו מטעם דבכולה איכא אומדנא דמוכח ול"ת דשטר הברחה הוא דוקא במתנה משא"כ במכר אם באמת הגוי יתן מעות יהי' מכירה (ועיי' עוד תוס' עירובין דף ס"ו דמותר לשכור רשות בשבת דל"ה רק כמתנה וכן כתבו הפוסקים במכירת חמץ דמותר בשבת) דהמעיי' במרדכי פ' ג"פ יראה דאף במוכר חפצים כל היכא שכונתו להבריח בע"ח גובה מהם דל"ה מכירה כלל. וא"כ בנ"ד או אף בבהמות כיון דאיכא אומדנא דמוכח ודבר הגלוי לכ"ה מה לי אם נתכוין להבריח שלא יגבה בע"ח או כונתו להבריח בשביל איסור עכ"פ אין דעתו שיקנה הלוקח ובודאי לא נעלם כ"ז מהגאון מליסא אך הוא כשיטתו בסי' צ"ט בנתיבות דס"ל דגם בהברחה מהני רק שהאשה יכולה לבטל המקח וכל עוד שלא חזרה המקח קיים. ומ"ה בע"ח גובה כיון שבידו לחזור ומ"מ המקבל מתנה אוכל הפירות מה"ט וה"ה הכא כיון שהמוכר רוצה שיהא המקח קיים ודעת זקיני הת"ש לא כן הוא דכיון דאיכא אומדנא דמוכח ל"ה מכירה כלל כשיטת הש"ך והקצה"ח והוי רק הערמה ומדרבנן מותר הערמה ולא בדאורייתא מיהו יש להחזיק בסברת המק"ח ולחלק בין שטר הברחה דאינו עושה רק נגד הבריות ואין לבו על המכירה משא"כ במכירת חמץ דלבו לשמים וכיון שעושה זאת מחשש איסור מוכר בלב שלם דקמא שמי' גלי'. וכמ"ש תוס' ע"ז ע"א מיהו לדעתי גם הגאון מליסא לא התיר רק בבהמות בפסח דכל ימי הפסח הבהמות ברשות הנכרי והבעלים אין מתעסקים בזה כלל. משא"כ בנ"ד שמוכר ומשכיר הגראלני והבהמות לכל ימי השנה ובימי החול הבעלים עושים כאדם העושה בשלו הוי כעין מ"ש הרא"ש בתשו' הובא בטור ח"מ צ"ט דכיון דהלוה מתעסק בנכסי' הוי הברחה ול"ק כלל. וגם דעת הב"ח שם דאף אם שטר מברחת במקצת מהני זה דוקא היכא שהנכסים ביד מקבל מתנה אבל לא היכא שהנכסים ברשותו עיי"ש. א"כ בזה שהנכסים בידו וברשותו בימי החול הגם שהתנה שיהי' שליט ואין לך אומדנא דמוכח גדול מזה דלא עשה רק להברחה מאיסור שבת הוי הערמה בדאורייתא ועד כאן לא התיר בצ"ץ למכור הבהמות רק במוכר קודם השבת לשבת אחד וכל עוד שהוא מכור אין הישראל מתעסק אבל למכור על כל ימי השנה, אח"כ כשיבואו הבהמות ליד הישראל והוא מתעסק בהם נתבטלה המכירה ואינו מועיל לשבת השני

(יד) והנה אם ניזול בתר אומדנא לכאורה בחמץ בפסח מאי מהני ביטול כיון שאין לבו שלם בזה ואנן ידעינן דאין כונתו להפקיר באמת וכבר הקשה זאת הפ"מ סי' תמ"ח ס"ק ח'. וכתב שם דדברים שבלבו אינו דברים כל שסותר מה שאמר בפה עיי"ש וצ"ע דהרי אומדנא דמוכח ל"ה דברים שבלב כמ"ש התו' כתובות צ"ז דיש דברים שאפי' גילוי דעת א"צ וצ"ל כיון שיש הרבה שמבטלים בלב שלם שלא יעבור על האיסור. א"כ כיון דהדבר ספק ל"ה דבר הגלוי לכל העולם ומהני אף לאותן שאין מבטלין בלב