בית יצחק אורח חיים קיז

ל"מ א"מ דהוי פ"ר וצריך לפזר כל ממונו. ועוד דאם יפקיר חלקו לא יפסיד כלל דאחר לא יוכל לזכות וא"כ כיון דיש לו עצה הוגנת ול"ה אונס למה יעבור על ש"ב (ולומר דבשותפות ל"מ הפקר לחלקו כמ"ש הש"מ בב"מ כ"ו דאין יאוש מועיל לחצי חפץ וה"ה להפקר מ"מ כבר כתבתי דהפקר מועיל לחצי חפץ דיש לחלק בין יאוש להפקר. דביאוש שפיר כתב הש"מ דכיון דהשתי מנות באיסורא אתי לידי' ולא זכה בהן לא זכה בהשליש דכיון דיאוש ל"מ רק באתי ליד זוכה כמ"ש המק"ח מ"ה לא זכה בשליש חפץ דהשני שלישים הוי כמונח ע"ג קרקע. ודוקא במוכר לחברו חצי חפץ קונה במשיכה דהמוכר מקנה לו כלו שיקנה החצי משא"כ בזוכה ביאוש חצי חפץ ל"מ הגבהה. משא"כ הפקר דמהני קודם דאתי ליד זוכה ודאי מועיל ההפקר. וקצת ראי' מתוס' כריתות כ"ד מ"ש שם אהא דש"ה שהוזמו עדיו לר"ת עיי"ש והארכתי בפרט זה). ומתוך כך נראה דעת הריב"ש וסברתו דהתורה לא אסרה לעשות מלאכה בבהמתו רק כשהוא עושה מלאכה או שבהמתו עושה ברצונו משא"כ כשבהמתו עושה מעצמה מלאכה אינו מוזהר על שביתתה והא דהוצרכה המכילתא לדרוש במעמיד בהמתו על המחובר משום דכתיב למען ינוח ואין זה נוח אלא צער כמ"ש תוס' בשבת קכ"ב משום דשם הוא העמידה משא"כ אם הבהמה עושה בעצמה וגם יש ראי' מדהותר לעבד שלא מל לעשות מלאכה לעצמו כדאיתא בכריתות ט' והבעלים א"ע משום ש"ע ה"ה כשבהמה עושה מעצמה אין עוברין על ש"ב וכאן בשותפות כיון שהעכו"ם עושה בע"כ שלו הוה כעושה הבהמה מעצמה ואין עובר כלל והא דאסור להשאיל ולהשכיר בהמתו היינו כיון שהוא משאילה הוא הגורם למלאכה אבל לפ"ז בהשאיל והתנה שהוא יחזירה קודם השבת דמותר להשאיל בדרך זה והגוי לא החזירה למה צריך להפקיר הרי ג"כ הגוי עושה בע"כ שלו. והוה כעושה מעצמה וא"ל דשם הי' הגוי לפנינו והי' יכול למחות ומה שאינו מוחה מוכח דניחא לי'. ז"א דמשמע אף כשאינו לפנינו צריך להפקיר ואולי לא ס"ל להריב"ש כן אבל קשה להוסיף דין כזה עוד י"ל בסברת הריב"ש עפ"י דברי הגמ' תמורה י"א דמיבעי לן בהקדיש אבר מהו בגיזה ומייתי שם מלא תגוז בכור שורך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרים ומשני בתי' הב' התם אין בידו להקדישה הרי אף לר"י דמחייב שותפת עכו"ם בבכורה מ"מ מותר לגוז ולעבוד משום דאין בידו להקדישה והיינו דהגוי יעבוד בע"כ שלו ומ"ה לא חל קדושה לגיזה ועבודה וקרא קמ"ל מותר לעבוד בחלקו אף לר"י משא"כ בהקדיש חצי אבר אסור לעבוד בכולה כיון דיכול להקדישה ולפ"ז ה"ה בשותפת לענין שבת כיון שהגוי עובד בע"כ שלו אין איסור שבת חל על הבהמה שיעבור על ש"ב כשעובד נכרי והריב"ש הוצרך לומר שעובד בע"כ שאלו היה ביד ישראל למחות בהנכרי הוי כמו שהי' בידו להקדישו וחל האיסור על כל הבהמה כמו בהקדש ושמא ילפינן שותפת בשבת מקרא דבבקרך והא דכתב הריב"ש שעשה איסור שישתתף עם הגוי אף דמיעוטא קרא היא משום דמ"מ להו"ל לעשות שותפת להפקיע חלקו משביתת בהמתו ולדברי הנ"ל מיושב קו' התוס' בחולין קל"ה אמאי לא ממעטינין מביתך לענין מזוזה למעט שותפת ערו"ם ולהנ"ל נכון דליכא למעוטי רק היכא שיש קפידא לנכרי ולא ירצה לתת חלקו כגון בבכור ובראשית הגז ובשבת משא"כ למזוזה מה איכפת לי' לנכרי ואין יכול למחות להישראל בזה. ומ"ה באמת הישראל חייב ולזה העירני בני הרב החריף מוה' אהרן זצ"ל (א"ה חבל על דאבדין)

(י) והמובחר לבאר דברי הריב"ש לפמ"ש הר"ן בנדרים דמ"ה ס"ל לראב"י בשותפת שאין בהם ד"ח שניהם יכולים לכנוס לחצר משום ברירה דהוברר הדבר דבשעה שזה נשתמש הוי שלו לגמרי כיון דאין בו ד"ח ויכול להשתמש בכולה בע"כ ומה"ט ס"ל להריב"ש דאינו עובר על ש"ב כיון דהגוי יכול להשתמש בע"כ מטעם שכתב הר"ן דאדעתי' דהכי נשתתפו שיהי' שלו כולה בשעה שנשתמש ונמצא דאין הישראל עובר דבשעה שנשתמש הוא שלו לגמרי והר"ן כתב בנדרים בטעם דהלכה כראב"י אף דבדאו' אין ברירה כאן שעיקר הדבר מתברר מתחילתו אמרינין אף בדאו' ברירה עיי"ש. נמצא דה"נ מה"ט כתב בריב"ש דאינו עובר על ש"ב דבשעה שהגוי משתמש הוי שלו לגמרי ומ"מ כתב דעשה עבירה שעשה שותפת לסמוך לכתחילה אברירה כן נ"ל בישוב דברי הריב"ש. (ועיין לעיל ר"ס כ"א ישבתי בדברי הר"ן קו' תוס' סוכה כ"ז ומצאתי בריב"ש סי' שמ"ז שחילק בין בגד דמרבינין שותפת משום דחצי בגד שלו משא"כ בסוכה אינו יושב רק בחצי סוכה וא"י ומ"ה ממעטינין שותפת ולא אבין דבריו דגם בטלית בעינין שיתכסה בו הרוב ובחצי שלו אין מתכסה בו הרוב ואם כיון אדונינו הריב"ש לדברינו לעיל מה טוב ונעים. ולפ"ז קצ"ע באתרוג השותפים דאינו יוצא כמו שהוכיח התוס' בסוכה רק מטעם שכ"א נתן במתנה עמ"ל ונימא ברירה בשעה שזה משתמש הוא שלו לגמרי ואמת בתשו' הרשב"א סי' ס"ב ס"ל דיוצא מטעם ברירה אך דעת התוס' צ"ע אך קצת י"ל כיון דלאכילה הוה האתרוג כחצר שיש בו ד"ח ואף ראב"י מודה בחצר שיש בו ד"ח דלא אמרינין ברירה. וכיון דאתרוג לאכילה קיימא ולאכילה הוי חצר שיש בו ד"ח ומ"ה ל"א ברירה לענין שיצא בו משא"כ בציצית דללבישה קאי וללבשה הוי חצר שאין בו ד"ה אמרינין ברירה ועיין קצה"ח רמ"ט ורע"א ועיין סנהדרין קי"ב בבהמת חצי' של עיר הנידחת וחצי' של עיר אחרת אסורה וברמב"ם איתא של עיר הנידחת שתי' בתוכה ולכאורה צ"ע למה התנה שהי' בתוכה והלא שלל העיר אף חוצה לה אסור בנקבצין לתוכה להנ"ל י"ל הכונה שבני העיר השתמשו אז ומ"ה אסורה אבל אם השתמשו אז בני עיר אחרת לא נאסר כלל מטעם הוברר הדבר דבשעת גמ"ד הי' שלהן מיהו למ"ש לענין אתרוג י"ל בזה ועיין מק"ח המ"ח ואכ"מ) והנה המג"א כתב אהא דבהשכיר לנכרי בהמה שיחזירנה קודם השבת ולא החזיר יפקירם דאפי' ביום השבת לא מצי אחר לזכות בו ואין מבואר הטעם וכתב בתניא בטעם דבריו דגם ליום השבת לא הפקיר הבהמה רק בשעת מלאכה ובשעה שאין עושין המלאכה ל"ה הפקר עיי"ש וצ"ע דלפ"ז כל ההפקר תליא בברירה כמו כל שילקטוהו היום יהא הפקר דבשלמא אם מפקיר לכל יום השבת לא תליא בברירה משא"כ אם מפקיר רק בשעה שהגוי עושה מלאכה תליא בברירה וא"ב מדאו'. אך הדבר נכון דדוקא בכל שילקטו עניים דאתה צ"ל דהפקר מהני קודם לקיטה דאחר שלקטו הוי גזל ולא נתייאשו הבעלים דא"י להפקיר ואתה צ"ל הוברר למפרע משא"כ הכא דל"ב שיהי' למפרע מהני וכן כ' הרשב"א בב"ק וע' בנתיבות סי' ס"א שכיון לדברי הרשב"א מעצמו. אך בבהמה שהתנה עם הנכרי שיחזור לו קודם השבת והגוי עושה מלאכה בשבת הוי שואל שלא מדעת והוי גזלן וקם לי' ברשותי' וא"י להפקיר וצ"ל ההפקר חל רגע קודם המלאכה ושוב אתה צ"ל הוברר למפרע ע ולישב זאת י"ל דרש"י ב"מ מ"א כתב דבבע"ח ל"ה שואל ש"מ כיון שיש הכחשה רק דין שליחות יד יש בזה ולע"ד דוקא בגזלה ל"מ הקדש אבל בשליחות יד דל"ה בדעתי' לגזלה ורק התורה חידשה בשומרים שחייב באונסין אבל מ"מ הבעלים יכול להקדיש ולהפקיר ולפ"ז נכונים דברים הנ"ל דשוב אין אתה צ"ל דההפקר יועיל למפרע אכן הפוסקים חולקים על רש"י ודע דלדברי רש"י ב"מ הנ"ל מיושב מה שכתבו הראשונים שיתנה עם הגוי שאם יעשה מלאכה יתחייב באונסין וקשי' דבלא"ה כיון שהתנה עמו שיחזיר קודם השבת כשלא החזיר הוי שואל שלא מדעת והוי גזלן וקם לי' ברשותי' וכבר הקשה כן בספר מע"א אך לרש"י הנ"ל דבבע"ח הוי שליחות יד. וזה לא נתרבתה רק בשומרין ונכרי נתמעט מדין שומרין כמ"ש הסמ"ע בסי' ש"א דאפי' נכרי לישראל נתמעט ומ"ה מדין שליחות יד נמי אין לחייבו ומ"ה הוצרך להתנות בפירוש. וזה ישוב נכון ודוק

(יא) והיוצא לנו לדינא מכל הפלפול הזה דדברי הריב"ש אין אמורים רק היכא שהנכרי עושה לעצמו מלאכה בבהמות השותפות דאז אמרינין ברירה דבשעה שהוא משתמש הוא שלו. משא"כ היכא שהנכרי עושה בבהמות השותפת בשדות השותפת אזי ל"ש לומר ברירה שהוא שלו כיון שעובד מלאכת השותפת שפיר עובר על ש"ב בחלק שלו ומעתה אין להתיר בנ"ד בגראלני לעשות שותפת עם נכרי דל"מ לבהמות. כיון שהנכרי עובד מלאכת השותפת. אמנם להתנות תנאי בתחילת השותפת שיהיה הבהמות של הנכרי ביום השבת בזה מותר אפי' בעושה מלאכת שותפות ואף דהנכרי אין לו בבהמה רק קנין לזמן והר"ן כתב דל"ה רק ק"פ נמצא דהגוף של ישראל ז"א דגם ישראל אין לו רק קנין לזמן דליום השבת הוי של הנכרי וכיון דביום השבת של הנכרי אין הישראל עובר. וגם שאר היתרים המבואר בש"ע הלכתא ניהו אף בעושה מלאכת השותפת. ובזה נלע"ד לישב מה שהקשה מע"א למ"ל להתנות שאם יעשה מלאכה יתחייב באונסין ותיפוק לי דהוי שואל של"מ כיון שהתנה שיחזור לו קודם השבת. להנ"ל נ"מ אף שהנכרי עושה מלאכת השותפות דיש גם לישראל טובה ממלאכה זו ומ"מ תנאי מהני. וגוף ההיתר של הש"ע שמתנה שאם יעשה הגוי מלאכה יתחייב באונסין שתמוה מאוד דקיי"ל דהג"ל לכמ"ד ודוקא בחמץ עובר בב"י משום דכתיב לי"מ וא"כ עדיין בהמה של ישראל בשלמא בקבל הנכרי אחריות יוקרא וזילא כחשא ופחתא הוי כעבדי צאן ברזל כדאיתא ביבמות ס"ו דבזה כ"ע מודה. משא"כ באחריות אונסין לבד מאי מהני והנה מאי דקשה לשיטה זו למה אסרו להשאיל בהמה לגוי משום שיעשה מלאכה והרי כל שואל חייב באונסין י"ל לפמ"ש הסמ"ע בסי' ש"א דנכרי נתמעט מדין שמירה. עיי"ש ס"ק י"ב. ועיין קצה"ח סי"ס ע"ב שכיון לדברי הסמ"ע הנ"ל ובנתיבות שם הקשה עליו ונעלמו ממנו דברי הסמ"ע הנ"ל (ואולי י"ל דברי הנתיבות דכיון דהיא לא מחייב לנכרי רק מקרא דויתר עיי"ש א"כ בדברי הסמ"ע דנתגייר אח"כ שפיר פטור דמתחילתו לא הי' חיוב בו רק מקרא דויתר וכעת נתגייר ודין שומר שמתחייב מדינא לא הי' בו מתחילתו) ועכ"פ לדברי הסמ"ע נכרי נתמעט מדין שמירה ולכן הוצרך להתנות בפירוש שנתחייב באונסין ואף דמוכח מגמ' ב"מ נ"ח דבהנך דנתמעטו מדין שמירה בעי קנין ול"מ תנאי לבד ובנכרי כתב הש"ך סי' קכ"ג דל"מ ק"ס וא"כ מאי קשיא לי' להב"י בסי' רמ"ו למה הוצרך להעלות בערכאות והלא אפי' בינו לבין עצמו תנאי מהני ומה קשיא כיון דאין בנכרי דין שומר ל"מ שום דבר רק כתב בערכאות אבל שפיר הקשה הב"י דכיון דלא הורשה לו לעשות מלאכה ביום השבת יכול להתנות שיתחייב באונסין וא"צ קנין כעין שכתב בנתיבות ש"מ גבי מתה מחמת מלאכה דל"ב קנין עיי"ש וה"ה הכא אך מה דקשי' לנו מאי מהני אחריות אונסין שיהי' כשלו ובשום מקום ל"א הכי נלע"ד דלפי המבואר ביבמות ס"ו ותסברא נהי דמחייב בגניבה ואבידה באונסין ובכחשה ובפחת דמי' מי מחייב